לדלג לתוכן

ממשלת ישראל העשרים וחמש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ממשלת ישראל ה-25)
ממשלת ישראל העשרים וחמש
ממשלת ישראל ה-25 בראשות יצחק רבין בבית הנשיא חיים הרצוג. עומדים מימין לשמאל: מיכאל ניר מ"מ מזכיר הממשלה, עוזי ברעם, אריה דרעי, שמעון שטרית, אורה נמיר, מיכאל חריש, ישראל קיסר, דוד ליבאי, שמעון פרס, משה שחל, שולמית אלוני, חיים רמון, בנימין בן-אליעזר, יאיר צבן, אברהם בייגה שוחט, יעקב צור ואמנון רובינשטיין. יושבים מימין לשמאל: חיים הרצוג ויצחק רבין.
מידע כללי
13 ביולי 199222 בנובמבר 1995 (3 שנים)
תחום שיפוט ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלה יצחק רבין (שמעון פרס כיהן כראש הממשלה בפועל החל מ-4 בנובמבר 1995)
ממלא מקום ראש הממשלה שמעון פרס
מפלגה שולטת מפלגת העבודה
סיעות הקבינט העבודה, מרצ, מפלגת ש"ס וסיעת יעוד
מספר שרים 22
הקבינט הקודם ממשלת ישראל העשרים וארבע
הקבינט הבא ממשלת ישראל העשרים ושש
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, שכונתה "ממשלת רבין השנייה", הושבעה ב-13 ביולי 1992 (י"ב בתמוז תשנ"ב), והתפזרה ב-22 בנובמבר 1995 (כ"ט בחשוון תשנ"ו), לאחר רצח ראש הממשלה.

סיעות הכנסת השלוש עשרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות לכנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רשימה ראש הרשימה מנדטים מספר קולות אחוז מהקולות מושב הערות
העבודה יצחק רבין 44 906,810 34.7% קואליציה
הליכוד יצחק שמיר 32 651,229 24.9% אופוזיציה
מרצ שולמית אלוני 12 250,667 9.6% קואליציה רשימה משותפת למפלגות רצ, מפ"ם ושינוי
צומת רפאל איתן 8 166,366 6.4% אופוזיציה במהלך הקדנציה פרשו מהסיעה 3 ח"כים, הקימו את סיעת יעוד והצטרפו לקואליציה
מפד"ל זבולון המר 6 129,663 5.0% אופוזיציה
ש"ס אריה דרעי 6 129,347 4.9% קואליציה במהלך הקדנציה פרשה מהקואליציה
יהדות התורה אברהם יוסף שפירא 4 86,167 3.3% אופוזיציה רשימה משותפת למפלגות אגודת ישראל ודגל התורה
חד"ש תאופיק זיאד 3 62,545 2.4% אופוזיציה תמכה בממשלה מהאופוזיציה לאחר פרישת ש"ס
מולדת רחבעם זאבי 3 62,269 2.4% אופוזיציה
מד"ע עבד אל-והאב דראושה 2 40,788 1.6% אופוזיציה תמכה בממשלה מהאופוזיציה לאחר פרישת ש"ס

גושים פוליטיים בכנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום הבחירות לכנסת השלוש עשרה הסתמנו בכנסת הגושים הבאים:

  • גוש מפלגות מרכז - שמאל: מפלגת העבודה הישראלית, מר"צ. סה"כ: 56 מנדטים.
  • גוש מפלגות חרדיות: ש"ס, יהדות התורה. סה"כ: 10 מנדטים (לעומת 13 מנדטים בכנסת הקודמת).
  • גוש מפלגות ערביות: חד"ש, מד"ע. סה"כ: 5 מנדטים.
  • גוש מפלגות ימין: הליכוד, צומת, המפד"ל, מולדת. סה"כ: 49 מנדטים (לעומת 47 מנדטים בכנסת הקודמת).

הקמת הממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בערב הבחירות היה ברור כי מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין ניצחה ורבין נבחר להרכיב את הממשלה. הוא פנה למרצ, ש"ס, המפד"ל, יהדות התורה וצומת בבקשה שישתתפו בממשלה. כתנאי להצטרפותה לממשלה ביקשה מרצ את תיקי החינוך, המדע וקליטת העלייה. לתפקיד שרת החינוך והתרבות מונתה שולמית אלוני ממרצ. כן הצטרפה לממשלה ש"ס, שביקשה את תיק הפנים עבור יושב הראש של המפלגה, אריה דרעי, ובנוסף סגן שר האחראי על החינוך החרדי במשרד החינוך. בנוסף, דרשה ש"ס שכל הסכם בדבר שינוי מעמדם הטריטוריאלי של שטחים יובא למשאל עם. ואילו צומת סירבה להצטרף. תיקי העבודה והרווחה והדתות נשמרו ליהדות התורה, אולם לבסוף לא הצטרפה המפלגה לקואליציה. יחד עם ש"ס מנתה הקואליציה 62 ח"כים. חד"ש ומד"ע תמכו בממשלה מבחוץ בעקבות הסכם שנחתם עוד קודם להקמת הממשלה לצמצום פערים במגזר הערבי.[1] בסה"כ תמכו בהקמת הממשלה 67 ח"כים.

ציוני דרך ומדיניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים שקדמו לכהונת הממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים מרכזיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשלת ישראל ה-25 בראשות יצחק רבין בפגישה בחדר ישיבות הממשלה בכנסת ב-11 באפריל 1995

מחלוקות בממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר ששותפות הקואליציה הסכימו בנוגע לתהליך השלום, וכן בנושאים כלכליים וחברתיים, המחלוקות היו בעיקר בנושאי דת ומדינה (גיוס חרדים לצה"ל, מימון הישיבות, הזהות היהודית של העולים ועוד). בהקמת הממשלה הצליח יצחק רבין להביא להישג של הקמת קואליציה הכוללת את מרצ החילונית והליברלית עם ש"ס החרדית. בהמשך הביאה ישיבה משותפת זאת למחלוקות בין שרי מרצ לשרי ש"ס.[2] לאחר התבטאויותיה של אלוני לגבי האיסור ללמד את תורת האבולוציה, איימה ש"ס להביע אי אמון בממשלה, ולא התרצתה עד להתנצלותה של אלוני ולמתן סמכויות נרחבות יותר לסגן השר משה מאיה. לאחר מכן, הודיע רבין שיתמוך בחקיקה למניעת יבוא בשר לא כשר, שנגרמה בגלל הפרטת יבוא הבשר. מרצ הודיעה על התנגדותה. כעבור חודש בלבד, שוב התבטאה אלוני כנגד הרבנים וההלכה, וש"ס תבעה לפטרה או להוציא מידה את תיק החינוך. חשיפת הקלטה של הרב עובדיה יוסף בה הוא טוען שיש לעשות משתה ביום בו אלוני תמות, החריפה את המצב. בסוף מאי, הסכימה אלוני להתפטר מתפקידה על מנת שלא לפגוע בתהליך השלום, ובמקומה מונה אמנון רובינשטיין משינוי. מרצ קיבלה כפיצוי את תיק איכות הסביבה, שניתן לח"כ מטעם רצ - יוסי שריד. המחלוקות בנושאים אלו תמו בעקבות הרשעתו ופיטוריו של שר הפנים אריה דרעי ופרישת ש"ס מהממשלה.

בשלבים המוקדמים של הסכמי אוסלו הייתה בתוך הממשלה התנגדות קלה בלבד. בהצבעה על הסכם אוסלו א' בממשלה הצביעו כל שרי הממשלה בעד למעט השרים שמעון שטרית ואריה דרעי שנמנעו. לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, הפכה הממשלה לממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של מפלגות חד"ש ומד"ע. כאשר הצטרף אהוד ברק לממשלה ב-1995, הוא נמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב', אולם לאחר שרבין גער בו על כך, הוא יישר קו עם התומכים בהסכמים.

בעקבות הזעזוע מטבח מערת המכפלה בסוף פברואר 1994, ניסתה הממשלה להתרחב. רבין נפגש עם רפאל איתן, יהדות התורה הציעה צירוף המפלגות הדתיות לקואליציה לצד פורשי צומת, אולם מרצ התנגדה לצירופה של צומת לקואליציה, ובכך תם הניסיון להרחיב את הממשלה.

האצת המשא ומתן המדיני אל מעבר להתחייבות מפלגת העבודה בבחירות הובילה להקמת תנועת הדרך השלישית בידי אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, שהתנגדה למסירת רמת הגולן לסוריה. עזיבת שני חברי הכנסת את הקואליציה פגעה ביכולתה של הממשלה למשול. ביולי 1995 הגישה התנועה הצעת חוק שתמנע ביטול הריבונות על הגולן פרט לרוב של חברי הכנסת. הממשלה, הצליחה לחלץ תיקו בהצבעה.

התנהלות הממשלה כממשלת מיעוט לא אפשרה את ביצוע החלטתו של רבין להתחלת הבניה בשכונת הר חומה: המפלגה הדמוקרטית הערבית הביעה אי אמון בממשלה. מחנה הימין, בשל רצונו להכשיל את הסכמי אוסלו, הודיע שיתמוך בהצעה כדי להפיל את הממשלה. כיוון שבמציאות שנוצרה לממשלה לא היה רוב בכנסת, ויתר רבין על הקמת השכונה.

פרישתם בפברואר 1994 של שלושה חברי כנסת מסיעת צומת, והקמת סיעת יעוד, הובילה לניסיונות לצרף את הסיעה לממשלה. הסיעה הצטרפה לקואליציה בינואר 1995, לאחר הבטחת תפקיד שר לגונן שגב ותפקיד סגן שר לאלכס גולדפרב. בג"ץ טען שאין לממשלה זכות להעניק משרות שלטוניות לפורשים, ולבסוף תוקן חוק יסוד: הממשלה כך שפורשים יכלו להצטרף לממשלה.

עם כניסתו לממשלה, התחייב דרעי לפרוש ממנה אם יוגש נגדו כתב אישום. באוגוסט 1993, הוגש כתב אישום כנגדו, על שוחד, מרמה והפרת אמונים. בניגוד להתחייבותו, סירב דרעי לפרוש ורבין נמנע מלפטרו. עתירה לבג"ץ של התנועה לאיכות השלטון הובילה להלכת דרעי-פנחסי, שחייבה את רבין לפטרו. ש"ס פרשה מהקואליציה, מה שהותיר את הממשלה כממשלת מיעוט בתמיכת הסיעות הערביות.

רבין לא ויתר על הניסיון להחזיר את ש"ס לקואליציה. נושא ייבוא הבשר הטרף היה המכשול. מרצ התנגדה להגבלת הבשר וש"ס תמכה. בנובמבר, ניסתה מרצ להעביר את חוק יסוד: זכויות האדם, ומפלגת העבודה התנגדה לכך כדי לא לפגוע בסיכויי ש"ס לחזור לקואליציה. הממשלה העבירה בינואר 1994 חוק למניעת יבוא בשר לא כשר, על אף חוק יסוד: חופש העיסוק. בפברואר 1994, תיקנה הממשלה את חוק היסוד, בעזרת תמיכה של מפלגת העבודה, המפלגות הדתיות, וחד"ש, שרצתה למנוע צירוף של צומת לממשלה, באמצעות פסקת התגברות. אולם שיבוץ ערכי מגילת העצמאות, כמו גם המשבר בהסתדרות, מנע מש"ס לחזור לקואליציה.

ביוני 1994, ניסתה ש"ס לעקוף את בג"ץ באמצעות חוק שיאפשר ביטול חוקי יסוד מטעמי דת. מרצ התנגדה, ואהרן ברק הודיע שהסעיף אינו דמוקרטי, מה שסתם את הגולל על הניסיונות לצרף את ש"ס לקואליציה.

המהפך בהסתדרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר הבריאות חיים רמון קידם את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שתנתק בין החברות בקופת החולים הכללית לבין חברות בהסתדרות. ההתנגדות לפגיעה בהסתדרות הובילה לעיכוב בחקיקת החוק. בסוף 1993, הפסיד עמיר פרץ לחיים הברפלד בבחירות המקדימות בתוך מפלגת העבודה לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. הדבר הוביל לניסיונות לתקן את חוק ביטוח הבריאות, מה שהוביל להתפטרותו של רמון מתפקידו והחלטתו להתמודד מול הברפלד לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות" יחד עם ש"ס ומרצ. רמון התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר.

ניהול העניינים המדיניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בחתימת הסכם אוסלו א', 13 בספטמבר 1993

לאורך כל מערכת הבחירות מצע מפלגת העבודה כלל את קידום תהליכי השלום. ואכן, עם הקמת הממשלה, החל סגן שר החוץ יוסי ביילין, במשא ומתן עם נציגי אש"ף באוסלו, בירת נורווגיה. המשא ומתן ונוהל במספר פגישות החל בסוף שנת 1992 ועד קיץ 1993. כל העת עדכן ביילין את הממונה עליו, שר החוץ שמעון פרס, ופרס יידע את רה"מ רבין בנושא. רבין הטיל ספק ברצינות הדברים, אם כי בסוף הבין כי מדובר במשא ומתן רציני, והחליף מכתבים עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת. במכתבים אלה הכירו השניים בזכות העם הפלסטיני ובזכות העם היהודי על קיומן של מדינות ריבוניות ממערב לירדן. בעקבות המכתבים והפגישות נחתם הסכם אוסלו א'.

בנוסף למשא ומתן עם הפלסטינים נוהל משא ומתן עם סוריה וירדן, כאשר המשא ומתן עם ירדן נחל הצלחה ולבסוף נחתם הסכם שלום (שכמעט ולא הייתה לו התנגדות בישראל) והמשא ומתן עם סוריה כשל. במהלך השיחות עם סוריה אמר רבין כי ייתכן ותפונה רמת הגולן עבור שלום בין שתי המדינות ונתקל בהתנגדות בציבור. בכל אופן, בשל מחלוקות בתחומים שונים, לא הגיעו שני הצדדים להסכמות והמשא ומתן נכשל.

מדיניות כלכלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניותה הכלכלית של הממשלה התאפיינה בהשקעה בחינוך, הבריאות והרווחה והשקעה גדולה בתשתיות התחבורה והכבישים.[3] תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד, גידול ריאלי של 70%. הממשלה ביצעה מהלכי הפרטה שבמסגרתן הופרטו חברות ציבוריות גדולות ומשמעותיות דוגמת כימיקלים לישראל, בנק מזרחי טפחות ומספנות ישראל. כמו כן העלתה הממשלה בצורה משמעותית את השכר בסקטור הציבורי, בעיקר למורים, דבר שתרם לכלכלה.[3]

עם תחילת כהונת הממשלה עמדה ישראל בפני אתגר עצום של קליטת מאות אלפי עולים ממדינות חבר העמים לשעבר, וזאת בשעה שהיו 12 אחוזי אבטלה בשוק העבודה. בקרב העולים החדשים קרוב לשליש נותרו ללא עבודה. הממשלה טיפלה באתגר על ידי הורדה משמעותית במשקל הביטחון בתוצר, הקפאת ההשקעה בהתנחלויות והפניית המשאבים לתשתיות פיזיות, חינוך וקליטת עלייה.[3]

צמיחה מהירה איפשרה את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אקדמיזציה של המכללות, בניית מערכת השכלה גבוהה בפריפריה, סלילת כבישים ומחלפים. הצמיחה גם איפשרה את קבלת ההחלטות לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. עוד היא איפשרה להכפיל את תקציב המדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את חוק קליטת חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות. האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5%.

בחודש מרץ 1995 בעקבות המלצותיה של "ועדת פוגל" ובמטרה לעצור את הגידול בהתחייבויותיהן של קרנות הפנסיה החליטה הממשלה על סגירת קרנות אלה למצטרפים חדשים. במקביל נפתחו קרנות פנסיה חדשות כדי לאפשר ביטוח פנסיוני למצטרפים חדשים,

ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. בשנים 1994-1993 ענף התיירות שגשג מאוד בארץ. האינפלציה ירדה משנת 1992 ואילך באופן משמעותי.

המדיניות הכלכלית של הממשלה זכתה לשבחים רבים בקרב הציבור. כ-70% מהציבור תמכו בשר האוצר אברהם שוחט. רבין עלה לשלטון תחת הבטחה "לשנות את סדר העדיפויות הלאומי". בתקופת רבין, שיחות השלום גרמו לפריחה כלכלית ולהגעה של משקיעים רבים לישראל. יפן השקיעה בישראל לראשונה, מקדונלד'ס נכנסה לשוק, וגם אנשי עסקים ערבים ביקשו לנצל את שיחות השלום כדי לבצע עסקים עם מדינת ישראל. לראשונה, רמת השקעות החוץ במדינה עברה את מיליארד השקלים.

רבים זוכרים לחיוב את מדיניותה הכלכלית של הממשלה, וארגוני שמאל רבים מדברים על חזרה למדיניותה כאשר הם מבקרים את המדיניות (הקפיטליסטית, לטענתם) שאומצה מאז ניצחון הליכוד בבחירות לאחר מכן.

מצד ימין, המדיניות ספגה ביקורת בעיקר בשל העלאת הגירעון ועליית השכר במגזר הציבורי, שחייבו קיצוץ בתקציב ב-1997.

התנגדות לממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנה הראשונה לכהונת הממשלה, החזית המדינית הייתה שקטה יחסית, ולאופוזיציה לא היה מה לטעון כלפי הממשלה בנושאים מדיניים. אך, אחרי שנודע בציבור על הסכמי אוסלו ובעיקר אחרי חתימת ההסכמים בספטמבר 1993, התחזקה בהדרגה ההתנגדות הפוליטית לתהליך המדיני, בטענה שהממשלה מוסרת שטחים בלא תמורה אמיתית, ומחמשת טרוריסטים אשר ישובו לדרך הטרור. פיגועים (שבוצעו ברובם על ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי) לא הועילו לתהליך המדיני. כנגד הסכמי אוסלו התקיימו הפגנות רבות בהן השתתפו נציגי האופוזיציה בכנסת שהתגברו לאחר חתימת הסכמי אוסלו ב' בספטמבר 1995. בעיני חלקים מהציבור ההסכמים נתפסו כסכנה קיומית למדינה וכבגידה בציונות, בארץ ישראל ובעם היהודי. ההתנגדות כללה הפגנות מחאה אל מול בתיהם הפרטיים של רבין ופרס, וכן הפגנות ציבוריות גדולות. באחת ההפגנות, הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים ב־5 באוקטובר 1995 שבה השתתפו ראשי מחנה הימין כולל בנימין נתניהו יו"ר הליכוד, בכירי מפלגת הליכוד: אריאל שרון ומשה קצב שלצד�� עמדו רחבעם זאבי יו"ר מפלגת מולדת, דוד לוי יו"ר מפלגת גשר והרב חיים דרוקמן נישאה תמונה של רבין עם כאפיה לראשו ותמונה אחרת במדי אס אס.. הפגנה זו נחשבה להסתה ישירה בעיני חלק מהציבור, ואחד מבכירי הליכוד, דן מרידור, אף עזב את הכיכר בהפגנתיות. בתום ההפגנה צעדו כמה מאות מהמפגינים מהכיכר לכנסת ושם ניסו לפרוץ לרחבת הכנסת ופגעו במכוניות של שרי ממשלה. בהתנחלויות הייתה אווירה קשה והרגשה שהממשלה מזניחה אותם (בעקבות התבטאויות של רבין כמו "לי אכפת מ-98% מאזרחי המדינה", "פרופלורים" ו"הם לא מזיזים לי").

הרמטכ"ל, אהוד ברק, אמר על הסכם אוסלו "ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שווייצרית". האמירה, שנחשבה כלא מתאימה לאיש צבא שחל עליו איסור לומר דברים בעלי אופי פוליטי, שימשה רבות את המתנגדים להסכם אוסלו. עם זאת, אהוד ברק מונה לשר הפנים ביולי 1995 ואחר כך לשר החוץ בממשלת ישראל העשרים ושש, וב-1999 הוא נבחר לראש ממשלת ישראל, שייצג אותה בסופו של דבר בשיחות קמפ דייוויד, שהיו בעצם המשך להסכמי אוסלו.

האווירה שקדמה לרצח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחתימת הסכמי אוסלו ועד רצח רבין היו בישראל הפגנות סוערות והושמעה ביקורת חריפה כלפי ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. דובריה הממוסדים של הימין טענו כלפי הממשלה שהיא אינה לגיטימית בגלל הישענותה על קולות המפלגות הערביות מהאופוזיציה, והתייחסו אל מעשיה כמעשים בלתי לגיטימיים המביאים להרג אזרחים. היו אף שהשתמשו במילה "בגידה". בהפגנות הימין היה שימוש בקריאות כמו "בוגד" ו"רוצח", ופוסטרים עם תמונות של רבין בכאפייה מתחבק עם ערפאת. רבנים מהימין הטיפו כנגד תהליך המדיני. בכנסת התנהלו ויכוחים ערניים בין חברי הקואליציה לחברי האופוזיציה, והתבטאויות שונות של אישים משמאל ומימין המפה הפוליטית רק החריפו את הקרע שנוצר בעם.

ערך מורחב – רצח רבין

ב-4 בנובמבר 1995, מוצאי שבת, בשעה 21:40, בתום עצרת המונים לאות תמיכה בשלום, בה השתתף ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ואישים נוספים מהשמאל), נרצח ראש הממשלה רבין על ידי יגאל עמיר. ביום שני, ה-6 בנובמבר 1995, נערכה הלווית ראש הממשלה בנוכחות 80 ראשי מדינות ומנהיגים מחוץ לישראל. יאסר ערפאת, שצפה בהלוויה בטלוויזיה, בא לנחם את משפחת רבין בשבעה. את מקומו של רבין תפס ממלא מקומו שמעון פרס, והוא כיהן כראש הממשלה בפועל. הממשלה ה-25 המשיכה לתפקד עד ה-22 בנובמבר 1995, אז אישרה הכנסת את ממשלת ישראל העשרים ושש בראשות שמעון פרס.

סיעות הקואליציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיעה מנדטים משרדי השרים משרדי סגני השרים תחילת חברות בממשלה סיום חברות הערות
העבודה 44 משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון, משרד הבריאות, משרד החינוך והתרבות, משרד העבודה והרווחה, משרד הפנים, משרד הדתות, משרד החוץ, משרד האוצר, משרד הכלכלה והתכנון, משרד הבינוי והשיכון, משרד התיירות, משרד התעשייה והמסחר, משרד המשפטים, המשרד לאיכות הסביבה, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, משרד התחבורה, משרד המשטרה, משרד התקשורת, משרד האנרגיה והתשתית, משרד המדע והטכנולוגיה, המשרד לענייני ירושלים משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד הבינוי והשיכון, משרד החינוך והתרבות, משרד הביטחון, משרד התעשייה והמסחר, משרד הבריאות 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995
מרצ 12 משרד החינוך והתרבות, משרד התקשורת, משרד המדע והטכנולוגיה, משרד המדע והאמנויות, המשרד לקליטת עלייה, משרד האנרגיה והתשתית, המשרד לאיכות הסביבה משרד החקלאות ופיתוח הכפר, משרד הבינוי והשיכון 13 ביולי 1992 22 בנובמבר 1995 שולמית אלוני כיהנה תקופה קצרה כשרה בלי תיק לאחר שעזבה את משרד החינוך, התרבות והספורט, ועד שמונתה למשרד התקשורת, ולמשרד המדע והטכנולוגיה
ש"ס 6 משרד הפנים משרד הבינוי והשיכון, משרד החינוך והתרבות,
משרד האוצר, משרד הדתות
13 ביולי 1992 14 בספטמבר 1993 אריה דרעי כיהן תקופה קצרה כשר בלי תיק, לפני שחזר לתפקיד שר הפנים
יעוד 3 משרד האנרגיה והתשתית משרד הבינוי והשיכון 2 בינואר 1995 22 בנובמבר 1995

בתחילה הקים רבין ממשלה עם מרצ (12 מנדטים) וש"ס (6 מנדטים), וביחד עם מפלגת העבודה היו בקואליציה 62 חברי כנסת. לאחר כשנה, בספטמבר 1993, הלכת דרעי פנחסי הביאו לעזיבת ש"ס את הקואליציה. לראשונה בתולדות המדינה הייתה הממשלה ממשלת מיעוט, והיא הצליחה להתקיים בזכות חמישה חברי כנסת מהמפלגות הערביות שתמכו בה מבחוץ. בראשית 1995, על מנת לייצב את הממשלה, צירף רבין את סיעת ייעוד. חברי הסיעה היו שלושה חברי כנסת שפרשו ממפלגת צומת, ובראשם גונן שגב, שקיבל תפקיד שר בממשלה. אלכס גולדפרב קויבל את תפקיד סגן שר הבינוי והשיכון.

מספר הח"כים החברים בקואליציה

הרכב הממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמתה היו בממשלה 17 שרים, שכללו 13 שרים מטעם מפלגת העבודה, 3 שרים ממרצ ושר אחד מטעם ש"ס. בסוף דצמבר 1992 הצטרף יוסי שריד לממשלה כשר רביעי מטעם מרצ. בספטמבר 1993 עזב אריה דרעי את הממשלה. בינואר 1995 הצטרף גונן שגב לממשלה וביולי 1995 צורפו אהוד ברק ויוסי ביילין לממשלה. בעקבות זאת, הגיע מספר השרים בממשלה ל-20.

מתוך 22 השרים שכיהנו בממשלה, 7 כיהנו בממשלות בעבר (רבין, פרס, אלוני, דרעי, צור, רובינשטיין ושחל) ו-15 שרים כיהנו לראשונה בממשלה (שוחט, ברק, נמיר, סנה, בן אליעזר, שגב, ליבאי, רמון, צבן, ביילין, שריד, קיסר, חריש, ברעם ושטרית)

ממשלת ישראל העשרים וחמש
י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו | 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד שם סיעה כהונה
שרי הממשלה
משרד ראש הממשלה ראש הממשלה

יצחק רבין

נרצח בכהונתו

העבודה 13 ביולי 1992 - 4 בנובמבר 1995
ראש הממשלה בפועל

שמעון פרס

העבודה 4 בנובמבר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד האוצר אברהם בייגה שוחט העבודה 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לאיכות הסביבה אורה נמיר העבודה 13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
יוסי שריד מרצ
רצ
31 בדצמבר 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד האנרגיה והתשתיות אמנון רובינשטיין מרצ
שינוי
13 ביולי 1992 - 31 במאי 1993
משה שחל העבודה 31 במאי 1993 - 9 בינואר 1995
גונן שגב יעוד 9 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הביטחון ראש הממשלה

יצחק רבין

נרצח בכהונתו

העבודה 13 ביולי 1992 - 4 בנובמבר 1995
ראש הממשלה בפועל

שמעון פרס

העבודה 4 בנובמבר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבינוי והשיכון בנימין בן אליעזר העבודה 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבריאות חיים רמון העבודה 13 ביולי 1992 - 8 בפברואר 1994
ראש הממשלה

יצחק רבין

העבודה 8 בפברואר 1994 - 1 ביוני 1994
אפרים סנה העבודה 1 ביוני 1994 - 22 בנובמבר 1995
משרד החוץ מ"מ ראש הממשלה

שמעון פרס

העבודה 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החינוך והתרבות שולמית אלוני מרצ
רצ
13 ביולי 1992 - 11 במאי 1993
אמנון רובינשטיין מרצ
שינוי
7 ביוני 1993 - 22 בנובמבר 1995
משרד החקלאות יעקב צור (שטיינברג) העבודה 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד המדע והטכנולוגיה

משרד המדע והאמנויות

אמנון רובינשטיין מרצ
שינוי
13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
שמעון שטרית העבודה 31 בדצמבר 1992 - 7 ביוני 1993
שולמית אלוני מרצ
רצ
7 ביוני 1993 - 22 בנובמבר 1995
משרד המשטרה משה שחל העבודה 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד המשפטים דוד ליבאי העבודה 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד העבודה והרווחה ראש הממשלה

יצחק רבין

העבודה 13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
אורה נמיר העבודה 31 בדצמבר 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני דתות ראש הממשלה

יצחק רבין

העבודה 13 ביולי 1992 - 27 בפברואר 1995
שמעון שטרית העבודה 27 בפברואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני ירושלים ראש הממשלה

יצחק רבין

העבודה 13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
משרד הפנים אריה דרעי ש"ס 13 ביולי 1992 - 19 במאי 1993
ראש הממשלה

יצחק רבין

העבודה 19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
אריה דרעי ש"ס 31 במאי 1993 - 14 בספטמבר 1993
ראש הממשלה

יצחק רבין

העבודה 14 בספטמבר 1993 - 27 בפברואר 1995
עוזי ברעם העבודה 27 בפברואר 1995 - 7 ביוני 1995
דוד ליבאי העבודה 7 ביוני 1995 - 18 ביולי 1995
אהוד ברק העבודה 18 ביולי 1995 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לקליטת עלייה יאיר צבן מרצ
מפ"ם
13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התחבורה ישראל קיסר העבודה 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התיירות עוזי ברעם העבודה 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התעשייה והמסחר מיכאל חריש העבודה 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התקשורת משה שחל העבודה 13 ביולי 1992 - 31 במאי 1993
שולמית אלוני מרצ
רצ
31 במאי 1993 - 22 בנובמבר 1995
שר בלי תיק

(שר במשרד רה"מ)

אריה דרעי ש"ס 19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
שולמית אלוני מרצ
רצ
19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
סגני השרים
משרד ראש הממשלה אלי בן-מנחם העבודה 4 באוגוסט 1992 - 8 באפריל 1993
משרד האוצר רפאל פנחסי ש"ס 4 באוגוסט 1992 - 31 בדצמבר 1992
משרד הביטחון מרדכי גור

התאבד בכהונתו

העבודה 4 באוגוסט 1992 - 16 ביולי 1995
משרד הבינוי והשיכון רן כהן מרצ 4 באוגוסט 1992 - 11 בינואר 1993
אריה גמליאל ש"ס 29 ביולי 1992 - 9 בספטמבר 1993
אלי בן-מנחם העבודה 8 באפריל 1993 - 22 בנובמבר 1995
אלכס גולדפרב יעוד 2 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבריאות נואף מסאלחה העבודה 4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החוץ יוסי ביילין העבודה 4 באוגוסט 1992 - 18 ביולי 1995
אלי דיין העבודה 24 ביולי 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד החינוך והתרבות משה מאיה ש"ס 29 ביולי 1992 - 12 בספטמבר 1993
מיכה גולדמן העבודה 4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החקלאות וליד חאג'-יחיא מרצ 4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התעשייה והמסחר מאשה לובלסקי העבודה 4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני דתות רפאל פנחסי ש"ס 31 בדצמבר 1992 - 14 בספטמבר 1993

חילופי שרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
השר היוצא סיעה משרד עילת סיום התפקיד תאריך סיום התפקיד השר המחליף סיעה תאריך כניסה לתפקיד
יצחק רבין העבודה המשרד לענייני ירושלים ביטול המשרד 31 בדצמבר 1992 לא מונה מחליף
אורה נמיר העבודה המשרד לאיכות הסביבה 31 בדצמבר 1992 יוסי שריד מרצ 31 בדצמבר 1992
אמנון רובינשטיין מרצ משרד המדע והטכנולוגיה 31 בדצמבר 1992 שמעון שטרית העבודה 31 בדצמבר 1992
יצחק רבין העבודה משרד העבודה והרווחה מסירת התיק לשרה במשרה מלאה 31 בדצמבר 1992 אורה נמיר העבודה 31 בדצמבר 1992
שולמית אלוני מרצ משרד החינוך והתרבות החלה לכהן כשרה בלי תיק 11 במאי 1993 יצחק רבין העבודה 11 במאי 1993
אריה דרעי ש"ס משרד הפנים החל לכהן כשר בלי תיק 11 במאי 1993 אריה דרעי (חזר לתפקיד) ש"ס 7 ביוני 1993
שמעון שטרית העבודה משרד המדע והטכנולוגיה 7 ביוני 1993 שולמית אלוני מרצ 7 ביוני 1993
משה שחל העבודה משרד התקשורת החל לכהן במשרד האנרגיה והתשתית 7 ביוני 1993 שולמית אלוני מרצ 7 ביוני 1993
אמנון רובינשטיין מרצ משרד האנרגיה והתשתית החל לכהן במשרד החינוך והתרבות 7 ביוני 1993 משה שחל העבודה 7 ביוני 1993
יצחק רבין העבודה משרד החינוך והתרבות מסירת התיק לשר במשרה מלאה 7 ביוני 1993 אמנון רובינשטיין (כשר החינוך, התרבות והספורט) מרצ 7 ביוני 1993
אריה דרעי ש"ס משרד הפנים פרישת הסיעה מהקואליציה 14 בספטמבר 1993 יצחק רבין העבודה 14 בספטמבר 1993
חיים רמון העבודה משרד הבריאות התפטרות 8 בפברואר 1994 יצחק רבין העבודה 8 בפברואר 1994
יצחק רבין העבודה משרד הבריאות מסירת התיק לשר במשרה מלאה 1 ביוני 1994 אפרים סנה העבודה 1 ביוני 1994
משה שחל העבודה משרד האנרגיה והתשתית 9 בינואר 1995 גונן שגב יעוד 9 בינואר 1995
יצחק רבין העבודה משרד הפנים מסירת התיק לשר במשרה מלאה 27 בפברואר 1995 עוזי ברעם העבודה 27 בפברואר 1995
יצחק רבין העבודה המשרד לענייני דתות מסירת התיק לשר במשרה מלאה 27 בפברואר 1995 שמעון שטרית העבודה 27 בפברואר 1995
עוזי ברעם העבודה משרד הפנים 7 ביוני 1995 דוד ליבאי העבודה 19 ביוני 1995
שמעון שטרית העבודה משרד הכלכלה והתכנון 18 ביולי 1995 יוסי ביילין העבודה 18 ביולי 1995
דוד ליבאי העבודה משרד הפנים 18 ביולי 1995 אהוד ברק לא היה ח"כ 18 ביולי 1995
יצחק רבין העבודה משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון נרצח 4 בנובמבר 1995 שמעון פרס (כראש ממשלה בפועל) העבודה 4 בנובמבר 1995
רפאל פנחסי ש"ס סגן שר במשרד האוצר החל לכהן במשרד הדתות 31 בדצמבר 1992 לא מונה מחליף
רן כהן מרצ סגן שר במשרד הבינוי והשיכון 31 בדצמבר 1992 לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
אלי בן-מנחם העבודה סגן שר במשרד ראש הממשלה החל לכהן במשרד הבינוי והשיכון 8 באפריל 1993 לא מונה מחליף
אריה גמליאל ש"ס סגן שר במשרד הבינוי והשיכון פרישת הסיעה מהקואליציה 9 בספטמבר 1993 לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
משה מאיה ש"ס סגן שר במשרד החינוך והתרבות פרישת הסיעה מהקואליציה 12 בספטמבר 1993 לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
רפאל פנחסי ש"ס סגן שר במשרד לענייני דתות פרישת הסיעה מהקואליציה 14 בספטמבר 1993 לא מונה מחליף
מרדכי גור העבודה סגן שר במשרד הביטחון התאבד 16 ביולי 1995 לא מונה מחליף
יוסי ביילין העבודה סגן שר במשרד החוץ מונה לשר הכלכלה והתכנון 17 ביולי 1995 אלי דיין העבודה 24 ביולי 1995

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
ממשלת ישראל העשרים וארבע
1990–1992
ממשלת ישראל העשרים וחמש
13 ביולי 199222 בנובמבר 1995
הבא:
ממשלת ישראל העשרים ושש
1995–1996