מרינוס הקדוש הוא הקדוש המגן של הרפובליקה של סן מרינו ושל העיר סן מרינו. לפי המסורת המקובלת הוא היה סתת בן האי ראב בדלמטיה, כיום בקרואטיה, אשר נמלט מארץ מולדתו כדי להציל עצמו מרדיפות הקיסר דיוקלטיאנוס, והתיישב בהר טיטאנו. בעלת האדמה, פליקיסימה, גבירה מרימיני, התנצרה עם 53 אחרים מבני קהילתה, לאחר שמרינוס ריפא את בנה הנכה, וריסימו, ועם מותה הורישה את השטח לקהילה. בשנת 313 מינה הבישוף של רימיני את מרינוס לבישוף. לפי המסורת היו מילותיו האחרונות של הקדוש "הנני מותיר אתכם חופשיים משניהם". באימרה זו התכוון הקדוש לאפיפיור ולקיסר הרומי. האימרה הייתה לאחד היסודות בתחושת העצמאות של סן מרינו, והמילה "LIBERTAS" ("חירות") הייתה למוטו הלאומי.

בכנסיות נוצריות המאמינות בתיווך על ידי קדושים, קדוש מגן של קבוצת אנשים מסוימת, הוא קדוש נוצרי שלו יחס מיוחד אל אותה קבוצה ואל החברים בה, והנחשב לקשוב יותר לתפילותיהן של אנשים אלה. קדוש מגן מקושר פעמים רבות למקומות גאוגרפיים - ממדינות, דרך ערים כפרים או רבעים ועד אתרים ספציפיים (כגון בית תפילה כלשהו או אתר טבע), למקצועות או עיסוקים (חיילים, בנאים, כוורנים, יוצקי שעווה וכו'), חולים במחלה כלשהי או בעלי מום מסוים, ולקבוצות אחרות. קדושים מגנים רבים מופקדים על בריאותם של בעלי חיים (חיות בית, צאן, דבורים וכו'), אם כי ברור שהכוונה היא כי הם קשובים לבעליהם. יום חגו של קדוש מגן מצוין פעמים רבות על ידי אלה שהקדוש הוא מגנם, והדבר נכון במיוחד במקרה של קדוש מגן לאומי, שיומו הופך ליום חג לאותו לאום.

יוסף הרמתי מוזכר בברית החדשה כבעל חלקת הקבר בו נקבר ישו לאחר צליבתו. יוסף היה תושב רמתיים ועל פי המסופר בבשורות, היה חבר הסנהדרין. הוא האמין בישו, ולאחר מותו ביקש את גופתו מפונטיוס פילאטוס. יוסף רכש את התכריכים והוריד את גופת ישו מהצלב בגולגותא; ולאחר מכן קבר אותו בנוכחות מרים המיגדלית, מרים, אם ישו ומספר נשים נוספות, בקבר שייעד יוסף לעצמו. מאז המאה השנייה רווחו אגדות רבות שנקשרו בדמותו של יוסף. אחת העיקריות שבהן, ייחסה לו את הבאת הנצרות אל האיים הבריטיים, ובמהלך המאה ה-12 הוא קושר עם אגדות המלך ארתור. עוד נזכר יוסף הרמתי כשומר הראשון של הגביע הקדוש.

מסרוב משדוץ היה נזיר ארמני, תאולוג ובלשן שהמציא את האלפבית הארמני. הוא נולד למשפחה מיוחסת ב-354 או ב-361, זכה לחינוך טוב והיה בקי ביוונית, סורית ובפרסית. מאוחר יותר למד משדוץ אצל נרסס מגנוס, הפטריארך הרביעי של ארמניה, ושימש כמזכירו, ובמקביל שימש גם כמזכיר למלך כוסרואס השלישי. משדוץ ביקש להחיות את הספרות הארמנית העתיקה, שרק שרידים ממנה נותרו, והבין כי צעד הכרחי לשם כך הוא כינונו של אלפבית ארמני, שימיר את האלפבית האכדי שהיה המקובל ביותר, אך לא הלם את כל דרישות השפה הארמנית והיה בלתי מובן לרוב האנשים. אחרי מותו של הארכיבישוף איזק בשנת 440 מונה משדוץ ליורשו, אך נפטר כעבור זמן לא רב, ב-19 בפברואר 441.

ז'אן ד'ארק הידועה גם בכינויים הבתולה מאורליאן והעלמה מאורליאן, הייתה מצביאה צרפתייה אשר מילאה תפקיד מפתח בתהליך שחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים במאה ה-15. כחלק ממילוי תפקידה זה היא לבשה שריון ובגדי גבר ופיקדה על כוחות בצבא מלך צרפת, אשר השתתפו באופן פעיל במלחמה נגד האנגלים. בין הישגיה הצבאיים היה שחרור אורליאן מהמצור האנגלי. היא נשבתה בקרב לשחרור העיר קומפיין, ונשפטה בידי האינקוויזיציה בעוון כישוף, קשרים עם השטן ופשעים נוספים. היא נמצאה אשמה במשפט והועלתה על המוקד בעיר רואן. התנופה שנוצרה בעקבות ניצחונותיה סחפה את צרפת לניצחון במלחמה כולה. ז'אן ד'ארק נחשבת לגיבורה לאומית של צרפת ומיתוס מכונן בתרבות הצרפתית. כמו כן היא הוכרה כקדושה של הכנסייה הקתולית.

לוח חגי הקדושים הנוצרים הוא שיטה מסורתית נוצרית לחלוקתה של השנה הליטורגית לימי חג, על ידי שיוכו של כל יום בשנה לקדוש נוצרי או למספר קדושים. מקורה של השיטה בימיה המוקדמים של הנצרות עת נהוג היה להנציח קדושים מעונים ביום מותם. לוח חגי הקדושים משתנה מכנסייה לכנסייה ועשוי לכלול שינויים גם על בסיס מקומי. לוח השנה של חגי הקדושים הנוצרים שולב בחגים הנוצריים הנייחים והניידים העיקריים, ובשל תנועתם של החגים הניידים, קורה כי ימי חג של קדושים נוצרים חלים בימי חג עיקריים שונים בשנים שונות.

לוצ'יה הקדושה מסירקוזה היא קדושה מעונה נוצרית, המקובלת על הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית, והיא אחת הקדושות היחידות שיום חגן נחוג גם על ידי כנסיות לותרניות סקנדינביות. מקור שמה של לוצ'יה הקדושה במילה "אור" (איטלקית Luce, לטינית Lux). לפני מותה בשל אמונתה נוקרו שתי עיניה אך בדרך נס היא לא איבדה את ראייתה. יום חגה של לוצ'יה הקדושה במערב הוא ה-13 בדצמבר, בו חל הלילה הארוך בשנה לפי הלוח היוליאני. הקשר ההגיוני בין התחדשות השמש לבין רעיון האור שבשמה של הקדושה ולמוטיב העיוורון-ראייה שבמותה, הביאו לכך שללוצ'יה הקדושה וליום חגה נודעת חשיבות מיוחדת בכל ארצות סקנדינביה. ביום זה נערכים ברחבי סקנדינביה טקסים המשמרים יסודות פגנים של חגיגות אמצע החורף מהתקופה הפרה-נוצרית.

יוסף הקדוש או יוסף מנצרת או יוסף מבית דוד או יוסף הנגר, היה על-פי הברית החדשה, בעלה של מרים אימו של ישו. אף שלא היה אביו הביולוגי של ישו, היה יוסף אביו המאמץ. יוסף נחשב לקדוש נוצרי כבר מראשית ימיה של הכנסייה, אולם עד שלהי ימי הביניים לא זכה לפופולריות רבה. רק לאחר שנת 1399, עת הפרנציסקנים החלו לחגוג את יום חגו, עלתה הפופולריות שלו, והיא אף גברה כאשר הדומיניקנים עשו כן גם הם. בהיותו נגר, נחשב יוסף לקדוש המגן של הפועלים. מלבד יום חגו של יוסף בלוח הקתולי החל ב-19 במרץ, קבע האפיפיור פיוס השנים עשר בשנת 1955 יום חג נוסף המוקדש ל"יוסף הפועל". יום זה חל ב-1 במאי כמשקל נגד לחגיגות האחד במאי הקומוניסטיות.

בנצרות הקתולית, קאנוניזציה (קידוש או הקדשה) היא תהליך ההכרזה על אדם מת כקדוש. בעבר, אנשים הוכרו כקדושים בתהליך לא-רשמי, אך בסופו של דבר התהליך מוּסד. בכנסיות הקתוליות, פעולת הקאנוניזציה מבוצעת על ידי האפיפיור בלבד, והיא מגיעה להשלמתה בסופו של תהליך ארוך הדורש הוכחות לכך שהאדם שהועמד לקאנוניזציה חי ומת בדרך מופתית וקדושה, ושהוא ראוי להיות מוכר כקדוש. הכרה רשמית זו מעניקה לאותו אדם תהילת עולם בכנסייה הקתולית, וניתן להזכירו בנוסחי תפילה שונים. תהליך הקאנוניזציה אינו הופך אדם לקדוש, אלא רק מכריז על כך שהאדם הוא קדוש, כלומר היה כזה גם לפני הקאנוניזציה וגם במהלך חייו; עם זאת, לקדוש אין להתייחס כאל אל, אלא כאדם ששירת בחייו את האל, וחייו הקדושים הפכו אותו לראוי לאהבתו המיוחדת. מקובל לומר שישנם קדושים רבים בגן עדן, שלא הוכרו על ידי הכנסייה הקתולית באופן רשמי כקדושים, אך קדושתם אינה פחותה משל אלו שכן הוכרו רשמית ככאלה.

על פי המסורת הנוצרית, לזרוס, או אלעזר, היה אדם שקם לתחייה לאחר שמת. על-פי המסופר בברית החדשה, לזרוס, תושב הכפר בית עניה, חלה במחלה קשה. ישו שהה באותה עת בכפר, אך עזבו מבלי לרפא את לזרוס. רק ארבעה ימים לאחר מותו של לזרוס חזר ישו אל הכפר, פקד על פתיחת הקבר, והורה ללזרוס לקום ולצאת ממנו. לזרוס קם מקברו בעודו לבוש בתכריכיו. מאחר שלפי האמונה הנוצרית מעשיו של האלוהים אינם הפיכים, ואת מי שאלוהים השיב לתחייה "לא הזמן ולא האדם יוכלו שוב להמית", יש המאמינים שלזרוס מהלך עדיין בקרבנו, וממתין לשובו של ישו בביאה השנייה. עקב שובו מהמוות, ועקב מסורת בדבר חייו הארוכים, הפך השם לזרוס לכינוי לאורך ימים ולהתחמקות ממוות, והוא מופיע כמשל ביצירות ספרותיות רבות.

גאורגיוס הקדוש הוא הקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית, והוא אחד הקדושים הפופולריים ביותר בנצרות כולה. הוא הקדוש הפטרון של מספר ארצות, ובהן אנגליה, יוון, אתיופיה, גאורגיה, מונטנגרו, פורטוגל ומלטה, של הקהילות האוטונומיות קטלוניה ואראגון בספרד, של מדינת בואריה, ושל הערים מוסקבה, ג'נובה וביירות. גאורגיוס הקדוש גדל בדיוספוליס, היא לוד, וראשו נקבר בכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון שבעיר. בתיאורו המוכר ביותר באמנות, הוא נראה כשהוא רכוב על סוס לבן וקוטל דרקון ברומח. מקורו של תיאור זה באגדה המזכירה את מעשה אנדרומדה, והדרקון מייצג את כת העובדי האלילים.

מקראת הזהב או אגדת זהב (Legenda aurea) הוא שמו של אוסף סיפורים אודות חיי קדושים נוצרים, שהוליד סוגה ספרותית. את הספר הכתוב לטינית חיבר וערך הארכיבישוף של ג'נובה, יעקובוס דה וורג'ינה, בשנת 1265 בקירוב. נכללים בו 177 פרקים המסודרים לפי לוח השנה של הקדושים הנוצרים. הסיפורים עוסקים בצדיקים מעונים, ובעיון במשמעותם של דינים נוצרים. הספר דן בהסבר שמותיהם של הקדושים, תולדות חייהם, הניסים והגבורות שביצעו במשך חייהם, מותם ותאור המרטיריום של אלו שהוצאו להורג; וכן הנסים שהם או שרידיהם ביצעו לאחר מותם. הספר כתוב בשפה לטינית פשוטה ויחסית קלה להבנה, תוכנו מלהיב וצורת הכתיבה מושכת, ועל כן הוא הפך לרב מכר לאורך ימי הביניים. במשך הזמן נוספו לקובץ סיפורים אודות קדושים נוספים, והוא תורגם לשפות רבות.

תרזה הקדושה מלוס אנדס הייתה נזירה צ'יליאנית אשר הוכרה כקדושה בידי הכנסייה הקתולית. בגיל 14 בחרה במסדר הכרמליתי כייעודה והחלה לומדת את דרכו. ב-7 במאי 1919, כחודש לאחר שמלאו לה 19 שנים, הייתה לנזירה ואימצה לעצמה את השם "תרזה של ישו". היא החלה בשליחות של הפצת הנצרות באמצעות כתיבת מכתבים, בכך שחלקה את חייה הרוחניים ומחשבותיה עם אנשים רבים. בגיל 20 חלתה בטיפוס וחוותה ייסורים רבים. באפריל קיבלה את סקרמנט המשיחה האחרונה, ונדרה את נדריה האחרונים כדי להשלים את תהליך הכשרתה כנזירה. כשבוע לאחר מכן, ב-12 באפריל, נפטרה תרזה, פחות משנה לאחר שנכנסה למנזר.

תמר בגרטיוני הייתה מלכת הממלכה הגאורגית המאוחדת מ-1184 ועד 1213. תקופת שלטונה נחשבת כתור הזהב של המונרכיה הגאורגית בימי הביניים, והיא עצמה נחשבה בעיני נתיניה למלכה מוצלחת ומיטיבה, שכונתה "מלך המלכים ומלכת המלכות" ו"תמרה הגדולה". בתחילת שלטונה הצליחה תמר לנטרל את האופוזיציה האריסטוקרטית, ונקטה במדיניות חוץ שאפתנית. היא התעמתה עם הכוחות המוסלמיים השכנים, ובכלל זה עם הסלג'וקים, עם האימפריה ביזנטית הנוצרית אורתודוקסית. כשהיא נתמכת באליטה צבאית רבת עוצמה, הצליחה תמר לחלוש על אימפריה כלל-קווקזית קצרת-ימים. בנוסף לזה היא שימשה כפטרונית האמנות וההשכלה בממלכה, וקידמה הישגים תרבותיים בגאורגיה של ימי הביניים. היא עברה קאנוניזציה כקדושה על ידי הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית, המנציחה את האירוע מידי ה-14 במאי מדי שנה.

מרקוס המבשר או מרקוס הקדוש חי במאה הראשונה ומיוחסת לו הבשורה על-פי מרקוס. בנוסף הוא נחשב לבישוף הראשון של אלכסנדריה, למייסד הנצרות הקופטית ולאפיפיור הקופטי הראשון. לאחר מותו נקשרו שרידיו של מרקוס הקדוש גם בוונציה. לפי המסורת, בשנת 828 נגנבו שרידי הגופה ונשמרו בוונציה עד לחנוכת בזיליקת סן מרקו, שנבנתה עבורם בעיר. אולם הגופה אבדה ורק עם חנוכת הבזיליקה בשנת 1063, הופיעה ידו של מרקוס והצביעה על עמוד שמתחתיו התגלו השרידים. סמלו של מרקוס הוא האריה האוחז בספר שעליו רשום "PAX TIBI MARCE EVANGALISTA MEUS" (שלום לך מרקוס, שליחי). האריה מופיע, בין היתר, בסמלה של העיר ונציה, והוא המקור לפרס "אריה הזהב" המוענק בפסטיבל הסרטים של ונציה.

אדית שטיין הייתה פילוסופית יהודיה ילידת גרמניה, וחברת סגל באוניברסיטת פרייבורג. בהיותה בת 25 קבלה את התואר "דוקטור לפילוסופיה" עבור חיבורה בו הציגה את הניתוח הפנומנולוגי הראשון בעולם לתופעת האמפתיה. בגיל 30 המירה את דתה לנצרות הקתולית, נטלה את השם תרזה בנדיקטה, והקדישה את חייה לנזירות במסדר הכרמליתי. היא עזבה את האקדמיה והייתה מורה בבית ספר קתולי לבנות, בין השנים 1922–1932. בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, היא פנתה כנזירה כרמליתית אל האפיפיור פיוס האחד עשר, במטרה לשכנעו לפעול להצלת העם היהודי. עם מימוש הפתרון הסופי ושליחת יהודי גרמניה להשמדה, היא הוברחה למנזר כרמליתי בעיר אכט שליד לימבורג בהולנד, בו הוסתרה עם אחותה רוזה. למרות הכל, באוגוסט 1942 תפס הגסטאפו את השתיים, והן נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם מתה ב-9 באוגוסט 1942.

דיסמס, הידוע גם בתואר "הגנב הטוב", הוא השם שניתן לאחד משני הגנבים שנצלבו לצדו של ישו. בהיותו על הצלב, חזר בו דיסמס מחטאיו, וישו הבטיח לו מקום בגן עדן. הגנב שלא חזר בתשובה נקרא בגרסאות שונות גוסמס או קוסמס. המקורות אינם אחידים לגבי סיפור הגנבים. הם מכונים "פריצים" (שודדים), "אנשי בליעל" או סתם "שני אנשים". בבשורה על-פי מתי כתוב כי בתחילה לגלגו שני הגנבים בישו; ואילו בבשורה על-פי לוקס כתוב כי רק אחד הגנבים לגלג בו. שמותיהם של שני הגנבים אינם מופיעים בברית החדשה, והגרסה המוקדמת ביותר שבה מוזכרים השמות היא מעשי פילאטוס (המתוארך למאה החמישית). על פי המסורת הנוצרית, הצלב שעליו נצלב דיסמס הגיע לקפריסין ופולחן דיסמס בולט במיוחד באי זה. דיסמס הוא הקדוש המגן של הגנבים והקברנים.

שרבל מכלוף, המוכר במסורת הנוצרית כשרבל הקדוש, היה נזיר מרוני והוא מוכר כקדוש בנצרות הקתולית. הוא נולד ב-1828 בצפון לבנון, ובגיל 23 היה לנזיר. בהיותו בן 70 חלה ומת בערב חג המולד. מספר חודשים לאחר מכן, העידו אנשים כי ראו הילה מעל קברו. לאור עדויות אלה נפתח קברו, וגופתו התגלתה בו כשהיא בשלמותה ודם עדיין זורם בגופו. כמו כן, נראו סימני זיעה על גופתו. לאחר מקרה זה, הועברה הגופה לארון קבורה אחר, ומקום קבורתו הפך למוקד עלייה לרגל לנוצרים, בעיקר מרונים. בשנת 1950 יצאה ללבנון משלחת שכללה אנשי דת ורופאים במטרה לבדוק את גופתו של שרבל. בשנה זו נפתח קברו בפעם השנייה, והגופה התגלתה בשלמותה אף שחלפו 52 שנים מאז יום המוות.

פטריק הקדוש הוא הקדוש המגן של אירלנד, ומבשרה של הנצרות באי. הוא נולד בבריטניה למשפחה בריטית רומית נוצרית. בהיותו בן שש-עשרה נשבה על ידי שודדים אירים, ונמכר לעבדות באירלנד. לאחד שש שנים הצליח להימלט ושב לבריטניה, אך חזיון שנגלה לו בחלומו, ציווה עליו לשוב לאירלנד ולהפיץ בה את הנצרות, ובכך להשיב לשוביו טובה תחת רעה. הצלחתו של פטריק הייתה מהירה והחלטית. הוא ניצר את ממלכות עובדי האלילים, והפך את הכנסייה הנוצרית של אירלנד לחלק בלתי נפרד מן הכנסייה הנוצרית באירופה, שמרכזה ברומא. לפי האמונה הנוצרית הרווחת, הישג מופלא נוסף המיוחס לפטריק הוא גירושם של כל הנחשים מאירלנד, אם כי יש המייחסים זאת לשינויי אקלים, ויש הטוענים כי מדובר למעשה באלגוריה לכך שגירש את הכוהנים הדרואידים מן האי.

האם תרזה הייתה נזירה אלבנית-קתולית, מיסיונרית, פעילה הומניטרית למען עניים ומקימת מסדר המיסיונרים של הצדקה. באוקטובר 1950 קיבלה תרזה את אישורה של קריית הוותיקן להקים מסדר משלה, אשר יטפל בעוני ויתמוך בחלשים. בתחילה היו רק 12 נזירות ונזירים במסדר ששכן בקולקטה שבהודו, אך כיום חברות בו מעל ל-40,000 נזירות הפועלות בבתי יתומים, מסייעות לאכסניות, ועוסקות בפעילויות גמילות חסדים וצדקה בתחומים שונים. לאם תרזה הוענק פרס נובל לשלום בשנת 1979, ובשנת 1980 זכתה בפרס בהראט רטנה (Bharat Ratna), הפרס האזרחי הגבוה ביותר בהודו. היא קיבלה אזרחות כבוד בארצות הברית בשנת 1996 והוכרזה כקדושה נוצריה על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2003.

תומאס מור היה הוגה דעות, פוליטיקאי ועורך דין אנגלי בן המאות ה-15 וה-16. בתקופת חייו הוא נחשב כהומניסט מוביל ומילא תפקידים ציבוריים, כולל זה של "לורד צ'נסלור" מ-1529 עד 1532. מור הוא שטבע את המונח "אוטופיה" בהתייחסו למדינה אידיאלית ודמיונית, שאת המערכת הפוליטית שלה הוא תיאר בספר שפרסם ב-1516. הוא זכור בסירובו להסכים לדרישתו של הנרי השמיני להיות ראשה של הכנסייה האנגליקנית ובדבקותו באמונותיו ובעקרונותיו. אלה הובילו להעמדתו לדין ולהוצאתו להורג כבוגד. היושר שבו אחז מור בדעותיו הדתיות חרף האיום במוות, והדרך המכובדת בה נהג במהלך מאסרו, משפטו והוצאתו להורג, תרמו רבות למוניטין החיובי שלו, בעיקר בקרב קתולים. ב-1935 הוא הוכר כקדוש, והאפיפיור יוחנן פאולוס השני הכריז עליו בשנת 2000 כקדוש המגן על המדינאים והפוליטיקאים.

נסטור הכרוניקן מקייב, היה כרוניקן אשר נודע כמחברה של "הכרוניקה הרוסית הראשונה", הכרוניקה הסלאבית הקדומה ביותר הידועה כיום, המתארת את תולדותיה של רוס של קייב החל באמצע המאה ה-9 ועד תחילת המאה ה-11. נסטור היה נזיר ב"מנזר המערות" השוכן כיום בלאוורת קייב-פצ'רסק שבעיר. דומה כי נסטור הכיר את יצירותיהם של היסטוריונים ביזנטיים וכי עמדו לרשותו כרוניקות סלאביות מוקדמות יותר, אשר לא שרדו עד ימינו. על פי הסברה הנוכחית, הכרוניקה שחיבר הייתה עבודת טלאים שהורכבה מרסיסים רבים של כרוניקות שונות, והסיבה ששמו הוצמד לחיבור היא כי הוא היה זה שכתב את חלקה הארי של הכרוניקה, או אולי מפני שהוא זה שקיבץ את תכניה יחדיו.

סטפנוס הקדוש הוא קדוש נוצרי הנחשב לראשון המרטירים הנוצרים. על פי המסורת, נסקל סטפנות על לא עוול בכפו, לאחר שהואשם כי תקף את בית המקדש ואת תורת משה, ובמשפטו העידו נגדו עדי שקר. הוצאתו להורג התקיימה בירושלים, ליד שער שכם, שנקרא במשך מאות שנים על שמו. בהמשך נדד השם לשער האריות. על שמו של סטפנוס נבנה במאה החמישית מנזר סנט אטיין במקום בו נסקל, מרחק של כמה עשרות מטרים משער שכם. באותה תקופה נבנתה לכבודו כנסייה נוספת בבית ג'מל שליד בית שמש של ימינו. הכנסייה קמה לאחר שאדם בשם לוסיאן חלם כי עצמותיו של סטפנוס הקדוש נמצאות במקום, ובדרך פלא אכן נמצאו עצמות במקום. יום חגו של סטפנות הקדוש במערב חל ב-26 בדצמבר, יום למחרת חג המולד, ומסיבה זו הוא יום שבתון במקומות רבים.

ספירידיון הקדוש הוא קדוש נוצרי יליד קפריסין, אשר כיהן בה כבישוף, והיה ממתנגדי המינות האריאנית. הוא השתתף בוועידת ניקיאה בשנת 325, ולאחריה שב לקפריסין ומת בגיל 78 לערך. עם הכיבוש הערבי של קפריסין, הוצאה גופתו של הקדוש מקברה ונלקחה לקונסטנטינופול. לפי המסורת הייתה הגופה שלמה ומהקבר עלה ניחוח של ריחן, "הצמח המלכותי". עם כיבוש קונסטנטינופול ב-1453, הובאו שרידי הגופה לעיר קורפו ביוון, והוא היה לקדוש המגן של העיר ושל האי. בין היתר מיוחס לו גירוש הרעב מהאי ב-1550 וגירוש הדבר ב-1630 ושוב ב-1673. עוד מיוחסת לקדוש הצלת העיר מהמצור העות'מאני ב-1716, לאחר שנגלה לחיילים טורקים כשהוא אוחז בלפיד בוער, וזרע בקרבם אימה.