הפרעות באוקראינה (1918–1920)

הפרעות באוקראינה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הידועות כפרעות פֶּטְליוּרָה, היו סדרה של פוגרומים רחבי-היקף שהתחוללו נגד היהודים בשטח אוקראינה בין 1917 ל-1920, ובייחוד בשנת 1919, בעת המלחמה האמורה. בלמעלה מ-1,500 פוגרומים נפרדים שהתקיימו ב-1,300 מקומות יישוב שונים נטבחו לפחות 50,000 יהודים, והערכות המקסימום מתקרבות ל-200,000 הרוגים. רבבות עונו ונאנסו, ומאות אלפים נפצעו, איבדו קרובי משפחה ונמלטו אל מחוץ למדינה.

הפרעות נערכו על ידי כוחות צבא סדירים ובלתי-סדירים שהשתייכו, גם אם פעלו בחוסר-משמעת, לכל הצדדים הלוחמים בעימות: צבא הרפובליקה העממית של אוקראינה, הצבא הלבן של אנטון דניקין, הצבא האדום הסובייטי, צבא פולין ועוד. חלקן נערכו ביוזמת האוכלוסייה האוקראינית המקומית.

המאורעות זוהו יותר מכל עם הרפובליקה העממית האוקראינית, שאנשיה היו אחראים למספר הגדול ביותר של פוגרומים והרוגים, וכינוים העברי נגזר משמו של מנהיגהּ, סימון פטליורה, שהיהודי שלום שוורצבארד התנקש בו בנקמה על הזוועות. ממשלת פטליורה הורתה בשעתו לעצור את הפרעות ולהעניש את מבצעיהן, אך הואשמה שבפועל עצמה עין לנוכח האנטישמיות הפרועה בצבאה. מידת אחריותה לטבח שנויה במחלוקת. הפוגרומים באוקראינה היו הקשים ומרובי-הקורבנות מכל הפרעות ביהודים שנערכו בעת מלחמת האזרחים בשטחי האימפריה הרוסית לשעבר.

מאז התיישבות היהודים במספרים ניכרים באוקראינה במאה ה-16, עם התבססות שלטון פולין–ליטא באזור, הם שימשו כמין מעמד כלכלי מתווך בקרב האיכרות הסלאבית-מזרחית האורתודוקסית. הם היו יסוד עירוני – ערב מלחמת העולם הראשונה התגוררו 90% בעיירות ובערים; 90% מהאוקראינים, לעומתם, היו כפריים – של אוּמנים, חנוונים ומנהלנים. כל זה, יחד עם דתם הנפרדת, עשאם למוקד למרירות האוכלוסייה. בעתות חוסר-יציבות והתקוממות, בייחוד במרד חמלניצקי ב-1648 ומרד ההיידמקים ב-1768, נטבחו יהודים לאלפים.

לאחר חלוקת פולין בשלהי המאה ה-18 נטלה האימפריה הרוסית את חלק הארי של שטחי פולין, והיהודים המקומיים הוגבלו לתחום המושב. מצבם הורע עקב ניסיונות הממשל המרכזי לשנות את המבנה הכלכלי-מקצועי המסורתי ונקיטת אפליה והגבלות שיטתית נגדם. למרות עוינות השלטון, שבדרגיו הגבוהים ביותר התפשטה האמונה כי קיימת קנוניה יהודית עולמית נגד רוסיה, והסתה אנטי-יהודית מסיבית, אלימות הייתה נדירה עד סוף המאה ה-19. אז פרצו פוגרומים באוקראינה כחלק מגלי פרעות שעברו על המדינה כולה, בתמיכה חלקית של הרשויות. הגל הראשון היה הסופות בנגב של 1881–1882, שלוּו בהרס אדיר של רכוש אך עלו בחייהם של עשרות הרוגים בלבד; הגל השני, הרחב בהרבה, התחולל בין 1903 ל-1906, ובו נטבחו ברחבי רוסיה אלפי יהודים.^[1] גם בגליציה המזרחית, שתחת שלטון אוסטרו-הונגריה, הלך והתחדד המתח בין יהודים, פולנים ואוקראינים, על רקע התחזקות תנועותיהם הלאומיות. למן 1898 התחוללו מספר התפרצויות אלימות נגד היהודים בחבל.^[2]

פרוץ מלחמת העולם הראשונה בישר רעות ליהודים בשטח אוקראינה. ההיסטוריון אולג בודניצקי הצביע על מקרי רצח ואלימות כלפיהם שהחלו להתרחש ספונטנית ב-1914, עם היחלשות הסדר החברתי והשתררות אווירת החירום, עוד לפני שניתן לכך עידוד מהרשויות. הוא ראה כבר בכך את תחילתה של מגמה שעתידה הייתה להגיע לכדי התלקחות ב-1919.^[3] יותר מחצי מיליון יהודים גורשו מאזורי החזית על ידי הרוסים בתחילת המלחמה (יחד עם גורמים חשודים אחרים, בעיקר 200,000 גרמנים אתניים וגם צוענים ופולנים רבים) מחשד שישמשו גיס חמישי; במהלך הגירוש נפלו רבים קורבן לשוד ולרצח. ב-1915 הסיגו מעצמות המרכז את צבא הצאר והשתלטו על החבלים המערביים של האימפריה, ובכללם אוקראינה. הכובשים הביאו באחת מודרניזציה לפלכים הנחשלים, רדו באוכלוסייה כדי לנצל את כיבושיהם ביעילות מקסימלית, ועודדו תנועות לאומיות מקומיות, שאותן שיסו זו בזו בשיטת הפרד ומשול. השלטון הקולוניאלי-למעשה גרם לזעזוע חברתי אדיר ולהלם תרבותי שמוטט את המסורות ואת אורח החיים הסטטי של האיכרים, ובכלל זה את ערכי המוסר שלהם. עדויות רבות הצביעו על כך שצעירים, שחלק משמעותי מעיצובם התרחש באווירה זו, נטו הרבה יותר לרדיקליזם פוליטי ולאלימות.^[4]

בפברואר 1917 פרצה מהפכה בפטרוגרד, שבעקבותיה נאלץ הצאר ניקולאי השני להתפטר. קמה ממשלה זמנית, והשלטון הליברלי החדש הבטיח שוויון זכויות אזרחי והכרה בזכויות הלאומיות של כל עממי המדינה. נציגיהן של עשרות תנועות לאומיות שדוכאו ונרדפו בידי המשטרה החשאית הצארית (האוכרנה) החלו לצאת מן המחתרת.

בקייב, שהייתה עדיין תחת שלטון רוסי, ארגנו פוליטיקאים אוקראינים לאומיים-פרוגרסיביים את "המועצה המרכזית האוקראינית" (באוקראינית: "צֶנטרָלנַיָה ראדָה"), שביקשה עצמאות ואוטונומיה תרבותית כחלק מפדרציה כלל-רוסית. ברוח הצעותיהם של רבים מההוגים הפוליטיים שביקשו פתרון לבעיית המיעוטים ברוסיה ובאוסטרו-הונגריה, הראדה הבטיחה שוויון ואוטונומיה לאומית פרסונלית לעממים האחרים באוקראינה, כולל ליהודים. ביולי היא הוכרה על ידי הממשל הרוסי של קֶרֶנסקי, ותוך זמן קצר הקימה תת-מזכירויות לענייני לאומים.

משה זילברפרב, איש מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית המאוחדת, ה"פֿאַראייניקטע", מונה לתת-המזכיר היהודי של המועצה, וארגן מועצה לאומית בת חמישים צירים שנועדה לשמש כפרלמנט וכגוף המייצג העליון של הקהילות. הראדה העניקה ליהדות אוקראינה בת 1,800,000 הנפש לא רק זכויות אזרח, אלא הכרה לאומית חסרות תקדים, שכמעט ולא הייתה כמותה במקומות אחרים. זילברפרב התעקש על איוש המועצה לפי מפתח שוויוני, בלי קשר להיקף התמיכה במפלגות השונות: הבונד, פועלי ציון, הפֿאַראייניקטע, הפֿאָלקספּארטיַי והגוש הציוני המאוחד קיבלו כל אחת עשרה נציגים. אגודת ישראל לא השתתפה, כנראה עקב ארגון לקוי. החלוקה הכעיסה את הציונים, שטענו לתמיכה של רוב היהודים, והם החרימו את המועצה ושיתקו כמעט את פעילותה.^[5]

באוקטובר השתנה המצב הפוליטי באופן חד, כשהבולשביקים בראשות ולדימיר לנין הפילו את ממשלת קרנסקי ותפסו את השלטון בפטרוגרד. רוסיה כולה שקעה לתוך מלחמת אזרחים: הצבאות הלבנים, נאמני המשטר הקודם, התקדמו לכיוון מרכזי השליטה הבולשביקיים תוך קרבות עם הצבא האדום המהפכני. בתווך, תנועות עצמאות ואינספור כוחות מקומיים הקימו צבאות משלהם, לעיתים קרובות מבין מיליוני העריקים, וכל זאת בעת שמעצמות המרכז ומדינות ההסכמה מתערבות מבחוץ. באנרכיה הגמורה התמוטט הסדר החברתי ואלימות פרצה מכל עבר, כשמלבד הצבאות קמות כנופיות מקומיות לאינספור. מעמד בעלי הקרקעות הפולנים במרכז אוקראינה, שהחזיק באדמות שם מאות שנים, חוסל כמעט לגמרי; קהילות המנוניטים הפציפיסטיות נפלו קורבן לפרעות שבהן מצאו את מותם 1,230 בני אדם. עשרות אלפי איכרים נהרגו בידי הבולשביקים, במרידות או במחאות נגד מדיניות החרמת התבואה הנוקשה שאכפו הללו בשטחיהם. רבים מאוד מתו ברעב ובמגפות שפשטו בתנאים הקשים.^[6] ב-20 בנובמבר הכריזה הראדה על ריבונות הרפובליקה העממית האוקראינית.

חלק מההתפרצות כוּון גם כלפי היהודים: המזכירות הלאומית של זילברפרב תיעדה 60 פוגרומים ב-1917, שאירעו רובם ככולם בנובמבר ודצמבר ונערכו בחבל ווהלין, קרוב לחזית. כבר באוקטובר הוציאו שר הפנים של הראדה, וולודימיר ויניצ'נקו, ושר הצבא סימון פטליורה, הודעות גינוי נחרצות והורו לכוחות הנאמנים להם לשמור על הסדר. המנהיג הציוני יוסף שכטמן התלונן שהפרעות נובעות במיוחד עקב היעדרם של הגברים היהודים הכשירים שגויסו לצבא, והציע הקמת יחידות הגנה עצמית יהודיות נפרדות. פטליורה תמך ברעיון, והראדה פרשה את חסותה על "איחוד החיילים היהודים הכל-רוסי" שנוסד בקייב בתחילת אוקטובר על ידי יוסף טרומפלדור. זילברפרב ומרבית הסוציאליסטים היהודים, כמו משה רפס ומקס שץ-אנין, התנגדו לפעילות האיחוד, הן מטעמים אידאולוגיים של שוויון אך בעיקר בשל כך שהארגון היה ציוני בפועל. הם המליצו על צירוף מגויסים יהודים ליחידות כלליות לשמירת הסדר. בדצמבר גינתה המועצה הלאומית היהודית את היוזמה. היא חזרה בה כעבור חודשיים כשהדיווחים על התעצמות הפוגרומים החלו להצטבר, אך בשלב זה הידרדרו השטחים שהרפובליקה תבעה בהם ריבונות לכדי תוהו ובוהו גמור.^[7]

הממשל הבולשביקי לא התעתד להסכין עם אובדן אוקראינה, שנמצאו לו תומכים מרובים בשטחה; מיד לאחר המהפכה התחוללו התקוממויות קומוניסטיות בכל רחבי הארץ. ב-12 בדצמבר 1917 הוכרזה בחרקוב רפובליקה סובייטית, וזו קראה לעזרתה את הצבא האדום, שעלה בהרבה על הכוחות הלא-מאורגנים של הראדה. בתגובה, זנחה המועצה האוקראינית סופית את החתירה לפדרציה כלשהי עם רוסיה והעבירה ב-25 בינואר 1918 החלטה שקבעה כי אוקראינה תהיה עצמאית לגמרי. אף על פי שכל המפלגות היהודיות, ואפילו הבונד, גינו את הפלישה וראו בקומוניסטים אויב, הן העדיפו רוסיה רב-לאומית ופדרטיבית על פני רפובליקה אוקראינית שבה יהיה רוב שליט ברור. סירוב רוב הנציגים היהודיים להצביע בעד ההחלטה (הבונד הצביע נגד והיתר נמנעו) עורר התמרמרות בראדה, בייחוד מאחר שרק שבועיים קודם הוענק לכל המיעוטים הלאומיים וליהודים בכלל זה מעמד אוטונומי בחוק. החלו לעלות האשמות על כך שהיהודים נייטרליים כלפי הבולשביקים ואינם נאמנים בלי פשרות. בראשית פברואר הגיעו החילות הקומוניסטיים עד קייב והראדה נאלצה להתפנות לז'יטומיר. הנציגים היהודים לא הצטרפו אליה ונותרו בבירה, לטענתם בשל תקשורת לקויה. הדבר תרם למתיחות.^[8] הייצוג הבולט של יהודים במשטר הסובייטי – בין היתר, 75% מאנשי הצ'קה בקייב היו יהודים – הצטרף לאנטישמיות העממית הרווחת ויצר דימוי שלהם כפרו-קומוניסטים בכוח, דימוי שרווח בכל שדרות החברה. כולם החלו להיתפש כבעלי-ברית וסייענים של הבולשביקים.^[9]

ב-9 בפברואר, הראדה הגולה חתמה על שלום נפרד עם מעצמות המרכז, ואלו כבשו את אוקראינה בתוך שבועות ספורים והפכו אותה למדינה גרורה שעצמאותה הייתה נומינלית בלבד. מסע המלחמה היה מלווה בפרעות נגד יהודים שערכו היחידות הלאומניות הסדירות-למחצה. בברדיצ'ב נטבחו כ-20, ובקייב נהרגו 22 ואחרים נעלמו, נאנסו ועונו. ב-3 במרץ נכנעו הסובייטים לדרישות הפולשים וחתמו על חוזה ברסט-ליטובסק, שבו ויתרו על אחיזתם כמעט בכל אוקראינה ובטריטוריות מערביות אחרות. הנוכחות הגרמנית-אוסטרית ייצבה את הסדר הציבורי במדינה. ההתפרעויות והמהומות, ובכללם נגד יהודים, שככו, אם כי לא חדלו. כ-80 פוגרומים התחוללו במהלך השנה.

המשרד לעניינים יהודיים והמועצה הלאומית היהודית בממשלה הוסיפו לפעול לכל אורך אותה העת, גם כשההטמאן הסמכותני פבלו סקורופדסקי תפס את השלטון בהפיכה באפריל, חיסל את הראדה והנהיג משטר ריכוזי ואנטי-ליברלי בתמיכת הכובשים. בקיץ נערכו בחירות ארציות למוסדות היהודיים, שבהן הצביעו 187,485 איש בלבד, כ-10% מהאוכלוסייה היהודית הכללית – עדות נאמנה לפער בין השכבה המשכילה הקטנה להמונים המסורתיים והאדישים פוליטית. הבחירות הביאו לשליטה ציונית, ברוב קטן, במוסדות; הפעם היו אלה הסוציאליסטים השונים שסירבו לקבל את החלוקה והם החרימו את הוועדות השונות. השיתוק בנציגות היהודית היה מוחלט, ועתיד היה למלא תפקיד ניכר בחוסר היכולת להפעיל את הכוח הפוליטי היהודי ברפובליקה האוקראינית בעת הפוגרומים.^[10]

בנובמבר תמה מלחמת העולם הראשונה. הגרמנים והאוסטרים נסוגו בבהילות והותירו את המדינה האוקראינית חשופה. הפוליטיקאים הפרוגרסיבים, בראשות וולודימיר ויניצ'נקו וסימון פטליורה, הדיחו את סקורופדסקי והקימו דירקטוריום לאומי. הבולשביקים ברוסיה הכריזו על ביטול חוזה ברסט-ליטובסק ופלשו שוב. לצדו של הממשל החדש והחלוש עמדו להלכה כ-100,000 חיילים, אך אלו היוו אוסף של כוחות עצמאיים בפיקוד מנהיגים מקומיים, "הטמנים", הרבה יותר מאשר צבא מאורגן. הם חסרו כל הבנה או הזדהות עם המדיניות הליברלית של הדירקטוריום.^[11] ההנהגה בקייב הייתה תלויה בהם תכופות יותר מאשר להפך, וויניצ'נקו עצמו התלונן על כך ללא הרף וטבע את המושג ההיסטוריוגרפי "עידן אילי המלחמה" (отаманщина, אוֹטַמָנְשְצִ'ינָה) ששימש מאז לתיאור התקופה בה שלטו מצביאים עצמאיים-למעשה בשטחים נרחבים בארץ.^[12] יחידות לאומיות אוקראיניות שהקימו עריקים עם התמוטטות הצבא האוסטרו-הונגרי הכריזו על צירוף גליציה המזרחית למדינה העצמאית, וגררו את צבא פולין הצעירה לסייע לפולנים בחבל. בדרום-מזרח המדינה קם הצבא האנרכיסטי של נסטור מאכנו, שהתנגד לשלטון כלשהו. באזור הדוֹן ואודסה התארגן צבא לבן רוסי אנטי-מהפכני בראשות הגנרל אנטון דניקין למלחמה בבולשביקים.

מדצמבר 1918 שוב שררו באוקראינה כאוס ומלחמת הכל בכול. ריצ'רד פייפס כתב:

”1919 באוקראינה הייתה עידן של אנרכיה גמורה. הארץ התפצלה לעשרות טריטוריות מנותקות זו מזו שנשלטו על ידי כנופיות חמושות שבזזו ורצחו ללא חשש מדבר. בקייב הממשלות עלו ונפלו, צווים נחתמו, משברים בקבינט נפתרו, ומגעים דיפלומטיים התקיימו, אך יתר הארץ חיה קיום נפרד שבו השלטון היחיד היה זה של קנה הרובה. אף אחד מן הממשלים שהתקיימו בשנה שלאחר הדחת סקורופדסקי לא אחזו בריבונות של ממש.”^[13]

עם התמוטטות הסדר החברתי התחדשו הפרעות ביהודים, בקנה מידה שעלה בהרבה על כל מה שהתרחש קודם.

בראשית ינואר 1919 התחולל הפוגרום המשמעותי הראשון באוברוץ' שבווהלין, כשאנשיו של האטמן האוקראיני הלאומני אוֹלֶכּסי קוזיר-זירקה כבשו אותה מידי הבולשביקים. 80 יהודים נהרגו. בשבועיים הבאים חולל קוזיר-זירקה פרעות נוספות ביישובים סמוכים. מעשי טבח אחרים נערכו כמעט במקביל בז'יטומיר, בברדיצ'ב ובמספר כפרים על ידי האטמנים ווֹלִינֶץ וניקיפור הריהורייב.

הנציגות הפוליטית היהודית בממשל ציפתה לתגובה מהירה של ההנהגה כלפי הפורעים. ב-11 בינואר הוציא הדירקטוריון הודעה שנחתמה על ידי היו"ר ויניצ'נקו, שר הצבא פטליורה ואחרים, וכללה גינוי חמור למבצעי הפוגרומים ופקודה לעצור ולשפוט אותם. החותמים האשימו את תומכי סְקוֹרוֹפַּדסקי, את הצבא הלבן ואת הבולשביקים במעשי האלימות נגד היהודים וטענו כי אלה היו פרובוקציות שנועדו לפגוע בכבודו של צבא הרפובליקה; אך ההכרזה כללה גם פסקה שבה קראו המנהיגים

ל”כל היהדות הדמוקרטית להילחם בעוז באותם אינדיבידואלים אנרכיסטים-בולשביקים בני האומה היהודית, המספקים לפרובוקטורים בסיס להסתה הדמגוגית שהללו מפנים כלפי כלל היהודים, אשר אין להם שום קשר לבולשביזם”.

כמה נציגים יהודים ביקשו מוויניצ'נקו להסיר את הפסקה, שהשתמע ממנה קישור בין "האומה היהודית" לבולשביקים, אך הוא הסביר כי היא נדרשה דווקא מפני שהמסיתים טענו לקשר גורף כזה. הטון של ההצהרה הכעיס את הפוליטיקאים היהודים, והמועצה הלאומית היהודית מחתה וקבעה כי "ההכרזה לא מספקת... ותגרום להגברת האיום על היהודים." בעיניהם, ניתן בזאת ביסוס מגבוה להשוואה בין יהודים לבולשביקים, שרווחה בהסתה הציבורית ובפקודות שהוציאו אטמנים מקומיים. במהלך פברואר ומרץ, בעת ששטף את הארץ גל של פוגרומים, משלחות יהודיות עלו אל פטליורה ועתרו בפניו שיוציא צווים נוספים נגד הפורעים. הדירקטוריום לא נענה. הרפובליקה הייתה בעיצומו של משבר צבאי חמור, וויניצ'נקו התפטר מתפקיד היו"ר והוחלף על ידי פטליורה. ב-5 בפברואר כבשו הבולשביקים את קייב שוב, והממשלה האוקראינית נמלטה לחרסון. המפלגות היהודיות איבדו בהדרגה את אמונן בה, וראו אותה כחסרת אונים לכל הפחות, אם לא אדישה ממש, לטבח של אלפי יהודים בידי כוחות תומכיה. רק 'פועלי ציון' הוסיפה לתמוך בממשלה באופן מלא.^[14][15]

ב-15 בפברואר 1919 אירע בפרוסקורוב אחד הפוגרומים הקשים ביותר במלחמת האזרחים, לאחר שהבולשביקים ניסו לארגן התקוממות. אנשי האטמן איוואן סמסנקו, שהיה נאמן לרפובליקה, טבחו בתוך מספר שעות יותר מ-1,600 יהודים ופצעו עוד אלף. ב-18 בחודש טבח סמסנקו בעוד 500 יהודים בפלשטין. פרעות נוספות התחוללו בפלך פולטבה; בעיירה לובני מנעה יחידה אוקראינית מחיילים אחרים ומן ההמון לבצע פוגרום, ו-14 מאנשיה נהרגו. בין ה-22 ל-25 במרץ נטבחו יותר מ-300 יהודים בז'יטומיר על ידי יחידות האטמן המקומי וההמון.

במשך שנת 1919 אירעו למעלה מ-1,300 פרעות מתועדות. 80% מתוכן התחוללו בפלכי קייב, ווהלין ופודוליה, שבהם התגורר חלק הארי של האוכלוסייה היהודית. מתוך כ-900 פוגרומים נפרדים שנרשמו ונבדקו על ידי פעיל זכויות האדם היהודי-אוקראיני נחום גֶרגֶל (אנ'), ובהם נמנו 31,000 הרוגים, 40% בוצעו על ידי יחידות נאמנות לדירקטוריום, ו-23% נערכו על ידי כנופיות חסרות השתייכות פוליטית ברורה. כל הצדדים הלוחמים השתתפו בפוגרומים, והם בוצעו בה במידה תחת הוראות מפורשות ועקב חוסר שליטה ביחידות הסדירות-למחצה שהמשמעת בהן הייתה רופפת.^[16] גם צבא מאכנובשצ'ינה של נסטור מאכנו, שכמה מקציניו הבכירים היו יהודים ושמפקדו התנגד לאנטישמיות נחרצות, רצח יהודים ובזז את רכושם. ההיסטוריון פטר קֶנֶז העריך שמאכנו לא רק שלא היה מסוגל לכפות את מרותו בתוהו ובוהו ששרר, אלא אף היה נכון לנצל את הזיהוי האנטישמי העממי בין יהודים לקומוניסטים כדי לגייס תמיכה נגד אויביו הבולשביקים.^[17]

לקראת האביב, בעוד דיווחים על אלפי נרצחים ומעשי התעללות ואונס המוניים זורמים מכל רחבי המדינה, המפלגות היהודיות השלימו את התנתקותן מהדירקטוריום. מנהיגים יהודים כמו משה רפס האשימו את הממשל של ויניצ'נקו ביותר מאשר חוסר אונים (אם כי יש להביא בחשבון כי זיכרונותיהם נכתבו בברית המועצות, וכיוונו גם להשחיר את הממשלה הלאומנית)^[18][19] וראו את מדיניותו כנרפית במכוון עקב רצון להפיק תועלת מהאנטישמיות להשגת תמיכה עממית. השיח והתעמולה שנפוצו פרטו רבות על נימה זאת; הזיהוי בין בולשביקים ליהודים בתודעת חוגי הצבא והשלטון היה מושרש ביותר, והם האמינו בכנות כי הם נלחמים נגד אויב יהודי-קומוניסטי. השקפה זו, למרות ההצהרות הרשמיות מגבוה – באפריל הוציא הדירקטוריום שוב גינוי חמור לפורעים והורה על מאסרם ושפיטתם; במאי אף הוקמה ועידת חקירה מיוחדת – הביאה לכך שגם כשמבצעי פוגרומים נעצרו הם כמעט ולא הורשעו או נענשו.^[20]

בסוף מרץ 1919, אחרי הפוגרום הקשה בז'יטומיר, כתב אליהו חפץ שמשלחת יהודים שעלתה אל ויניצ'נקו נענתה על ידו במילים:

”אמרו ליהודים שלכם ולצעיריכם שאל להם לתמוך בבולשביקים. בקרוב נהיה חסרי אונים מול זעם חיילינו כלפי היהודים.”^[18]

בשלב זה הצהירה אפילו "פועלי ציון" על אי-הסכמה עם מדיניות הדירקטוריום. השר לעניינים יהודיים, נציג "פועלי ציון", אברהם רבוצקי, התפטר ב-9 באפריל. הוא הוחלף על ידי פנחס קראסני, שחסר תמיכה פוליטית ואף הוקע וגונה רבות על ידי הפוליטיקאים היהודים האחרים. קראסני עסק רבות בסיוע לנפגעי הפרעות, כשהוא מקצה דמי פיצויים שהדירקטוריום הקצה למטרה זו. גם סגן-שר החוץ האוקראיני, היהודי ארנולד מרגולין, התפטר במחאה על הפוגרומים, אם כי המשיך לתמוך בממשלה כנציגהּ לוועידת השלום בפריז.

הציבור והמפלגות היהודיות (לא רק באוקראינה אלא גם בבלארוס ואזורים נוספים, שגם בהם נערכו פרעות קשות על רקע מלחמת האזרחים) פנו לכוח היחיד שפעל בנחרצות נגד הפוגרומים, הצבא האדום. בחילות הבולשביקים רווחה אנטישמיות עממית נרחבת, והם בעצמם ערכו פרעות רבות. מבין הנתונים החלקיים שאסף נחום גרגל בשעתו, עלה כי נרצחו על ידי הצבא האדום לפחות 725 יהודים. אך צעדיהם של לנין, כריסטיאן רקובסקי ויתר ההנהגה הסובייטית נגד אנטישמיות היו נוקשים. היבסקציה, המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, אף ערכה מסע חינוכי אינטנסיבי בקרב החיילים. הפורעים בשורותיהם נענשו או רוסנו בדרך כלל. במאי 1919, אגפי השמאל הפורשים של הבונד, הפֿאַראייניקטע ופועלי ציון הקימו ביחד את מפלגת ה"קוֹמפַרבָּנד" (קאָמפֿאַרבאַנד; הברית הקומוניסטית היהודית באוקראינה). מספר המתגייסים היהודים לצבא האדום באוקראינה היה מרובה כל כך, עד שהוקמו מוסדות מיוחדים לטפל בהם.^[21] ידם של הסובייטים הייתה על העליונה בכל מקרה: עוד בטרם האביב נדחקה הממשלה הלאומנית לרצועה צרה ממערב לקו ז'יטומיר–חרסון.

ב-9 מאי 1919 פתח האטמן ניקיפור הריהורייב, איל מלחמה מקומי במחוז חרסון שהחליף צדדים ללא הרף מתחילת הסכסוך, במרד כולל נגד פטרוניו הבולשביקים. צבאו זרע הרס במסעו צפונה – ובכלל זה פוגרומים בעשרות קהילות יהודיות, שהבולטים שבהם היו מבין הגדולים בכל אותה שנה. ב-15 במאי החל טבח בן שלושה ימים ביליזבטגראד שבו נהרגו יותר מ-1,500 יהודים, ולמחרת טבחה יחידה אחרת של הריהורייב כ-700 יהודים בצ'רקאסי. הריהורייב דוכא בתוך שבועות ספורים על ידי הצבא האדום. פרעות גדולות אחרות התרחשו ביתר חבלי אוקראינה. באומן נרצחו יותר מ-400 יהודים ב-14 במאי בידי האוכלוסייה אחרי שגדוד מורדים סוציאל-רבולוציונרי שמאלי גירש את הבולשביקים; לפי עד בן התקופה, מנהיג הסוציאל-רבולוציונרים האזורי שוטגרין הודה במשפטו על ידי הצבא האדום שהוא משתמש בהסתה אנטישמית ”כי זו הדרך היחידה לעורר את האיכרים.”^[22] גם דנילו טרפילו (אנ'), "האטמן הירוק" שתמך בסוציאל-רבולוציונרים, היה מצוי במרד נגד הדירקטוריום מאז ינואר. טרפילו לחם נגד כל הצדדים, ובין מאי ליולי ניהלו כוחותיו מערכה עקובה מדם במחוז קייב במאמץ לבלום מתקפה בולשביקית מקומית. אנשיו היו אחראים לפרעות ב-15 מקומות יישוב, בהן נהרגו להערכת אליהו חפץ כ-2,000 יהודים.^[23] בטרוסטיאנץ (אנ'), באמצע מאי, נטבחו עוד כ-400 יהודים בהתפרצות שהחלה כשכנופיה לא-מזוהה עברה בעיר. אלו היו רק הבולטים מבין עשרות ומאות פוגרומים שהתחוללו ללא הרף, ובהם נהרגו מספרים קטנים יותר.

במאי ויוני פלש למזרח אוקראינה מקובאן צבא המתנדבים של הגנרל הלבן אנטון דניקין. בצבא המתנדבים הייתה השפעה ניכרת למפלגת הקדטים הליברלית, וגם סוציאליסטים מתונים יחסית סיפקו לו תמיכה פוליטית ושאפו לראות בתבוסת הבולשביקים. אך הצורך לרצות את הימין השמרני, שעמו נמנה דניקין עצמו, גבר. הקצינים ואנשי מחלקת התעמולה היהודיים פוטרו כולם במרץ 1919; בקרב הקצונה בצבא המתנדבים רווחה האנטישמיות המסורתית של המשטר הצארי, שהוחרפה לאין שיעור במלחמת האזרחים, ומחלקת התעמולה הפיצה מנשרים שזיהו באופן מוחלט את האוכלוסייה היהודית עם הבולשביקים והטיפו לאלימות חסרת רסן. כוחות דניקין התמקדו בבולשביקים, ששלטו במרבית אוקראינה. הלאומנים היוו גורם שולי מבחינתם. הדירקטוריום הכריז על דניקין מלחמה, כמעט באופן סמלי, ב-24 בספטמבר. המטרה הפוליטית של הלבנים הייתה רוסיה מאוחדת, והם רדפו את מוסדות ונציגי הלאומיות האוקראינית בשטחים שכבשו. תוך זמן קצר הם הביסו את הצבא האדום והגיעו עד חרקוב וצ'רניהיב.^[24] בטולצ'ין נטבחו על ידי כנופיות מקומיות יותר מ-500 יהודים ב-14 ביולי. אותו החודש סימן את דעיכת המעורבות של הכוחות הלאומנים המוכים בפרעות; אולם מעשי ההרג ההמוניים עוד התעצמו תחת הצבא הלבן.^[15]

צבא המתנדבים חולל במשך החודשים הבאים שורת פוגרומים, שנבדלו מהקודמים להם ברמת האלימות וההרס שגרמו ובכך שהמוני העם נטלו בהם רק חלק מועט. הם נערכו על ידי יחידות סדירות ובאורח מאורגן. אליהו צ'ריקובר כתב: ”מבחינת המספר המוחלט של פוגרומים (בין 1918 ל-1921), הלבנים היו אחראים רק לחמישית... אך בחודשים המעטים שפעלו בהם, הלבנים שברו כל שיא. פרעותיהם היו קשות יותר, מספר הקרבנות גבוה יותר והאלימות נרחבת יותר”.

בסביבות קייב, שנפלה לידיהם בסוף אוגוסט, החל גל אלימות שבו נהרגו כמה מאות יהודים בחודשים הבאים. יחידות הקוזאקים של הלבנים גם הרבו במיוחד במעשי אונס המוניים של נשים יהודיות; על אף שמעשי אונס, ועמם עינוי ורצח קורבנותיהם, היו שכיחים ב-1919, כמה מהמתעדים הראשונים של המאורעות ציינו במפורש שצבא דניקין הפגין התנהגות חמורה במיוחד.^[25] העקובה מדם שבכל פרעות הלבנים נערכה בספטמבר ביהודי פסטוב, וגבתה יותר מ-1,000 הרוגים. דניקין, שסלד ממעשי הטבח אך לא עשה דבר למונעם, נעשה בשלב זה תלוי לגמרי בתקווה שצבאות מעצמות ההסכמה יתערבו לטובתו. כדי לפייס את דעת הקהל במערב, שידיעות על מעשי הזוועה הגיעו אליה, הוא אף הוציא באוקטובר גינוי חמור לפורעים, שצבאו פירש כמחווה כלפי חוץ ושלא הייתה לו שום השפעה ממשית על מעשיהם. לזמן-מה, כשצבא המתנדבים התקדם מעבר לגבולות אוקראינה אל תוך רוסיה, הייתה רגיעה מסוימת. אך עם התבוסה המוחצת שספגו מידי הצבא האדום בנובמבר ונסיגתם המזורזת בשטח המדינה עד לחצי האי קרים, הם ערכו גל פרעות נרחב נוסף בדצמבר וינואר.^[26]

גם הדירקטוריום הלאומי, ששלטונו הוגבל למובלעת קטנה שבירתה הייתה קמניץ-פודולסק, השליך את יהבו על התערבות צרפת, בריטניה ואמריקה נגד הבולשביקים. ב-26 וב-27 באוגוסט הוציא פטליורה, שבאותה עת היה כבר חסר כוח ממשי, שני צווים נוקשים נגד עורכי פוגרומים. אלו נועדו בייחוד לריצוי דעת הקהל המזועזעת במערב ולסתירת התעמולה הבולשביקית נגדו שם, שהפוגרומים היו עבורה נכס מרכזי. פטליורה נעזר במיוחד בנציגו בפריז, מרגולין. הלה סבר כי הדירקטוריום נאבק בכנות, וכמיטב יכולתו בנסיבות הקשות, בפורעים הלא-ממושמעים, וכי האשם העיקרי היו הלבנים, הכנופיות וגם הבולשביקים עצמם. הציר בפריז היה מהמעטים בקרב יהודי אוקראינה שהוסיפו לדגול בתמיכה בממשלה הלאומנית, בעת שהרוב העדיף את ההגנה שהבטיחו הסובייטים וראה בצעדיו של פטליורה מחוות ריקות.^[15]

כוח נוסף שנטל חלק בפרעות נגד היהודים במדינה היה הצבא הפולני. לאומנים אוקראינים הקימו בנובמבר 1918 את הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה בגליציה המזרחית והשתלטו על רוב שטחה, כשהם מדכאים את האוכלוסייה דוברת-הפולנית. ב-22 בינואר 1919 הוכרז איחוד בין המדינה החדשה לרפובליקה העממית של הדירקטוריום, אם כי שתי הישויות נותרו נבדלות למעשה. צבא פולין העצמאית עולת הימים הדף את המערב-אוקראינים מגליציה תוך שהוא עורך פוגרום ביהודי לבוב, שאותם זיהה עם הבולשביקים, ופרעות נוספות. הפולנים חצו את הגבול הישן וחדרו לאוקראינה הרוסית גופא, שם התמידו באלימות נגד היהודים. נחום גרגל תיעד 9 פרעות שערך הצבא הפולני, ובהן נהרגו 134 יהודים.

1920, שבה התייצב התוהו-ובוהו ואוקראינה הייתה מחולקת בעיקר בין הסובייטים לצבא הפולני, עמדה בסימן של רגיעה עבור היהודים, אם כי המלחמה המשיכה והפוגרומים לא תמו. 124 אירועי אלימות מתועדים התרחשו באותה שנה. במרץ 1920, לאחר שהבולשביקים נסוגו מהעיירה טֶטייב, התחולל בה החמור שבהם: כנופיות מקומיות, ששרפו את בית-הכנסת בו הסתתרו רבים מיהודי העיר, טבחו לפחות כמה מאות יהודים (לפי דיווחים מסוימים, מספר ההרוגים אף הגיע ל-4,000; בין ניצולי פוגרום זה היה המשורר יעקב אורלנד, אז ילד בן שש). באפריל חתמו הפולנים בראשות פילסודסקי על ברית צבאית עם ממשלת פטליורה בשאריות שטחה במערב המדינה, שכוונה נגד הקומוניסטים. הצבא הפולני, המלווה באוקראינים, התקדם במהירות והגיע לקייב בחודש מאי, אך נחל תבוסה קשה מידי הצבא האדום ב-8 ביוני. במהרה הסיגו הבולשביקים את הפולנים עד לגבול גליציה הישן, והשתלטו על כל שטח אוקראינה הרוסית. מלחמת האזרחים בשטח המדינה תמה, ועמה בא הקץ לפוגרומים.

כבר בעת המאורעות החלו חוקרים יהודים לערוך אומדנים להיקף ההרג והנזק שנגרם. נחום גרגל, נציג ועדת הצלב האדום הסובייטי, הכין רשימה מפורטת של אירועים וקורבנות שבה מנה 1,236 פוגרומים שבהם נטבחו 31,071 יהודים. בחישובו הסופי, על בסיס אקסטרפולציות, העריך שבין 50,000 ל-60,000 נהרגו.

הנרי אברמסון העריך כי האומדן המינימלי הוא 50,000 מתים. אליהו חפץ סבר ש-120,000 נטבחו. קיימות הערכות המעמידות את מספר הנרצחים על כ-200,000, אם כי אולג בודניצקי הניח שסביר שמדובר בעירוב נתוני המתים עם הפצועים.

דיווחים מן התקופה מסרו ש-50,000 נשים התאלמנו ו-300,000 ילדים התייתמו. אלפים רבים של נשים נאנסו, עשרות אלפים עונו וסבלו הטלות מום שונות, בהן כריתות גפיים, עקירות עיניים, וכריתת אפים ואוזניים. במקומות יישוב רבים לא נותר אף לא יהודי אחד, ובאחרים האוכלוסייה היהודית הצטמצמה לשבריר ממספרה קודם הפרעות.^[27]

מאות אלפי פליטים יהודים נמלטו מאוקראינה השסועה, שוב כחלק מגל הימלטות יהודים מאזורי הלחימה במזרח אירופה. כ-150,000 פליטים מאוקראינה הגיעו לפולין ו-45,000 לרומניה, רובם המכריע יהודים. עד אביב 1923 הורו הממשלות בשתי המדינות לפליטים שנותרו להתפנות;^[28] עוד ב-1921 התירה רומניה רק ל-4,000 מתוך 22,000 שהיו במדינה להאריך את שהותם.^[29] הציר הפולני בוורסאי הודיע שלפי נתוני ממשלתו, למעלה מ-85,000 מבין הפליטים היהודים קיבלו דרכונים זרים ועזבו את המדינה עוד ב-1920, ובראשית 1923 היו לא יותר מ-10,000 שנשארו בפולין. ברומניה דווח שנותרו רק 11,000 נכון לאותה עת.^[30] הממשלה הקנדית קלטה 3,040 פליטים יהודים-אוקראינים מרומניה.^[31] לבסוף, בראשית 1924, הממשלה הרומנית גירשה את הרוב אך התירה לאלו שהיו להם קרובים במדינה להישאר.^[32]

יהדות ארצות הברית הפעילה את מלוא כובד השפעתה כשהגיעו הידיעות על הרציחות באימפריה הרוסית בכלל ובאוקראינה בפרט. הג'וינט גייס בין 1919 ל-1921 סכום של 3,300,000 דולר לצורך סיוע במזרח אירופה, והכסף נשלח כחלק ממאה מיליון הדולר שהשקיע מנהל הרווחה האמריקני לעזרה לאוכלוסייה האזרחית הסובלת.^[33] ב-24 בנובמבר 1919 הוכרזה שביתה כללית ונערכו הפגנות ענק בניו יורק ובערים אחרות בדרישה מהממשל האמריקני לפעול בנדון. ראשי יהדות ארצות הברית, בכללם לואי מרשל, נפגשו עם מזכיר המדינה רוברט לנסינג, והלה התיר למשלחת יהודית מיוחדת בראשות השופט הארי פישר לצאת לרפובליקה העממית האוקראינית. המשלחת חקרה את המתרחש והפעילה לחץ על הדירקטוריום, שהיה זקוק לתמיכה בדעת הקהל הבינלאומית. הופעל גם לחץ על מחלקת המדינה האמריקנית.

ארצות הברית ראתה חשיבות עליונה בהבסת הבולשביקים וסברה שהלאומנים האוקראינים פועלים כמיטב יכולתם לרסן את הפורעים: "מצוקתם של היהודים זוכה למלוא תשומת לבה של הממשלה", כתב לנסינג בנובמבר. פישר ושותפיו סברו שפטליורה מכזב ואינו עושה מאמץ אמיתי, למרות התבטאויותיו החיוביות בשיחות הפרטיות ביניהם.^[34] על אף הסיוע החומרי הרחב שהגישו, יהודי אמריקה היו מוגבלים בהשפעתם על חוק החירום להגבלת ההגירה (אנ') הנוקשה, שנכנס לתוקף ב-1921 ומנע מהפליטים הרבים את האפשרות להגר לארצות הברית.

היישוב העברי בארץ ישראל התגייס אף הוא למחאה ולמאמצי הסיוע. נשלחו אגרות רשמיות לממשל הקולוניאלי הבריטי ולוועידת השלום בפריז, וקהילת חברון הכריזה על יום אבל לאומי בי"ז בתמוז תרע"ט (יולי 1919). ישראל בלקינד נסע לאוקראינה והביא עמו בחזרה 130 יתומים שלקח תחת חסותו. אישים וגופים שונים בארץ ישראל דרשו מההנהגה הציונית להתערב אצל שלטון המנדט ולאפשר הגירה המונית של פליטים יהודים מאוקראינה, שנזקקו למקלט מיידי. מנגד, חיים ויצמן, נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין וארתור רופין חששו מהגעת מאסות של מהגרים בלתי-מוכשרים, בניגוד למדיניות הקליטה הסלקטיבית והמחושבת שנועדה לבסס את ההתיישבות באמצעות כוח-אדם איכותי ככל האפשר. הגעתם של 7,000 פליטים מאוקראינה במחצית השנייה של 1920 (לפני כניסת התקנות הממשלתיות לתוקף, בעת שבה לא הייתה כל הגבלה על הגירה) החמירה את חששותיהם. משרדי העלייה הציוניים במזרח אירופה הונחו להעניק אשרות רק למתאימים, ודחו המוני פליטים; ההנהגה הציונית אף הצליחה לדחוק את הנציב הבריטי להוריד את מכסת ההגירה מ-80,000 איש ל-1,000 בלבד. מדיניותם של ויצמן, אוסישקין ושותפיהם עוררה את חמת האופוזיציה הציונית. מקס נורדאו ואחרים, שהיו קרובים לעמדות הטריטוריאליסטים עוד מימי קונגרס אוגנדה, דרשו להפכה מן הקצה אל הקצה ולקבל פליטים רבים ככל האפשר. נורדאו ודומיו נענו בטיעון שארץ ישראל אינה פתרון להמוני היהודים, וחובה לבנות את ההתיישבות בהדרגה וביעילות. ההיסטוריון גור אלרואי טוען במאמרו מ-2013 שהעמדה הלא-נוחה והמביכה שפרעות פטליורה הציבו בה את הגופים הציוניים, היא זו שגרמה לכך שהפוגרומים הקשים נדחקו למקום שולי בהיסטוריוגרפיה הציונית, וזכו לעיסוק מועט ביותר.^[35]

ב-25 במאי 1926 התנקש שלום שוורצבארד בפריז בחייו של סימון פטליורה הגולה, שהפרעות נקשרו בשמו. שוורצבארד היה מהגר יהודי מבסרביה ובן למשפחה שחלקה נרצח בפוגרומים, ולפי דיווח אחד הכריז בעת הירי כי "זה בעד [פוגרום] פרוסקורוב!" במשפט שוורצבארד הוקרא בפני המושבעים הצרפתיים תיעוד הזוועות. ארגונים ואישים יהודיים התגייסו לספק עדויות ומסמכים לכך שפטליורה היה אחראי באופן ישיר לרציחות. ראיות לפעולות כנות שנקט הפוליטיקאי האוקראיני בטרם ובמהלך 1919 הועלמו לעיתים במתכוון. אישים כמו אליהו חפץ ומשה רפס אף כתבו את זיכרונותיהם כשישבו ברית המועצות, או בשירותה, מתוך רצון וגם צורך ולחץ להתיישר עם הקו הסובייטי, שהציג את התנועה הלאומית האוקראינית כשוביניסטית ואכזרית ("פטליוריסטית" היה כינוי הגנאי שאומץ על ידי המשטר הקומוניסטי). רפס ופוליטיקאים יהודים אחרים, שנטלו חלק בממשל האוקראיני לפני שעברו לצד הסובייטי, ביקשו לטהר את עברם.^[36] הזכויות הלאומיות שהוקנו ליהודים, ומאמצי הדירקטוריום לבלום את הפורעים, תוארו בידיהם כריקים מתוכן אם לא כצביעות והונאה של משטר אופורטוניסטי, שנועדו אך ורק לפיוס דעת הקהל בעולם. פטליורה, ויניצ'נקו ויתר שותפיהם, הואשמו לא רק בנרפות ואין-אונים אלא אף באנטישמיות ובתמיכה שקטה ומכוונת במבצעי הפוגרומים. מן העבר השני פעלו אפולוגטים, דוגמת מרגולין, שניסו להסיר כל אחריות מעליו ומעל ממשלתו. הם הטילו את האשמה על הלבנים, על כנופיות עצמאיות, על תומכי ההטמאן פבלו סקורופדסקי, ואפילו על מזימה בולשביקית לפגוע במוניטין של הצבא האוקראיני. הדיון היה ממוקד בדמותו של פטליורה, שהצורך להוכיח את מעורבותו הישירה היה הכרחי במשפט.^[15] שוורצבארד זוּכָּה ב-26 באוקטובר 1926, אחרי שנה וחצי שבהן עסקה דעת הקהל באינטנסיביות בפוגרומים. המושבעים השתכנעו בכך שפעולתו הייתה מוצדקת על רקע הסבל שעברה משפחתו. הוא נודע כ"הנוקם".

בעשורים שלאחר הפרעות, התמקד הדיון בדמותו של פטליורקה עצמו ובמידת מעורבותו. ההיסטוריוגרפיה היהודית, וזו הסובייטית הרשמית, תיארו אותו כאנטישמי רצחני כמו המשטר שהנהיג. ההיסטוריוגרפיה של הגולים האוקראינים במערב ראתה את אותו ואת ממשלו כמי שניסו לשווא למנוע את הפרעות, שנערכו ממילא כמעט תמיד על ידי אויביהם, וששמם הושחר על ידי תעמולה קומוניסטית.^[36] כמו כן, האוכלוסייה האוקראינית הוצגה אצל היסטוריונים משמעון דובנוב והלאה כאלימה ורצחנית כלפי יהודים מטבעה, בעיקר בהשפעת המאורעות.^[37] הפולמוס נגע פחות בגורמים אחרים, כגון האווירה בקרב כוחותיה הלא-ממושמעים של המדינה האוקראינית, שם הייתה ללא ספק אמונה חזקה בקיומה של קנוניה יהודית-בולשביקית ורווחה אנטישמיות רצחנית,^[20] האנרכיה הטוטלית ששררה אז בארץ, או ניסיונות האוכלוסייה המקומית להציל יהודים.^[38]

רק ב-1991, לקראת סוף המלחמה הקרה, שהוציא את העוקץ הפוליטי מהנושא, ערך ההיסטוריון היהודי-קנדי הנרי אברמסון מחקר מקיף ראשון על המדיניות היהודית של הממשל הלאומני. הוא הציג את המורכבות שאפיינה אותה, את הפילוג העמוק בקרב הנציגים היהודים, ואת מאמציו האמיתיים וכישלונותיו של הדירקטוריום בטיפולו בפוגרומים. אברמסון סבר שפטליורה היה אחראי אמנם מתוקף תפקידו, אך בוודאי שלא החזיק בדעות אנטישמיות או תמך ברצח היהודים, ועשה כמיטב יכולתו לעצור אותו. מחקרו של אברמסון מהווה מאז את בסיס ההתייחסות לפרעות באקדמיה.^[15]

• "פרעות והגנה עצמית באוקראינה, 1919–1920", העבר, יז (תש"ל), עמ' 5–135. (מאמרים ומסמכים)

• אליעזר דוד רוזנטל, מגִלת הטבח: חֹמר לדברי ימי הפרעות והטבח ביהודים באוקראינה, ברוסיה הגדולה וברוסיה הלבנה, ירושלים–תל אביב: תרפ"ז–תרצ"א (1927–1930), באתר HebrewBooks:‏ ספר ראשון: א–ב; ספר שני: ג–ד; ספר שלישי: ט–ח
• מידע על הפרעות באוקראינה (1918–1920) בקטלוג הספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף פרידלנדר לתולדות הפרעות ביהודי אוקראינה, בספרייה הלאומית