מלחמת האזרחים באל סלוודור

מלחמת האזרחים באל סלוודור

תאריכים	15 באוקטובר 1979 – 16 בינואר 1992 (12 שנים)
מקום	אל סלוודור

מלחמת האזרחים באל סלוודור הייתה מלחמת אזרחים בת 12 שנים בין ממשלת אל סלוודור לבין FMLN – ארגון גג של קבוצות שמאל שגובו על ידי ממשלתו של פידל קסטרו ועל ידי ברית המועצות.^[1] הפיכה צבאית שהתחוללה במדינה ב-15 באוקטובר 1979 ולוותה בהרג של מוחים אנטי מהפכנים נחשבת לאירוע אשר פתח את המלחמה. המלחמה לא הסתיימה באופן רשמי עד קריסתה של ברית המועצות, כשב-16 בינואר 1992 הסכמי השלום של צ'אפולטפק נחתמו במקסיקו סיטי.^[2] האו"ם דיווח כי במהלך הלחימה נהרגו כ-75 אלף אנשים. 8,000 אנשים נוספים נעדרים. המלחמה התאפיינה בין השאר בהפרות זכויות אדם שהתבטאו בעיקר בחטיפות, בעינויים וברציחתם של חשודים באהדה ל-FMLN על ידי כוחות הביטחון של המדינה ובידי חוליות מוות פרה-צבאיות.^[3][4][5]

ממשלת ארצות הברית התייחסה אל ממשלת אל סלוודור כאל בעלת בריתה בשל המלחמה הקרה.^[6] במהלך כהונותיהם של ג'ימי קרטר ורונלד רייגן ארצות הברית העניקה סיוע של מיליון עד שני מיליון דולר ביום לממשלה באל סלוודור.^[7] בנוסף סייעה ארצות-הברית באימון הצבא ובציודו. במאי 1983 דווח כי קצינים אמריקאים משתפים פעולה עם הקצונה האל סלוודורית הבכירה ומקבלים החלטות אסטרטגיות וטקטיות.^[8] ארצות הברית נימקה את עזרתה בכך שהמורדים קיבלו גיבוי מברית המועצות.^[9] במהלך המלחמה יושמו טקטיקות כנגד מורדים על ידי הממשלה האל-סלוודורית שפגעו באזרחים לא לוחמים. האו"ם העריך כי לוחמי גרילה של FMLN היו אחראים לחמישה אחוזים של פשעי מלחמה אשר בוצעו בזמן מלחמת האזרחים, ו-85 אחוז מפשעי המלחמה בוצעו על ידי כוחות הביטחון האל-סלוודורים.^[10] האחריות על פשעי המלחמה הופחתה על ידי חוק חנינה משנת 1993, אולם ב-2016 בית המשפט העליון לצדק במדינה קבע בתיק Incostitucionalidad 44-2013/145-2013^[11] שהחוק היה לא חוקתי ושממשלת אל סלוודור יכולה לתבוע חשודים בפשעי מלחמה.^[12]

זמן רב לפני פרוץ המלחמה התקיים באל-סלוודור אי-שוויון חברתי.^[13] השלטון הספרדי שהיה קיים ברוב מדינות דרום אמריקה קבע את אי השוויון החברתי. אפליה זו כוונה לא היה רק כלפי הילידים המקוריים אלא גם כלפי צאצאיהם של ספרדים שהתיישבו בעבר בדרום אמריקה, כיוון שהשלטון הספרדי רצה לשמור על שליטתו באזור ועל כפיפותם של המתיישבים למלך ספרד. במהלך המאה ה-19 אותם צאצאי מתיישבים ספרדים, המכונים קריאולים, בראשותו של סימון בוליבר, מרדו בשלטון הספרדי וסילקו אותו מכמה מדינות בדרום אמריקה. למרות זאת, עדיין נשמר אי השיווין בין הקריאולים לבין הילידים, אותם החשיבו הקריאולים כנחותים מהם.

בשלהי המאה ה-19 קפה הפך ליבול מכניס שהניב כמעט 95 אחוזים מהכנסות המדינה, שהגיעו ל-2 אחוזים מהאוכלוסייה. עם הזמן העמיק הפער בין מיעוט מחזיקי הקרקעות העשירים והרוב העני.^[14] בשנות העשרים המשיך פער זה לגדול, בעקבות צניחת מחירי הקפה לאחר התרסקות הבורסה בשנת 1929.^[15][16] ב-1932 קמה באל סלוודור המפלגה הסוציאליסטית המרכז אמריקאית, שהובילה התקוממות של חקלאים וילידים כנגד הממשלה. לימים התקוממות זו היא שתדלקה את תחילת מלחמת האזרחים. ה-FMLN נקרא על שם Farabundo Martí, אחד מממנהיגי ההתקוממות.^[17] ההתקוממות דוכאה בצורה ברוטאלית במה שמכונה בהיסטוריה המקומית "הטבח". במשך שלושה ימים בינואר 1932 הרגו כוחות חמושים עשרות אלפי אזרחים.^[18] טבח זה איפשר בהמשך לדיקטטורה צבאית לקבל מונופול על הכוח הפוליטי באל-סלוודור תוך כדי הגנה על הדומיננטיות של אליטת הקרקעות.^[18] ההתנגדות להסדר זה בקרב בני המעמד הבינוני, מעמד העובדים ועניי אל סלוודור התחזקה לאורך המאה העשרים.^[18]

בשנת 1969 החליטה הונדורס על רפורמה אגררית. במסגרת הרפורמה חולקו חלקות האדמה שלה לאיכרי המדינה, ובשל כך גורשו מאדמתם איכרים סלוודורים שעיבדו את האדמות במשך כמה דורות. ב-14 ביולי 1969 התחולל עימות חמוש בין אל סלוודר והונדורס כתוצאה מההגירה שנבעה מהרפורמה. הקונפליקט אשר ידוע כמלחמת הכדורגל נמשך ארבעה ימים בלבד, אבל הייתה לו השפעה עמוקה על החברה האל סלוודורית. שיבוש המסחר בין אל סלוודור והונדורס בשל הקונפליקט גרם לנזק כלכלי כבד לשתי האומות. 300,000 אל סלוודורים בערך נאלצו לעזוב את קרקעותיהם בשל המלחמה והוגלו לאל סלוודור. חזרה זו גרמה למהפך חברתי והחלו להישמע קולות שדרשו רפורמה בחלוקת האדמות גם באל סלוודור. קולות אלו העלו חשש כבד אצל ראשי הצבא באל סלוודור שפחדו מהקמת מיליציות חמושות. הממשלה לא יכלה לספק את צורכי האיכרים הגולים. המלחמה גם חיזקה את הצבא באל סלוודור והובילה לשחיתות מוגברת. בשנים שלאחר המלחמה הממשלה הגבירה את רכישות הנשק שלה ממקורות כמו ישראל, ברזיל, מערב-גרמניה וארצות הברית.^[19]

הבחירות הנשיאותיות בשנת 1972 אופיינו בשחיתות אלקטורלית מטעם תומכיו של מועמד מפלגת הפיוס הלאומי-PCN, ארתורו ארמנדו מולינה, שהיה קולונל בצבא אל סלוודור. האופוזיציה למולינה נחשבה לחזקה הן משמאל והן מימין. באותה שנה. הגוף המרקסיסטי-לניניסטי, כוחות השחרור העממיים של Farabundo Martí Marxist–ה-(FPL), אשר נוסד בשנת 1970 כשלוחה של המפלגה הקומוניסטית של אל סלוודור, החל לבצע פעולות גרילה בקנה מידה קטן. ארגונים אחרים כמו צבא המהפכה העממית, ERP החלו גם הם להתפתח. עליית מחירי המזון והירידה בתפוקה החקלאית, שהוחרפו בשל משבר הנפט של 1973, הגבירו את התרעומת בקרב ארגוני השמאל. תהליכים אלה העמיקו את חוסר השוויון החברתי-כלכלי שממילא היה חמור בחברה האל סלוודורית ותרמו להגברת התסיסה. בתגובה, הנשיא מולינה הנהיג שורה של רפורמות חקלאיות שעסקה בחלוקה מחדש של חלקאות קרקעיות בקרב אוכלסיות החקלאים. הרפורמות כשלו בשל התנגדותה של אצולת הקרקעות, ובשל כך התחזקה תחושת חוסר שביעות הרצון מהממשלה.^[20]

בעשרים בפברואר 1977, PCN הביסו את איחוד ההתנגדות הלאומי בבחירות הנשיאותיות. בדומה לבחירות 1972 הושגו התוצאות במרמה, והוטו לטובת המועמד הצבאי גנרל קרלוס אומברטו רומרו. דווח כי כוחות סמי צבאיים ידועים לשמצה כגון הארגון דמוקרטי לאומני-(ORDEN) שמומנו על ידי המדינה השתמשו באיומי מצ'טות כנגד האיכרים על מנת שיצביעו למועמד הצבאי.^[21] התקופה בין הבחירות לבין התחלת הכהונה הרשמית של הנשיא Romero באחד ביולי 1977 אופיינה במחאות מסיביות של התנועה הפופולרית, מחאות שדוכאו על ידי רשויות המדינה. ב-28 בפברואר 1977, קהל של מפגינים פוליטיים התכנס בסן סלוודור להפגין כנגד שחיתות הבחירות. כוחות ביטחון שהגיעו למקום פתחו באש ללא הבחנה. בטבח נהרגו הן מפגינים והן עוברי אורח. מספר ההרוגים באירוע מוערך בין 200^[22] ל-1,500.^[23] הנשיא מולינה האשים קומוניסטים זרים בהפגנות והגלה מספר חברי מפלגת UNO בכירים מהמדינה.^[24] הדיכוי נמשך גם לאחר הכתרתו של הנשיא בכך שהממשלה החדשה הכריזה על מצב חירום והשהתה את החירויות האזרחיות. באזורים הכפריים האליטה האגררית ייסדה וארגנה חוליות מוות סמי צבאיות כגון הכוחות החמושים של רגאלדו-(FAR). כוחות אשר היו ידועים לשמצה והונהגו על ידי הקטור רגאלדו. על אף שחוליות המוות היו מלכתחילה אוטונומיות מצבא המדינה ומורכבות בעיקר מאזרחים, (ה-FAR לצורך העניין התפתחה מתוך תנועת הצופים), עד מהרה הן קיבלו את חסותה של סוכנות המודיעין הלאומית המקומית. חוליות המוות הונהגו על ידי מיג'ור Roberto D'Aubuisson ונהיו חלק משמעותי ממנגנוני הדיכוי של המדינה. במהלך פעולתם, נרצחו אלפי מנהיגי איגודים, פעילים וכן תלמידים ומורים שנחשבו לתומכים בשמאל. ^[25] עדות לזוועות התקופה ניתן למצוא בתיעודים של העזרה החוקית הנוצרית, משרד סיוע חוקי במשרד הארכיבישוף והקבוצה המובילה באל סלוודור למען זכויות אדם באותה התקופה. בתיעודם נכתב כי 687 אזרחים נרצחו על ידי הצבא בשנת 1978. ב-1979 עלה מספר ההרוגיםל-1,796.^{[26][23]1–2, 222} הדיכוי בכח הניע רבים בכנסייה הקתולית להוקיע את הממשלה. תגובת הממשלה הייתה דיכוי הכמורה.^[27]

עם התגברות המתיחות והגעה למצב של סף מרד, החונטה הצבאית אזרחית JRG הדיחה את הנשיא רומרו ב-15 באוקטובר 1979. בארצות הברית עלה חשש כי אל סלוודור כמו קובה וניקרגואה לפני כן יתדרדרו להפיכה קומוניסטית.^[28] בשל כך, שלטונו של ג'ימי קארטר תמך בממשלה הצבאית החדשה בעצמה רבה תוך כדי תקווה לייצוב המדינה.^[29] בשעה שקרטר סיפק תמיכה מסוימת לממשלה, שלטונו של רונאלד ריגן העלה בצורה ניכרת את התמיכה הכספית באל סלודור.^[30] ב-1984 הוציאה ממשלתו של ריגן כמעט ביליון דולר בסיוע למדינה.^[31] ה-JRG הנהיג רפורמת קרקעות שהגבילה את בעלות הקרקעות ל-100 הקטרים לכל היותר. בנוסף, הולאמו הבנקים, הקפה ותעשיית הסוכר. נקבעו בחירות לפברואר 1982 ופוזרה יחידת המוות הפרה-צבאיות הפרטית-(ORDEN) בשישה בנובמבר 1979.^[32] רפורמת הקרקעות התקבלה בעוינות בקרב אליטת הקרקעות והצבא המקומי אשר ביקשו לשבשו ישר עם תחילתו. בעלי קרקעות עשירים בשעה שהבינו את כוונת הממשלה לחלק את האדמות לאיכרים ולארגן קואופרטיבים, החלו להרוג את משק החי שלהם ולהעביר ציוד חקלאי בעל ערך לגואטמלה שם החזיקו קרקעות נוספות. בנוסף, רוב מנהיגי הקואופרטיבים באזורים הכפריים נרצחו או "נעלמו" זמן קצר בחירתם וחשיפתם לרשויות.^[33] ה-Socorro Jurídico תיעד זינוק רציני בהריגות הממשלתיות מ-234 בפברואר 1980 ל-487 חודש אחר כך. בעקבות לחץ צבאי, שלושת החברים האזרחים בחונטה פרשו בשלושה בינואר 1980 ביחד עם עשרה מתוך אחד עשר שרי הקבינט. ב-22 בינואר 1980, המשמר הלאומי תקף הפגנה שלווה, הרג בסביבות החמישים משתתפים ופצע מאות נוספים.^[32] ב-6 בפברואר, שגריר ארצות הברית, Frank Devine הודיע למחלקת המדינה כי הימין הקיצוני מחמש את עצמו והתכוננות לעימות שבו ציפה בבירור להתחבר לצבא.^[34][35]

המטרה המיידית של הצבא הסלוודורי וכוחות הביטחון שהייתה למעשה גם המטרה של ארצות הברית הייתה מניעת השתלטות כוחות גרילה שמאליים וארגונים פוליטיים משתפי הפעולה. בראשית שנות השמונים, בקונפליקט הסלוודורי, האחרונים היו מהותיים יותר מכוחות הגרילה. המקורות הצבאיים של המורדים היו מוגבלים וכוחם הגדול נבע בעיקר לא מכוח הנשק אלא מארגוני ההמונים שגיבו אותם. הארגונים הורכבו מאיגודי עובדים, תלמידים וארגוני חקלאים שיכלו להיות מגויסים באלפיהם בערים הגדולות ויכלו לשתק את המדינה על ידי שביתות.^[36] ביקורת אודות הסיוע האמריקאי בן התקופה, טענה שהיא תהפוך מה שנחשב לאלימות של הדיקטטורה ללגיטימי ושהכוח הפוליטי במדינה נמצא עם המנהיגים הצבאיים הוותיקים בממשלה. הם בתורם מיישמים מדיניות של רפורמה עם דיכוי. דובר קתולי בולט מאותו הזמן התעקש כי "כל סיוע צבאי שנשלח למדינה מסתיים בידי הצבא וקבוצות ימין סמי-צבאיות אשר היוו את שורשי הבעיה של המדינה."^[37]

מעורבות ארצות-הברית מוכחת במקרה אשר כמעט ולא קיבל תשומת לב והובא לידי הציבור בידי שוחרי זכויות אדם. פקידי שגרירות ארצות הברית שיתפו פעולה עם חטיפת שני סטודנטים למשפטים על ידי חוליות המוות. בינואר 1980, חיילי המשמר הלאומי עצרו שני צעירים, Francisco Ventura ו-José Humberto Mejía, בעקבות הפגנה אנטי ממשלתית. המשמר הלאומי קיבל רשות להביא את החטופים לשטח השגרירות האמריקאית. זמן קצר לאחר מכן מכונית פרטית חנתה בחניון השגרירות, אנשים בלבוש אזרחי שמו את הסטונדטים בתא המטען של המכונית ונסעו משם. שני הצעירים לא נראו יותר לעולם.^[38]

קורבנות חוליות מוות, 1981 לערך

קורבנות חוליות המוות

class=notpageimage|הצגה

בשעה שהממשלה הרחיבה את מעשי האלימות כנגד האזרחים הן בעזרת חוליות המוות והן על ידי הצבא, כל קבוצת אזרחים אשר הביעה תמיכה פיזית או מילולית הסתכנה במוות. למרות חששות אלה, בחרו רבים לקחת חלק במאבק.^[39] ראוי לציין כי האלימות לא הוגבלה כלפי הפעילים בלבד אלא גם כלפי כל מי שקידם רעיונות של הטלת ספק במדיניות הרשמית שנחשבו כחתרניות כנגד הממשלה.^[40] קבוצות מודרות שהתהוו לקבוצות גרילה ואשר בסופו של דבר מצאו עצמן בעימות עם הממשלה היו לדוגמה ה-campesinos או האיכרים. רבים ממורדים אלה הצטרפו לקמפיינים של פעולה קולקטיבית בשביל הרווח החומרי אך איכרים רבים ציינו סיבות אחרות להצטרפות ללחימה.^[41]

אדיקות הייתה סיבה פופולרית להצטרפות למרד. המצטרפים ראו את ההשתתפות שלהם כדרך לא רק סיבה אישית אלא גם כסנטימנט קהילתי של צדק אלוהי.^[42] כבר לפני מלחמת האזרחים, מספר מורדים לקחו חלק בקמפיינים שהתמודדו עם שינויים חברתיים בצורה ישירה יותר. לא רק מחסור בייצוג פוליטי אלא גם מחסור בהזדמנויות כלכליות וחברתיות שלא הוצעו לקהילות המצטרפים למרד.

בשעה שה-FMLN יכול להיות מסווג כקבוצת מתקוממים, מלומדים אחרים סיווגו אותם כ"מוסד קבוצתי חמוש". הבנת ההבדל היא מהותית. מוסדות של קבוצות חמושות משתמשות בטקטיקה לשם חיזוק משימתם או האידאולוגיה שלהם. בסופו של דבר לשם השפעה על ההתנהגות והנורמות של הלוחמים שלהם. בהקשר זה, ל-FMLN הייתה גישה יעילה יותר מלצבא המקומי בחינוך הפוליטי של חבריו אודות משימתם. חברים אשר התיישרו עם מטרות ה-FMLN הונעו על ידי תחושה של תשוקה ומטרה. בנוסף, הראו נכונות לסכן את חייהם לטובת מדינתם. אסטרטגיית FMLN התמקדה בארגון קהילתי, ביצירת קשרים בתוך הכנסייה ואיגודי העובדים. לעומת זאת, לצבא אל סלבדור הייתה הכשרה לקויה, ורבים מהלוחמים בו דיווחו על הצטרפות מתוך חוסר ביטחון תעסוקתי או תחת הפחדה מצד הממשלה. פערים אלו באו לידי ביטוי בשיטות הלחימה שלהם. יתר על כן, צבא סלבדור גרם ליותר אבדות באזרחים מאשר ה-FMLN.^[43] שנים רבות לאחר מכן, בנובמבר 1989, ה-FMLN פרצו במתקפה מאסיבית שתפסו את הצבא מופתע והצליחו לכבוש נתח רציני מהמדינה ואף נכנסו לעיר הבירה. בבירה, ה-FMLN השתלטו על שכונות העוני בשעה שהצבא הפציץ את עמדותיהם, כולל אזורי מגורים, כדי לאלץ את ה-FMLN לצאת. מתקפה גדולה זו של ה-FMLN לא הפילה את הממשלה, אבל היא כן שכנעה את הממשלה שלא ניתן להביס את ה-FMLN בכוח הנשק וכי יש צורך בהסדר משא ומתן.^[44]

בראשית 1980, קבוצות גרילה מקומיות, עובדים, קומוניסטים וסוציאליסטים התאחדו לשם יצירת FMLN.^[17] ה-FMLN הכריזו ישר על מרד כנגד הממשלה אשר התחיל ב-10 בינואר 1981 עם המתקפה הגדולה הראשונה של ה-FMLN. ה-FMLN קיבל את השליטה ברוב המחוזות של Morazán ושל Chalatenango לכל אורך שנות המלחמה. ההתקפות בוצעו בנוסף על מטרות צבאיות ברחבי המדינה, והותירו מאות בני אדם הרוגים. מורדי ה-FMLN הורכבו ממגוון אוכלוסיות-ילדים, קשישים, גברים ונשים כאחד. חלקם הגדול אומנו במחנות FMLN בהרים ובג'ונגלים של אל סלבדור לשם לימוד טכניקות צבאיות.

בפברואר 1980 הארכיבישוף אוסקר רומרו פרסם מכתב פתוח לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר אשר בו הפציר להשעות את הסיוע הצבאי לשלטון המקומי. הוא יעץ לקרטר שהכח הפוליטי נמצא בידי הכוחות החמושים ושאלה יודעים רק לדכא את העם ולהגן על האינטרסים של האוליגרכיה המקומית. רומרו הזהיר כי התמיכה של ארצות הברית רק תחדד את אי הצדק והדיכוי הפוליטי כנגד ארגוני העם אשר נאבקו למען כיבוד זכויות האדם הבסיסיות שלהם.^[45] ב-24 במרץ 1980 הארכיבישופ נרצח בשעה שהעביר מיסה. הרצח התבצע יום אחרי שרומרו קרא לכוחות הביטחון ולחיילים לא לציית לפקודות של הרג אזרחים. קרטר הגיב לרצח ואמר שמדובר על מעשה מזעזע ובלתי מתקבל על הדעת.^[46] At his funeral a week later, government-sponsored snipers in the National Palace and on the periphery of the Gerardo Barrios Plaza were responsible for the shooting of 42 mourners.^[47]

בזמן לוויותו של רומרו, פצצות עשן התפוצצו ברחובות אשר היו בסמיכות לקתדרלה. יריות רובה נשמעו מהבניינים הסובבים. במנוסה וכתוצאה מהירי נהרגו רבים. מקורות רשמיים דיווחו על 31 הרוגים כשעיתונאים טענו שבין שלושים לחמישים נהרגו. עדים טענו כי כוחות הביטחון של הממשלה הם שזרקו את פצצות העשן וצלפים של הצבא אשר היו לבושים כאזרחים ירו לתוך ההמולה מהמרפסת של האמרון המלכותי. אולם, אין הסכמה חד משמעית אודות מהלך האירועים בלוויה.

בשניים בדצמבר 1980, חברי המשמר הלאומי נחשדו כי אנסו ורצחו ארבע מיסיונריות קתוליות אמריקאיות. המיסיונריות היו במשימה של אספקת מזון, מקלט, תעבורה, עזרה רפואית וסיוע בקבורת קורבנות חוליות המוות. ב-1980 בלבד לפחות 20 אנשי דת וכמרים נרצחו במדינה. במהלך המלחמה, מספר אנשי הדת הנרצחים האמיר. לדוגמה, בהצהרה של האוניברסיטה הישועית של מרכז אמריקה נמסר כי שני בישופים, 16 כמרים, 3 אחיות, סמינריסט אחד ולכל הפחות 27 עובדי כנסייה נרצחו. בהריגת דמויות כנסייתיות, ההנהגה הצבאית הראתה כמה עמדתה קשוחה לגבי התעוזה לחסל את אלה אשר ראתה כיריבים. מבחינתם, הם ראו את הכנסייה כאויב אשר הולך כנגד הצבא וחוקיו."^[48] הסיוע הצבאי האמריקאי הופסק לזמן קצר כתגובה למעשי הרצח אך חודש כעבור שישה שבועות. ממשל קרטר היוצא העלה את הסיוע הצבאי לכוחות החמושים של אל סלבדור לעשרה מיליון דולר אשר חצי ממנו התבטא ברובים, תחמושת, רימונים ומסוקים.^[49] כהצדקה למשלוחי הנשק, רשויות ארצות הברית טענו שהממשל באל-סלוודור עשה צעדים חיוביים על מנת לחקור את רצח הנזירות. הדבר הוטל בספק על ידי השגריר האמריקאי Robert E. White שאמר שלא יכל למצוא כל ראייה לכך שהחונטה מבצעת מחקר רציני.^[49] השגריר הודח משירות החוץ על ידי שלטון ריגן אחרי שסירב להשתתף בכיסוי האחריות של הצבא המקומי לרציחות. ההדחה הייתה בהוראתו של אלכסנדר האיג. ^[50]

בעלות ברית של ארצות הברית התערבו אף הן בנעשה באל סלוודור. הממשל הצבאי בצ'ילה סיפק הכשרה משמעותית ועצות טקטיות לכוחות המזוינים של סלבדור. המצב הגיע לכך שהפיקוד העליון של סלבדור העניק לגנרל אוגוסטו פינושה את אות מסדרו של חוסה מאטיאס דלגאדו היוקרתי במאי 1981 בשל התמיכה המושבעת של ממשלתו. הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה תמכה גם בכוחות המזוינים של סלבדור במסגרת מבצע צ'רלי. במהלך אותו חודש, החונטה חיזקה את המצור שהוטל על ידי הנשיא רומרו על ידי הכרזת חוק צבאי ואימוץ מערכת תקנות עוצר חדשה.^[51] בין ה-12 בינואר ל-19 בפברואר 1981 168 אזרחים נהרגו על ידי כוחות הביטחון בשל הפרת חוקי המצור.^[52]

במאמציו להביס את המרד, הכוחות המזוינים הסלבדורים נקטו בטקטיקת אדמה חרוכה ואמצו שיטות שדומות לה יושמו במלחמת האזרחים בגואטמלה על ידי כוחות הביטחון. טקטיקות אלה בתורן קיבלו השראה מאסטרטגיות אמריקאיות כנגד מורדים ששומשו במלחמת וייטנאם.^[53] חלק מובנה באסטרטגיה של צבא אל סלוודור היה חיסול המרד על ידי מיגור בסיס התומכים באזורי הכפר. מהלך זה כונה ניקוז הים או ייבוש האוקיינוס המטרה העיקרית הייתה אוכלוסייה אזרחית, הריגתם או העברתם למקומות חדשים זאת לשם הסרת כל תמיכה אפשרית בתומכים. תפיסת ניקוז הים לקוחה מהדוקטרינה של מאו צה טונג שהדגיש כי "הגרילה צריכה לנוע בין האנשים כמו דג השוחה במים.^[54] Aryeh Neier, המנכ"ל של משמר זכויות האדם כתב ב-1984 סקירה אודות גישת האדמה החרוכה, "זו עשויה להיות אסטרטגיה אפקטיבית לנצח במלחמה, אבל זו אסטרטיגיה שמערבת את השימוש בטרור של הפצצות, הפגזות ומדי פעם טבח של אזרחים".^[55] החל מ-1984, חיל האוויר של אל סלבדור הצליח לאתר מעוזי גרילה, לפי הדיווחים על ידי שימוש במודיעין שהתקבל מחיל האוויר של צבא ארצות הברית אשר רחפו ברחבי המדינה.^[56][57]

ב-15 במרץ 1981, החל צבא אל סלוודור מבצע במחוז בצפונה של אל סלוודור, בסמיכות לגבול עם הונדורס. המבצע לווה בשימוש בטקטיקות אדמה חרוכה על ידי צבא אל סלוודור והרג חסר הבחנה של כל מי שנתפס בידי הצבא. אלה שנעקרו מאדמתם בשל המצבע ושלא נהרגו במקום, נמלטו מהתקדמות צבא אל סלוודור. התחבאו במערות ותחת עצים על מנת להימנע מנפילה בשבי ובסבירות גבוה להיות מוצא להורג ללא משפט תקין. ב-18 במרץ באותה השנה, שלושה ימים אחרי תחילת המבצע, ניצולי המבצע, (ברובם נשים וילדים) ניסו לחצות את נהר הלמפה להונדורס על מנת להמלט מהאלימות. בשעה שביצעו צעד זה, נלכדו בין החיילים של שני הצבאות.חיל האוויר של אל סלבדור ניצל את ההזדמנות על מנת להפציץ את הנמלטים ואף לקצור אותם עם מכונות ירייה בהורגם בכך מאות פליטים.^[58]

התקפה שנייה באותו מחוז בוצעה ב-11 בנובמבר 1981. 1200 חיילים גויסו לשם כך ובכללם גם חברי גדוד Atlácatl. גדוד זה היה גדוד תגובה מהירה, מתנגד התקוממות שאורגן על ידי צבא ארצות הברית והוכשר על ידי מכון חצי הכדור המערבי לשיתוף פעולה ביטחוני בפנמה ב-1980. הגדוד אומן וצוייד על ידי צבא ארצות הברית.^[59][60] הגדוד אף היה ידוע כגאוות צבא ארצות הברית בסן סלבדור. הם אומנו בפעולות אנטי גרילה והגדוד עצמו מטרתו היתה להפוך מלחמות שעלולות להסתיים בהפסד לנצחון.^[61] המבצע ב-1981 הונהג על ידי אלוף משנה Sigifredo Ochoa לשעבר מפקד משטרת האוצר אשר היה ידוע בברוטליות שלו. הוא גם היה ידוע כמקורב לרב סרן Roberto D'Aubuisson ונטען כי היה מעורב ברצח ארכיבישופ רומרו.^[62] From the start, the invasion of Cabanas was described as a "cleansing" operation by official sources.^[63] מאות אזרחים נטבחו כשחיילי קולונל Ochoa's נעו בכפרים. Col. Ochoa טען כי מאות לוחמי גרילה נהרגו אבל היה מסוגל להראות רק 15 כלי נשק שנתפסו. כשמחציתם היו בכלל עתיקים דבר אשר מעיד על כך שלמעשה רוב ההרוגים היו לא חמושים. ^[64]

מדיה וקבצים בנושא מלחמת האזרחים באל סלוודור בוויקישיתוף