מן

ערך זה עוסק במזון שאכלו בני ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מן (פירושונים).

מן בסיפור המקראי, הוא מזון שירד מהשמים לבני ישראל במסעותיהם לאחר צאתם ממצרים בדרכם לארץ ישראל. הוא החל לרדת ביום ט"ז באייר, חודש ימים לאחר שיצאו ממצרים^[1]. הוא הפסיק לרדת כעבור 40 שנה, לקראת מעבר הירדן וכניסה לארץ ישראל^[2].

על פי המקרא, לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, החלו בני ישראל במסע לעבר ארץ כנען דרך מדבר סיני. במהלך המסע אזל המזון, ובני ישראל באו בתלונות אל משה ואהרון כי הם מעדיפים את שעבוד מצרים, על פני מוות מרעב במדבר. בתגובה, הבטיח אלוהים למשה כי יוריד לעם לחם מן השמים.

סיפור המן מופיע באריכות בספר שמות, פרק ט"ז:

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.

— ספר שמות, פרק ט"ז, פסוקים א'–ד'

ובהמשך הפרק:

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ

— ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק ל"א

הסיבה לקריאתו בשם זה היה מאחר שבני ישראל לא ידעו את שמו כינוהו בשם "מן". פירושים רבים הוצעו למשמעות השם הזה, להלן כמה מהם:

1. "מָן הוּא" פירושו בשפה אחרת: "מה הוא?"^[3].
2. "מָן הוּא" כמו: "מאין הוא?"^[4].
3. מן = מין, לא ידעו מהו, ולכן אמרו שהוא מין סתמי^[5].
4. לשון מנה - מנה ומתנה שניתנה להם משמיים^[6].
5. לשון מנה במשמעות של קצבה, שהרי המן ניתן להם בקצבה קבועה^[7].
6. לשון מינוי וחשיבות^[8].
7. לשון הכנת מזון^[9].

המן מכונה גם "לחם אבירים"^[10], כלומר לחמם של המלאכים. בתלמוד הבבלי מופיעה דרשה על הכינוי "לחם אבירים"^[11]: רבי ישמעאל משנה את הקריאה של הביטוי ל"לחם איברים" – מזון פלאי שנבלע באיברים, נותר כולו בגוף ואינו מפריש פסולת.

על פי המתואר בתורה, המן היה יורד מדי יום ביומו עבור אותו יום בלבד, חוץ מביום שישי, שבו הייתה יורדת מנה כפולה - ליום שישי ולשבת. המן ירד בין שתי שכבות של טל, ולקטו אותו מוקדם בבוקר. מן שלא נלקט היה נמס כ"חום השמש".

• על פי המתואר במקרא המנה היומית לכל אדם היה כמידת עומר השוה לכ-43 ביצים.
• המן ירד כל בוקר בששת ימי השבוע, וביום השישי ירד סכום כפול גם עבור שבת שכן בשבת הוא לא ירד. פרופסור יאיר זקוביץ מסביר כי מדובר ב"מנגנון בקרה" שהוכנס על-ידי הכותב המקראי, על-מנת לסתור הסברים רציונליסטיים לנס ירידת המן.
• המן היה ראוי לאכילה ביום הירידה, שכן למחרתו הוא הבאיש, יוצא מן הכלל הוא המן שירד ביום שישי ואכלו אותו בשבת.
• תכונה פלאית המתוארת במקרא למן, הייתה שהן המרבה ללקוט מן והן הממעיט ללוקטו, מצאו בהגיעם לאוהליהם מידה השוה לעומר, ובלשון המקרא:^[12] ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו.
• על פי מדרשי חז"ל, היה ניתן לטעום כל טעם אפשרי, באכילת המן. במדרש שמות רבה, כה, ג, נאמר: "והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה... אף דבר שלא היה אומר בפיו, אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאווה, והיה הקב"ה עושה רצונו, והיה טועם טעם מה שהיה מתאווה"^[13].
• על פי חז"ל, המן היה נבלע באיברים^[14], ולא נצרכו אוכלי המן לנקביהם^[15].
• במדרשי חז"ל נכתב, שהמן היה מגיע קרוב או רחוק לכל אדם ואדם, לפי מידת כשרותו וצדקותו, כך שהצדיק לא נדרש לטרוח וללכת ללקוט מן, שכן זה המתין לו קרוב אל ביתו, לעומת האנשים שאינם צדיקים שעליהם היה מוטל לטרוח בהליכה ללקוט מן.

תיאור המן במקרא: צורתו הייתה עגולה כזרע של גד השדה, צבעו לבן - שקוף, עוביו דק, וטעמו כדבש או שמן^[16].

בני ישראל צוו ללקוט כל יום, עבור אותו היום בלבד, וביום שישי - ללקוט כמות כפולה, עבור יום שישי ועבור שבת. שני הציוויים לא קוימו במלואם - באמצע השבוע היו מבני ישראל שאגרו יותר מדי מן, והוא הסריח ועלו בו תולעים, ובשבת היו שיצאו ללקוט ולא מצאו.

מאחר שהמן הצטבר על פני האדמה היה קל להבחין בו וללקטו. ומכיוון שירד על שכבת טל היה נקי ואפשר היה לאכול אותו טרי, או לבשלו. את המן טחנו בריחיים, כתשו במכתש ובשלו בקדרה. עשו ממנו עוגות. הכתוב מציין כי טעמו היה כטעם לשד השמן - מאכל הספוג בשמן ^[17].

בהמשך מסעם מאסו בני ישראל במן, מכיוון שלא היה מגוון דיו, במה שנודע כחטא המתאווים, וה' סיפק להם גם שלווים.

המן הוא חלק ממסכת הניסים שנעשתה לבני ישראל במסעם במדבר והוא מסמל יותר מכל את התלות המלאה של בני ישראל באל. תלות זו באה כהנגדה לאחריות שהוטלה על ישראל כשנכנסו לארץ ישראל. פרשנים ממשילים את המסע ממצרים לישראל לתהליך גידולו של ילד: היציאה ממצרים היא כמו לידה, המסע במדבר מומשל לשלב שבו הילד תלוי בהוריו והכניסה לארץ - לשלב העצמאות. כמות הניסים הולכת ומצטמצמת לאורך השלבים ואחריותם של ישראל עולה. אחת מהמטרות של הורדת המן, כדברי האל, הייתה: "למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא". מהות הניסיון לא מוזכרת בתורה, אך אפשר להניח כי הכוונה היא לבדוק אם ישמרו בני ישראל על הציוויים שקבלו בקשר לליקוט המן. ניסוי זה משתלב היטב בתאוריה על העברת האחריות ההדרגתית - האל נותן הנחיות פשוטות ובודק אם 'הילד' עומד בהן.

משה ציווה את אהרון למלא צנצנת במן ולהניח אותה למשמרת לפני ארון הברית, כתזכורת לגודל הנס במדבר^[18].

ירידת המן היא תופעה חריגה בין מעשי הנסים, שבדרך כלל אינם מביאים לעולם יצורים חדשים או חומרים שלא היה ידוע עליהם קודם לכן^[19]. אולם הכינוי "לחם אבירים" שמופיע בספר תהילים, מרמז שהמן הוא הלחם אותו אוכלים מלאכי השרת (אבירים). על פי פרשנות מודרנית, מזמור זה בתהלים משמר מסורת עתיקה לגבי מהותו של המן ובכך מסביר מדוע הוא הומטר משמיים. הסבר זה מבטל אם כך את חריגותו של הנס, מאחר שהאלוהים שיתף את בני ישראל במזון שכבר קיים, מזונם של יושבי מרום. מסורת זו, שנשתמרה והופיעה בקצרה בתהלים, נדחתה ככל הנראה בתורה, משום שהיא מודה כי למלאכים היושבים במרום יש צרכים אנושיים וגם הם נזקקים למזון^[20].

אבן עזרא מביא את הזיהוי של חיוי הבלכי כ"מנא" בערבית היורד עם הטל, אך דוחה אותו, מאחר שמנא לא יורד במדבר סיני, הוא מצוי רק בחודשי האביב, הוא איננו קשה, לא נמס בחום ולא מתליע.

בשנת 1483 הנוסע והחוקר ברנהרד פון בריידנבאך כתב כי נזירי סנטה קתרינה בסיני מזהים את השיח אשל סיני, מין של אשל היאור, עם המן המקראי. ברנהרד כתב שמידי בוקר בחודשים אוגוסט-ספטמבר מלקטים את פרחיו של השיח, הניגרים נוזל מתקתק שנאספים לגושים ונאכלים לאחר חימומם. הנזירים ושכניהם הבדווים נוהגו למרוח מאכל זה על מצה או לחם. מספר עדויות מאותה תקופה מוסרות שסחורה זו נקטפת בוואדי ע'ראנדאל ונמכרת בשוקי קהיר. העיסה מתרככת כתוצאה מחום היד, או נמסה בשמש, ומוכנה למריחה^[21].

פירושים מדעיים אחרים מזהים את המן עם סוגים נפוצים של קקטוסים המצויים בסיני, עם ארבה כשר, או עם הפרשות של כנימות החיות במדבר ונקראות גם טל דבש ^{[דרוש מקור]}.

יש דיון באחרונים האם היו מברכים ברכת הנהנין על אכילת המן, ואם כן איזו ברכה היו מברכים. רבי צבי אלימלך שפירא, האדמו"ר מדינוב כותב בספרו "בני יששכר" (מאמר שבתות ג, ג) בשם הרב המקובל רבי ישראל דוב שלא ברכו כלל על המן משום שהיה לחם אבירים שנבלע באיברים, וכל תיקון הברכה על האוכלים הוא כדי לברר ולהפריד את הניצוצות מהפסולת, וזה לא שייך במן. לדעת הרמ"ע מפאנו שלעתיד לבוא יאכלו הצדיקים מצנצנת המן ויברכו "המוציא לחם מן השמים". לפי הבן איש חי ברכו על המן "ברוך הממטיר לחם מן השמים". הגאון מטשיבין סבר שעל המן מברכים "המוציא לחם מן הארץ", כפי שמברכים על הלחם. בפרדס יוסף (פרשת בשלח) מביא בשם ספר חמדת ישראל שבירכו על המן "ברכת בורא פרי האדמה".

האדמו"ר משומרי אמונים אמר שהיו שלש דרגות בישראל, הצדיקים שלא הרגישו שום טעם במאכל, מחמת דביקותם בהקב"ה, לא בירכו על המן כלל, הצדיקים הבינונים הרגישו מעט טעם במאכל בירכו "המוציא לחם מן השמים" ואילו פשוטי העם בירכו "המוציא לחם מן הארץ".

• פרשת המן
• טל דבש

• יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. פרק ד: המן –מה הוא?, עמ' 50–56.

מדיה וקבצים בנושא מן בוויקישיתוף

• המאכילך מן מן המדבר, מאת אבינועם דנין, באתר מט"ח
• "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא" – במצרית?, מאת שלומי רייסקין, באתר מכללת הרצוג
• ד"ר משה רענן המאכלך מן במדבר למען ענתך – קמחית המן באתר פורטל הדף היומי
• מן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)