צביעת בדים

צביעת בדים היא הקנייה ושילוב של צבע עבור חומרים טקסטילים באמצעות צבענים. הצבענים מופקים מפרחים, אגוזים, פירות יער ובצורות נוספות מירקות וצמחים. בנוסף ישנם צבענים המופקים מן החי והמינרלים. כל אלו נקראים צבענים טבעיים.

האפשרות השנייה לצביעת בדים, היא על ידי צבענים סינתטיים. צבענים אלו מבוססים על שילוב ייחודי של הרכב כימי. חלק מההרכב של צבענים אלו הוא חומצי, בסיסי, נטרלי, גופרתי או ראקטיבי. הבחירה בסוג הצבען תלויה בסיב הנצבע.

ישנן שלוש קבוצות של סיבים:

1. סיביים טבעיים: סיבים שמופקים מהחי - סיבים על בסיס חלבונים וסיבים שמופקים מהצומח - על בסיס תאית.
2. סיבים מלאכותיים: סיבים טבעיים בתוספת כימיקלים, על בסיס תאית ומתנהגים בהתאם לסוגי התאית.
3. סיבים סינתטיים: סיבים שאינם מופקים מצמחים או בעלי חיים. מקור הסיבים בבד סינתטי בפולימרים המופקים מתוצרי לוואי של נפט.

צביעת הבדים התחילה בעיטור פני הבד. הדוגמאות הבסיסיות והקדומות אשר נמצאו, המעידות על עיטור בד כמעשה ידי אדם, משויכות לתקופה הפלאוליתית ומתוארכת ל-20,000 שנה לפני זמננו. הדימויים מאותה תקופה הן טביעת הידיים של האדם, וציורים של חיות על קירות המערה ב El Cstillo ובנוסף Altama בספרד. ציורי החיות נעשו על ידי חריטה במקלות, ובטביעות הידיים, נעשו בעזרת אוכרה - זוהי אדמה בעלת גוון חום-אדמדם המשמשת כפיגמנט. סביר להניח כי דימויים אלו היו ההדפסים הראשונים. בתקופה הניאוליטית (4,000 שנה לפני זמננו) שימשו בלוקים קטנים עשויים חמר מיובש או טרה-קוטה (חומר שרוף ולא מזוגג) לעיטורים חלקים סביב הגוף.

כאשר החלו להתפתח טכניקות להדפסה וציור על אריגים, החל גם תהליך הצביעה להתפתח. בהתאם לכך, במהלך התקופה הנאוליטית, התגלו מספר מינרלים וצמחים היכולים להפיק כמות מסוימת של צבען המסייע בהכתמת בד. גוונים של שמנת, חומים וצהבהבים התקבלו מתרכובות אורגניות חומצתיות הנוצרות מחומרים הנמצאים בזרעים, קליפות הגזעים וגבעולים של צמחים. צבעים של צהוב, אדום וכתום הושגו מהעלים ומעלי הכותרת של הצמח. צבעים כהים כדוגמת השחור הופקו מתרכובות של צמחים המכילים ברזל.

השימוש בבוץ ובחימר על מנת להפיק צבעים כיום עדיין רווח, אם כי לא במדינות מערביות, אלא אצל אנשי שבט ה-Bamana במאלי או המאלריים בניו זילנד. לפני כ-4,000 שנה, המצרים הצליחו למצוא תחליפי צבע. בשימושם בעלים וצמחים בעזרת "בישול יתר" הם הצליחו ליצור מצמח ה-tinacctria (אינדיגו), צבעים כחולים ואחרי בישול עודף – ירוקים, צמח נוסף ממנו ניתן להפיק צבען על ידי בישול יתר הוא איסטיק. כמו כן, נעשה שימוש בעליו ושורשו של אוג הבורסקאים כדי להגיע לצבע צהבהב-ירקרק.^[1]

הגילוי כי קבלת צבענים מתקבל מצמחים וגרגרים אשר יכולים להיות עמידים וחזקים יותר בעזרת כימיקלים (מקבעים), תרמו להתפתחות מהירה של התחום. טכניקות מתקדמות לצביעת בדים במהלך ימי הביניים התפתחה בכלל באירופה, בעיקר באיטליה ובוונציה בפרט. כתוצאה מחיזוק ושיפור סטנדרט הצביעה הקיים וגילדות של צובעים חיברו ופרסמו מהלכים וטכניקות לצביעה. ספרים כגון Kunstbuch ,Nuremburglk (הוצאה גרמנית) אשר יצאו לאור בשנת 1460 הכילו כ-100 מתכונים לצביעת בדים, והם מהווים מקור חשוב אשר סייע בהתפתחות ובהתקדמות צביעת הבדים באותה העת.

תהליכים שונים של צביעה נדרשים עבור סיבים טקסטיליים שונים ושימושיהם לאחר הצביעה. כמו כן ישנן שיטות צביעה המאפשרות צביעה ביתית בכמות לא מסחרית, או צביעה תעשייתית המפיקה תוצאות בתפוקה גבוהה.

• צביעה ישירה - כאשר הצבען נקשר לסיבי הבד ללא סיוע דבק, הצביעה נקראת צביעה ישירה. בשיטה זו התסיסה נעשית בטרם המגע של הצבען עם הבד, במקרה של צביעת בד טבעית, או מסתייעת בחומר מתסיס במקרה שסיבי הבד הנצבע הם סינתטיים. צביעה ישירה משמשת בעיקר לצביעת סיבי כותנה והיא מסיסה במים. הסיב בא במגע עם הצבע כאשר האחרון במצב מימי. מרבית הצורות האחרות של צבענים סינתטיים חלה גם בדרך זו לאחר תסיסתם.

• צביעת חוטים - כאשר הצביעה נעשית לאחר תהליך הטוויה והתוצאה המתקבלת היא חוט, תהליך זה נקרא צביעת חוטים. סידור החוטים לפני הצביעה נעשה בפקעות- באופן רופף על מנת לאפשר את חדירת הצבע בצורה אחידה בכל חלקי הפקעת.

הבחירה בסוג הצבען קשורה ראשית לסוג הבד הנדרש לצביעה, לא כל הצבענים מסוגלים לצבוע את כל הסיבים, ושנית לשימוש שיעשה בבד הצבוע בתום תהליך הצביעה. בצביעה בעזרת טבילה, הבד צריך לשהות באמבט צבע למשך זמן רב על מנת לספוג ולקלוט את הצבע. על מנת לצבוע בצבע בסיסי ביסודיות, חשוב שחומרים לצביעה יהיו בשפע על מנת להשיג צביעה אחידה ועמוקה. ניתן לחשב את כמות הצבען לפי משקל הבד.

קבוצת צבענים זו מחולקת למספר קבוצות שמתוארות כאן, ישנם עוד צבענים סינתטיים שלא הוזכרו שהשימוש בהם הוא לעיתים נדירות.

צבענים אלו נקראים כך משום שהם צלולוזים ואין צורך בהכנת הבד לפני הצביעה או בחומר שמקבע את הצבע בבד. תכונות אלו עושים אותם כצבענים נוחים לשימוש לצביעת בדים צלולוזים. הצבענים פשוטים ואינם יוצרים תגובה כימית, הם צבענים לא יקרים, זמינים בטווח הרחב של הצבענים שיכולים להתערבב עם חומרים אחרים. החיסרון בסוג צביעה זה ירידת צבע בשטיפה ועמידות דלה באור.

צבענים ישרים פועלים בטמפרטורה של 85-90 מעלות צלזיוס. הוספה של מלח (רגיל/מצוי) נחוצה כדי ליישם את תהליך הצביעה עד תומו. במקרה שצובעים משי או צמר במקום להוסיף כמות קטנה של מלח יש להוסיף כמות קטנה של חומץ.

צבעני פיזור התפתחו ב-1920 על מנת לצבוע אריגים סינתטיים אשר לא יכלו להצבע עם צבענים מסורתיים. צבענים אלו משמשים רק לצביעת בדים סינתטיים הם פועלים על ידי חום ולחץ נוזלי. מה שמאפשר לאריג להצבע ללא שימוש במים. צבעני פיזור קיימים בצורות של אבקה כנוזל/ דבק וכצבעי –עיפרון. בדים בעלי הרכב מעורב יכולים להצבע על ידי שילוב של צבעני פיזור וצבעים/חומרים מקשרים שישמשו לצביעה שיספקו סוג של מצינור מקשר בין הצבע לבד. הצבענים נספגים בסיבים רק בטמפרטורה גבוהה יחסית בין 90-100 מעלות צלזיוס.

קבוצת צבענים מסוימת מתוך צבעני פיזור אלו שרמת הסובלימציה (המראה- התאיידותם של מולקולות הצבענים בטמפרטורה גבוהה והתמוססותם לתוך הסיב הסינתטי) שלהם נמוכה –מתאימה לשיטת טרנספר, צביעה שמשלבת העברה בחום של דוגמה מנייר לבד סינתטי.

צבענים אלו אינם מסיסים במים, והם יכולים לצבוע את כל סוגי האריגים, באמצעות שרף, אמולסיה (תחליב) או צבעני פיזור, הפיגמנטים משמשים בעיקר להדפסת רשת או הדפסה באמצעות סטנסילים (שבלונות) או שניתן להשתמש בהם ישירות על הבד. ניתן להפיק מהן גוונים שונים של צבעים ממתכתיים וגווני אפור לבן פניניים.

צבענים אלו יכולים לצבוע מגוון רחב של בדים מבלי צורך במומחיות רבה או ציוד מיוחד. צבענים ראקטיביים קיבלו את שמם מהעובדה שהם יוצרים תגובה כימית עם מולקולות סיבי הבד והצבע עצמו, וכך נקשר הצבע לסיב הבד. קשר חזק, מעניק יכולת שטיפה אחידה ועמידות לאור. תחילה הצבענים הראקטיבים שווקו על ידי חברת ICI ב-1956, תחת השם "Procion". החברה בעיקר יצרה צבענים לבדים צלולוזים. וכותנה שעברה תהליך מירצור, (תהליך אשפרה לבדי כותנה שעיקרו טבילת הכותנה באמבט של סודה קאוסטית על מנת לנפח את סיבי הכותנה, במטרה לשפר ולהעמיק את קליטת הצבען בבד) .נצבעת היטב בצבענים אלו והם מתאימים להדפסה על גבי אריגים. הסוג היותר טוב של הצבענים הראקטיבים לצביעת בדים יכול להתאים אף לצביעת "בטיק" (Batik).

לצביעה עם צבעני ראקטיב יש 3 שלבים ברורים: אחד, קליטה של הצבע לתוך הסיב, שתיים, קיבוע של הצבען על הבד ושלוש, שטיפה של כל הצבע שלא נקלט באריג. הצביעה מצריכה שני מסייעים, הראשון מלח שיכול להיות גם נתרן כלוריד או מלח גלאובר (בצבעים כחול וירוק ). המלח פועל כמוליך שמצמצם את המסיסות בצביעה. מצב זה גורם למולקולות לנוע בחופשיות במהלך הצביעה ולחפש מקום שבו יוכלו להיקלט הכי טוב. אם הפיזור של הצביעה נשלט בצורה זו לאחר תקופה מסוימת יותר צבענים יתפסו את מקומם בבד. הצבע יותר ייקלט לתוך הסיבים בקצב יציב. המסייע השני- פעיל צבען ראקטיב כחומר מסיס בסיסי פחמת נתרן (קרבונט- בשמו הידוע) תפקידו לעלות את דרגת ה-ph באמבט הצביעה, מצב זה מאפשר למולקולות הסיב להגיב ולשנות את הצבע הסיב. הכמות של המלח או החומר המסיס הבסיסי תלויה בגוון הרצוי. על מנת לקבל בדים בעל גוון בהיר יש להשתמש בפחות מלח וחומר מסיס בסיסי ועל מנת לקבל צבע כהה יש להשתמש משני החומרים.

צבעני חומצה כוללים מספר סוגים שונים של צבענים שמסוגלים לצבוע בשיטת צביעה רטובה. השם חומצה מרמז על כך שדרושים תנאים חומצתיים על מנת שהצבע ייקלט בסיבים. רוב צבעני החומצה צובעים צמר, משי ועוד סוגים שונים של סיבי פרוטאין ופוליאמיד. תוצאות הצביעה בצבענים אלו צפויים בצורה טובה והם זמינים במגוון רחב של צבעים.

צבענים טבעיים הם היחידים שהיו זמינים עד שהצבענים הסינתטיים התגלו באמצע המאה ה-19. צבענים אלו הושגו ממגוון צמחים, בעלי-חיים או מינרליים.

אחת מהחיות הידועות בתור ספקית צבען בתקופה הקדומה הייתה הרכיכה (בעל חיים חסר שלד פנימי), ממנה הופק צבעה הסגול שמכונה "Tyrian purple". תושבי פיניקיה הקדומה השתמשו בחיה זו להפקת צבע לפני 1500 שנים לפני הספירה . וכדי ליצור את צבע האדום וגווניו ייבושו גופות של חיפושיות ותולעי שני ומהם הפיקו מגוון צבענים.

צבענים שהופקו ממגוון רחב של עצים, משיח או עץ קטן קוצני ממרכז ומערב אמריקה הופקו מגוון רחב של צבענים מכחול, ורוד, אפור, סגול עד שחור, תלוי בחומר המקבע שהשתמשו. מצמח החזיזית הפקו צבעים של צהוב, כתום, ורוד, חום ושחור.

צבענים טבעיים יכולים לצבוע כל סיב אורגני, אך שיטת צביעה זו מתאימה בעיקר לסיבי פרוטאין וצלוליזים. רוב הצבענים הטבעיים לא מתאימים לסיבים סינתטיים. על סיבים סינתטיים, הצבענים הטבעיים זמניים ולא נשארים מקובעים בבד.

טכניקות שונות לצביעה קיימות ברחבי העולם:

• שיבורי: טכניקה יפנית מסורתית, אשר בה קשירות וחסימות הבד על ידי חו�� או קשירת חפצים אטומים יוצרים דוגמה שחוזרת על עצמה בעומקים ובגוונים שונים לאורך הבד. הצבע השימושי המסורתי הוא אינדיגו. השיטה מיושמת בווריאציות שונות וצבעים שונים
• בטיק: טכניקת צביעת בדים המשלבת שימוש בשעווה, מורחים את השעווה המותכת על הבד טרם הטבלתו בצבע ויוצרים דוגמאות שונות לאורך הבד.
• טאי אנד דאי: טרנד שהפך לפופולרי בשנות ה-60 בתנועה ההיפית, התחיל מייעוץ עסקי לחברת מוצרי צביעה שעמדה בפני קשיים כלכליים. האומנים מגריניץ' וילג' פיתחו אותו בשיטה המסורתית והשיטה הפכה לפופולרית בחוף המזרחי בעיקר בזכות פסטיבל וודסטוק שהתקיים באותה תקופה
• איקט: שיטת אריגה שהובאה מאינדונזיה, השתי נקשר ונצבע לפני האריגה בדוגמה שהוכנה מראש. איקט כפול הוא כאשר הן חוטי השתי והן חוטי הערב נקשרים ונצבעים לפני האריגה. האפקט המתקבל הוא מראה מטושטש על פני הבד. הטכניקה התפשטה בכל רחבי העולם החל באמריקה הדרומית והמרכזית וכלה בבוכרה וסמרקנד שבמרכז אסיה. כיום שיטת אריגה זאת נפוצה בארגנטינה, בוליביה, אקוודור, גואטמלה ומקסיקו. המוטיבים הפופולריים בדוגמת אצטרובל, צמחים ופסים.
• הלבנת הבד: בתהליך הלבנת הבד יש מגוון אפשרויות שונות שמתאימות לכל סוג בד. תהליך ההלבנה מתבסס על פעולת חמצון או חיזור הפיגמנטים של הסיבים הטבעיים או המלאכותיים. בחירת סוג החומר להבנה תלויה בדרגה אליה רוצים להגיע, אפשרות ראשונה היא הלבנה כימית בעזרת נתרן היפוכלוריט הידוע בתור כלור, בסיום ההלבנה רצוי לשטוף את הבד במים ולבצע את תהליך נטרול שאריות הכלור בעזרת נתרן בי סולפיט NaHSO3. התוצאה תהיה 80% לובן מהגוון המקורי, הלבנה זו נעשית לאריגים בעלי סיבים טבעיים ומלאכותיים (כמו כותנה). הלבנה נוספת היא הלבנה כימית בעזרת חומר מחזר, נתרן הידרוסולפיט ( בלנקיט), הלבנה זו מתבססת על חיזור הפיגמנטים הטבעיים של הסיבים והיא מתאימה לכל סוגי הבדים, הלובן בהלבנה זו פחות טוב..על מנת להגיע לתוצאת לובן של 100% יש לבצע הלבנה אופטית שבה מוסיפים חומר שהבליעה שלו היא בין 200ל 400 UV . חומר זה גורם לאשליה אופטית והבד נראה לבן יותר.

• צבעים וצביעה, דף שער בספרייה הלאומית