יהדות יאשי

יאשי הייתה שנים רבות מרכז יהודי חשוב ביותר בארצות הרומניות. הקהילה הייתה מבוססת כלכלית ובעלת חיים דתיים ותרבותיים, אך לאחר הרדיפות של הממשלות האנטישמיות של אמצע המאה ה-20 והדיכוי של התקופה הקומוניסטית דעכה הקהילה ומרבית היהודים עלו לישראל.

מאות שנותיה של הקהילה היהודית בעיר, שהייתה בעברה בירת נסיכות מולדובה, לא היו נטולות קשיים. יהודי העיר ידעו רדיפות והתנכלויות, אך חרף זאת הצליחה יהדות המקום לשגשג, להתפתח ולפרוח עד לעליית הפשיסטים לשלטון בשנות השלושים של המאה העשרים. ביאשי כתב נפתלי הרץ אימבר טיוטה ראשונה של "התקווה". ביאשי נוסד גם התיאטרון היידי, כשהאב המייסד, אברהם גולדפאדן, הציג בעיר לראשונה בשנת 1876 בתיאטרון "העץ הירוק" (Pomul Verde).

ההיסטוריון החובב יעקב פסנתיר איתר ביאשי מצבות של יהודים המתוארכות לשנת 1467 ולשנת 1549, אולם ההנחה היא שהיו יהודים במקום גם לפני כן. ההיסטוריון הרב ד"ר אברהם מאיר הלוי התפלמס עם נתון זה וטען שהמצבות היהודיות הישנות ביותר ביאשי מתוארכות לשנת 1648, אך משערים שהוא לא מצא את בית העלמין היהודי הישן ביותר, משום שזה נהרס מפגעי השנים. מרבית יהודי יאשי של אותה תקופה היו יהודים ספרדים, נתינים עות'מאניים, לכן בסוף המאה ה-16, כשהשליט ארון וודה הרג את הטורקים (בדומה למעשיו של מיכאי האמיץ בבוקרשט) הוא הרג גם את יהודי המקום המזוהים עם הטורקים.

כבר במאה ה-15 נעזר שטפן הגדול, שליט נסיכות מולדובה, ברופאים יהודים ועל פי אחד המקורות (שיש החולקים על מהימנותו) היה לו לוגופט יהודי בשם יצחק בן בנימין שור מיאשי. עם הפיכת יאשי לבירת נסיכות מולדובה עלתה, צמחה והתפתחה הקהילה היהודית המקומית. פליטים יהודים רבים, שנסו מפני חילות הקוזאקים בתקופת גזירות ת"ח ת"ט, מצאו מקלט בנסיכות מולדובה וחלקם ביאשי עצמה.

אך מקלט זה לא החזיק מעמד כשהקוזאקים פלשו לנסיכות מולדובה, כדי ללחוץ על השליט, וסילה לופו, להסכים לשידוך של בתו הצעירה, רוקסנה, עם טימוש, בנו של בוגדן חמלניצקי. הקוזאקים תפסו יהודים, עינו אותם כדי שיגלו איפה החביאו את כספם ושחררו אותם רק תמורת תשלום ואת חלקם הרגו^[1]. תופעה זו חזרה על עצמה כשהקוזקים ליוו לחתונתו ביאשי את טימוש חמלניצקי, בשנת 1652, ורק התערבות הבישוף מקריוס מאנטיוכיה, שהיה במקרה ביאשי, הצילה את הקהילה מחורבן גמור.^[2] תקופה קשה זו תוארה על ידי הרב נתן נטע הנובר בספרו יוון מצולה. במסמך שראה פרופסור גאורגה גיבנסקו (Gheorghe Ghibănescu) הוזכרו בתי ספר יהודים ביאשי בתקופת שלטונו של איליאש אלכסנדרו (1666 - 1668)^[3].

בשנת 1657 קנו היהודים של יאשי את חלקת הקרקע עליה הוקם בית הכנסת הגדול של יאשי, בית כנסת ראשון בנוי מאבן בארצות הרומניות. בית הכנסת נחנך על ידי הרב נתן נטע הנובר. בין חותמי מסמכי הקנייה מוזכר גם גיסו של הרופא מויסה וב-1662 הרופא מויסה קנה כמה בתים ביאשי, ברחוב העקום (Uliţa Strâmbă‏).^[4].

הרב הראשון המקושר לעיר יאשי במסמכים היסטוריים הוא שלמה בן ערבי שהגיע מתימן ושהתפרנס מרפואה וכתב ספרי קבלה, אי שם בסוף המאה ה-15, תחילת המאה ה-16. במסמכים מוזכרים בהמשך סוחרים יהודים נודדים וכאלה שהתיישבו במקום, רופאים ומרפאים שונים. בהמשך כיהנו הרבנים נתן נטע הנובר ופתחיה (בנו של דוד לידא, מחבר "יד כל בו").

בשנת 1719 מינו העות'מאנים את החכם באשי הראשון ביאשי, את בצלאל הכהן, בנו של נפתלי הכהן ובהמשך עברה הכהונה בירושה לבנו יצחק. ב-1777, לאחר מותו של יצחק, הרב מרדכי בן משה חיים, קנה את משרת החכם באשי של יהודי מולדובה בשלמו בקשיש נכבד לקסריה קונסטנטין דאפונטה, החדרן הגדול של השליט, אך כעבור שנה, בלחץ בנפתלי, בנו של הרב הקודם, יצחק ויתר בני הקהילה היהודית, שלא היו מרוצים מתפקודו ומלמדנותו, הודח מרדכי בן משה חיים והחדרן הגדול אולץ להשיב לו את הבקשיש. במקומו מונה נפתלי בן יצחק. השליט גריגורה השלישי גיקה, שכונה גם אלכסנדרו גיקה, אישר את המינוי והרחיב את סמכויות גביית המס של החכם באשי. לאחר שנת 1790 שבה כהונת החכם באשי למשפחת כהן ממנו באמצעות נפתלי, בנו של יצחק, שקיבל אישור לכך ב-1793 מהשליט מיכאי סוצו ואשרור מיורשו בתפקיד, קונסטנטין איפסילנטי. מנפתלי עבר התפקיד לבנו, ישעיהו, שבגלל התנהלות לא נכונה שלו תרם לביטול המוסד ב-1834^[5].

החל מאמצע המאה ה-18 התרכזו יהודי יאשי ברובע משלהם. הם החזיקו כמעט בלעדיות בענפי מסחר ומלאכה רבים ומאמצע המאה ה-19 דחקו בהדרגה את רגלי הטורקים והיוונים מהמסחר ומהבנקאות ותפסו את מקומם. בשנת 1831 הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים היוו 43% מכלל הסוחרים ובעלי המלאכה המקומיים ובשנת 1860 הם הגיעו לשיעור של 78%^[6]. בשנת 1755 היו ביאשי 1,353 משקי בית, 65 של יהודים, 30 של יהודים שהמירו את דתם לנצרות ו-33 של נישואים מעורבים. בשנת 1808 היו ביאשי 574 משפחות יהודיות, שכללו 2,404 נפשות^[7].

במחצית הראשונה של המאה ה-19 הוציאו שלטונות נסיכות מולדובה צווים שנועדו לעצור את הגירת היהודים אל מחוזם ולגרש יהודים חסרי אמצעי קיום מוכחים. ביום 14 באוקטובר 1843 הוצאו הוראות לטיפול במשוטטים, הוראות שהופנו בעיקר כלפי היהודים. צו שהוצא על ידי המועצה המנהלת ביאשי קבע איסור על היהודים להחזיק דירות או חנויות ברחובות הראשיים. בצו צוינו הרחובות שנאסרו על היהודים וניתנה תקופת מעבר של 3 שנים לסיום כל חוזי השכירות עם היהודים. לאותם יהודים שהיו בתים משלהם ברחובות אלה נתנו רשות לגור בהם, אך לא יכלו להשכיר או למכור ליהודים אחרים, אלא רק לנוצרים. בגלל שחיתות האצולה המקומית ההוראות לא בוצעו במלואן. הוראה נוספת אסרה על היהודים לעסיק משרתים/משרתות נוצריים מתחת לגיל 30 ועל בעלי המקצוע היהודים נאסר לקבל שוליות נוצריים.^[8]

בתחילת המאה ה-20, היו ביאשי שני בתי כנסת גדולים: בית הכנסת הגדול של יאשי ברחוב קוקו ובית הכנסת הגדול בפודו רושו (הגשר האדום) והיכל רפורמי קטן שנבנה ב-1865 על ידי נדבן. בנוסף לכך, היו בתי תפילה רבים ויותר מ–100 חדרי תפילה^[9].

^[11]

ערך מורחב – פרעות יאשי

בתקופת מלחמת העולם השנייה התרחשו בעיר אירועי דמים שהיו מהפוגרומים האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. מבחינות רבות מהווה פוגרום זה את תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה.

ב-29 ביוני 1941 (ד' בתמוז ה'תש"א) הורה שליט רומניה, יון אנטונסקו, לפנות את כל האוכלוסייה היהודית מהעיר. באותו יום יצאו למבצע הפינוי כוחות צבא ומשטרה רומניים יחד עם פורעים רומנים אנטישמיים, בסיוע כוחות צבא גרמניים ששהו באותה תקופה ביאשי^[12]. במהלך הפעולה היהודים נשדדו, בתיהם, עסקיהם ומוסדותיהם נבזזו, ויהודים רבים נרצחו - 13,266 קורבנות לפי ספירת השלטונות הרומניים, 14,850 קורבנות לפי רשימה שמית, שערכה הקהילה היהודית. בנוסף למספרים אלה נרצחו יהודים נוספים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה, לכן המספר הכולל המדויק לא ידוע, ויש הערכות שונות שמגיעות עד 20,000 נרצחים. יהודים רבים אחרים הוכו, עונו והושפלו^[13].

לפני הפרעות היו ביאשי לפחות 45,000 יהודים (34,753 לפי מפקד אוכלוסין שנערך בחודש אפריל 1941^[14]), כולל יהודים רבים שגורשו מהכפרים ומערי השדה על פי צווים שלטוניים והגיעו ליאשי זה מקרוב, ללא רכוש או פרנסה. לאחר הפרעות, במאי 1942, במפקד "בעלי הדם היהודי", נספרו 32,364 יהודים.

בין השנים 1948 - 1968 פעל ביאשי תיאטרון יהודי בשפת היידיש. במהלך עשרים שנות פעילותו התיאטרון היהודי הציג 107 מחוזות מפרי עטם של אברהם גולדפדן, שלום עליכם, מולייר, גוגול ורבים אחרים.

בין השנים 1622–1834 הקהילה היהודית של יאשי הייתה מאורגנת ב"גילדת היהודים" (Breasla Jidovilor), שהוקמה בשנת 1622 וזכתה להכרת השלטונות. באותה תקופה בקירוב הוקמה גם חברה קדישא מקומית. במסמך רומני מוזכר שב-17 ביוני 1729, אפוסטול הפרוון ורעייתו מכרו בית לאורסול סטאר ואברם הנכד של חיים, מראשי חברה קדישא^[15].

הגילדה ובהמשך מוסד החכם באשי, גבו מיסים מהיהודים עבור השחיטה הכשרה, אגרה על אירוסים, על נישואים ועל גירושים ושלמו במרוכז לשלטונות את המס (הגאבלה) המוטל על היהודים. ביתרה השתמשו לצורכי הקהילה, תחזוקת בית הכנסת, תלמוד התורה, שכר לרבנים, גבאיים ושוחטים, בית המחסה לעניים, בית העלמין, קרן לפדיון בני ערובה וכספים שהועברו לתמיכה ביהודי ארץ ישראל.

חברה קדישא, כאמור, הוקמה כבר ב-1729 וב-1796 גילדת הגזרנים והתופרים היהודים שהתאחדה בהמשך עם גילדת החייטים היהודים וב-1797 קמה גילדת הכובענים היהודים. ביאשי התקיימו ארבעה תלמודי תורה והגדול שביניהם היה "בית ת"ת ע"ש אהרן וואדא" שנוסד ב-1876. בשיאו היו במוסד זה 250 תלמידים שבנוסף ללימודים קיבלו גם ארוחות וביגוד ללא תשלום. תוכנית הלימודים כללה, בנוסף ללימודי קודש, לימודי השפה העברית והשפה הרומנית וגם לימודים כלליים. שפת ההוראה הייתה ביידיש.

בתחילת המאה ה-20 היו ביאשי שני בתי כנסת גדולים, בית הכנסת הגדול של יאשי העתיק מרחוב קוקו ובית הכנסת הגדול מפודו רוש (מהגשר האדום) והיכל רפורמי^[16] קטן, היכל נוישוץ שנבנה ב-1865 על ידי הנדבן, הברון יעקב נוישוץ, בנוסף לכך היו עוד בתי תפילה רבים ויותר ממאה חדרי תפילה^[17].

לאחר גזירה שלטונית לסילוק התלמידים היהודים מבתי הספר התיכוניים של יאשי, ב-1912, החליטה הקהילה להקים ישיבה. ישיבת "בית אהרון" הוקמה בשנת תרפ"ז (1926) וגם בתוכנית הלימודים שלה נכללו לימודי קודש וחול גם יחד. רבים מבוגרי הישיבה היו לרבני קהילות בערי השדה, שוחטים, ומורים בבתי ספר יהודים. הישיבה הכילה גם פנימייה ובית תבשיל ובשנת 1937 היו בה שמונים תלמידים.

בעיר פעל בית מדרש למורים ותקופה מסוימת ניהל אותו אפרים פורת.

ניצני התנועה הציונית הופיעו ביאשי כבר בשנת 1866. בשלהי המאה ה-19 דוקטור קרפל ליפה ייסד ביאשי שני ארגונים ציוניים והיה נציג של יהדות רומניה בקונגרס הציוני הראשון בבזל ומי שפתח אותו בנאומו.

בתקופה זו צמחה והתפתחה מאוד העיתונות היהודית ביאשי. העיתונות היהודית נכתבה בשפות שונות ולעיתים ביותר משפה אחת באותו עיתון, אך השפות העיקריות היו יידיש, רומנית, עברית וגרמנית. בין כתבי העת שהופיעו בתקופה זו היו:

• Revista israelita 1874, כתב עת בשפה הרומנית עם אופי תרבותי ונטייה לפופולריזציה של דמויות מההיסטוריה היהודית.
• Nae idise taitung 1881, כתב עת ביידיש עם ידיעות פוליטיות.
• Ser rumeiniser isralelit 1882, כתב עת ביידיש בנושאי עלייה.
• Der Idiser folks fraind 1887, כתב עת ביידיש בעריכתו של M. Braunstein(Mebasan), שכלל פוילטונים ורפורטז'ות על חיי הקהילה היהודית.
• Di Idise post 1895, כתב עת ביידיש על חיי הקהילה היהודית ועל הציונות.
• Di Hofnung 1896 א
• Der Weker 1896, כתב עת ביידיש בעל אוריינטציה סוציאליסטית.
• Lumina 1896-1897, כתב עת ברומנית עם מאמרים על מעמד העמלים היהודי והבעיה היהודית.
• Der Idiser Gaist 1898, כתב עת ביידיש, בעריכתו של אליעזר רוקח, בעל אוריינטציה ציונית, שעסק באנטישמיות האירופאית והמקומית.
• Di Idise tucunft 1899, כתב עת ביידיש על נושאים מתחום הציונות.
• Talpiot 1898-1899, כתב עת בעברית, בעריכת אליזר רוקח.
• Propasirea 1889,1891, כתב עת ברומנית בו פרסם הפובליציסט מקס קאופמן ובו נאבק קרפל ליפה במגמות של התבוללות.
• Darabana 1898, כתב עת ברומנית, בעריכתם של בני נוער.
• Rasaritul, הביטאון הציוני הרשמי עם נושאים סוציאליים, פוליטיים ותרבותיים.
• Ecoul tinerimii 1885, כתב עת ברומנית.

במסגרת הקהילה היהודית של יאשי, בשנת 1919 התחילה לפעול אגודת "מכבי". ב-1922 קיבל מרחב לפעילותה במסגרת בית הספר "קולטורה". ארגון ספורטיבי נוסף בשם "הכוח" פעל תקופה מסוימת בצורה עצמאית, אך לבסוף אוחד עם "מכבי"^[18].

הקהילה הצמיחה מתוכה אישים שתרמו לתרבות, לחברה ולכלכלה הכללית והמקומית, ובכללם ברבו פונדויאנו, אליאס שוורצפלד, יוסיף סאבה, ז'אן אנצ'ל, אלכסנדרו ז'ר, הרב הראשי הראשון של יהדות רומניה, יעקב נימירובר ומרדכי הרטל.

לפי רשומות מקומיות מ-1755, היו ביאשי רק 65 בעלי בתים יהודים, מספר שאליו מוסיפים עוד שלושה שהתנצרו ושני רומנים נשואים ליהודיות. לאחר חלוקת פולין הראשונה וסיפוח גליציה לאימפריה האוסטרו-הונגרית, יהודים החלו להגר משם דרומה ומספר היהודים במחוז יאשי, ב-1803, הגיע ל-2,972^[19].

השתלטות האימפריה הרוסית על בסרביה יצר גל הגירה נוסף של יהודים עניים שבאו מהמזרח, בורחים מהמדיניות האנטישמית הרוסית וחלקם התיישבו ביאשי^[20]. לפי נתוני שנת 1859 היו ביאשי 31,000 יהודים^[21].

בשנת 1899 היו ביאשי כ-40,000 יהודים שהיוו 50,8% מאוכלוסיית העיר, אולם לאחר גל ההגירה של יהודי רומניה לכיוון העולם החדש ירד מספרם ל-35,000 בקירוב בשנת 1910 והמשיך להיות במגמת ירידה קלה^[22] עד עליית הממשלות האנטישמיות בסוף שנות ה-30 וגירוש היהודים מהכפרים ומעיירות השדה בתקופת הממשלה שהרכיב יון אנטונסקו בשותפות עם התנועה הלגיונרית - רבים מהיהודים המגורשים הגיעו ליאשי.

• רופאים יהודים ברומניה
• עלילות דם בהיסטוריה הרומנית

• Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie (תרומתם של יהודי רומניה לתרבות ולציוויליזציה) הוצאת הספר - בוקרשט 2004.
• Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004.
• "ההיסטוריה של הרומנים" (Istoria Românilor) מאת קונסטנטין ק. ג'יורסקו (Constantin C. Giurescu), סדרת ספרי יסוד של התרבות הרומנית ALL EDUCATIONAL 2003.
• Iacob Iţhac Niemirower, Iudaismul, הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2005. (ברומנית)
• Iţic Şvarţ-Kara, Contribuţii la istoria obştii evreilor din Iaşi - איציק שוורץ-קארה, "תרומות לדברי הימים של העדה היהודית של יאשי", הוצאת HASEFER, בוקרשט, 1997.
• Ion Mitican, Evreii din Tîrgul cucului de altădată - יון מיטיקאן, "יהודי יריד הקוקיה של פעם", הוצאת Tehnopress, 2005, יאשי.
• משה פראגר, "יאסי – מרכז הפורעים האנטישמיים ברומניה", בתוך לאות ולעד, בני ברק: גנזך קידוש השם, עמ' 811–820, 1976

• פנקס הקהילות - יאשי באנגלית
• Comunitatea evreiască din Iași (ברומנית)
• הקהילה היהודית הרומנית - מההיסטוריה הארוכה של יהודי יאשי ברומנית
• בית הכנסת הגדול של יאשי
• פרידה אלק ושרון כץ, מסע בזמן: אל קהילות רומניה שלפני המלחמה, באתר ynet, 14 בנובמבר 2007
• הבלוג של הפובליציסט יואן ��יטיקאן על ההיסטוריה של יהדות יאשי ברומנית
• מאמר של ההיסטוריון לוסיאן-זאב הרשקוביץ' על ההיסטוריה של יהדות יאשי (באנגלית)
• על קהילת יהודי יאשי באתר יד ושם