חינה (טקס)

ערך זה עוסק בטקס חינה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חינה (פירושונים).

חִינָה (או: חִנֵּה, חֶנָה) היא טקס הנהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, בקרן אפריקה ובהודו לפני החתונה, כטקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. הטקס אומץ גם על ידי יהודים מעדות שונות וחלק מיהודי עדות המזרח. בטקס מורחים חומר אדום-כתום, המופק מעלי הכופר הלבן (Lawsonia inermis)^[1] בצורה עגולה על כפות ידי החתן והכלה כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע וכסימן למזל טוב.

החינה שימשה לטקסי שמחה עתיקים במזרח הקרוב הקדום, עמים כגון השומרים, כנענים, תושבי אוגרית (מכתובת עלילות בעל וענת שנכתבה באוגרית ב-2100 לפנה"ס נשארה העדות העתיקה ביותר לשימוש בחינה לעיטור כלה או מאורע מיוחד של אישה), בבלים ואשורים כולם השתמשו בחינה. גם בדרום סין שימשה החינה למאורעות אירוטיים במשך 3,000 שנה.^[2]

עם סיום הטבילה במקווה וטקסי הרחצה אפשר לעבור לאירוע הבא שהוא טקס החינה. בקהילות רבות בלילה שלפני החתונה נהוג לערוך את טקס החִינה המהווה טקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. בטקס מורחים חומר אדום-כתום, המופק מצמח ששמו העממי הוא "חִנָה", על כפות ידי החתן והכלה בצורה עגולה, כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע. יש הסוברים, שמקור המילה חינה הוא צירוף המילים למצוא חן, כך, שבערב החינה צריכה הכלה למצוא חן בעיני חתנה המיועד.

את טקס החינה היהודי המסורתי נהגו לערוך לנשים בנפרד. בחלק מעדות המזרח נוהגת משפחת החתן להביא לבית הכלה כמה ימים לפני החתונה עלים מיוחדים שאחרי שטוחנים אותם אפשר לצבוע בהם את הידיים והרגלים של הכלה. בטקס הכלה נהגה ללבוש בגדים מפוארים, משובצים בזהב, שעברו בירושה במשפחתה. בטקס שנערך לכבוד הכלה השתתפו קרובותיה וחברותיה. במהלך הטקס נמרחה החינה על כפות ידי המשתתפים ולעיתים גם על כפות רגליהם. ישנן וריאציות רבות של טקסי חינה. הטקס משתנה מעדה לעדה בהתאם למיקומה הגאוגרפי, ולכל עדה טקס חינה הייחודי לה.

במסורת היהודית ^[3] ניתן פירוש נוסף לשמה של החִנָה, כרמז לשלוש המצוות בהן מצווה האשה:

• חלה – מצוות הפרשת חלה מן העיסה
• נִדה – מצוות הקשורות בטהרת המשפחה
• הדלקת הנר – מצוות הדלקת נרות שבת

בלילה שלפני החתונה, נהוג על פי מסורת יהדות בבל לחגוג במסיבה אשר מטרתה המוצהרת היא להביא לשלום בין הכלה למלאכי החבלה (שדים רעים) שמטרתם לפגוע בה ובבעלה לעתיד.

ערך מורחב – חינה (יהדות הודו)

החינה ההודית מבטאת את טקס הפרידה של האם מבתה, בו האם כביכול מכינה את החינה מדמעותיה. החתן והכלה נכנסים לאולם בתהלוכה מפוארת המלוות מקדימה על ידי מתופף ובנות המפזרות עלי כותרת צבעוניים, הכלה לובשת סארי ירוק ותכשיטים תואמים – סמל להתחדשות וצמיחה, מובלת על גבי אפריון מפואר הנקרא "דולי", והחתן נישא על ידי האורחים בליווי שמשייה מהודרת הנקראת "צטרי". מאחור מתלוות נשים הנושאות בידיהן את קערת החינה המקושטת ומגשיות חינה שעליהם מונחים דברי המתיקה. הקהל מצויד במקלות ריקודים, הנקראים "דאנדייה", ובכובעים אשר חולקו מבעוד מועד מקבל את הזוג בליווי שירים ובריקודים. אז החתן והכלה עונדים זה לזה את שרשרת ה"האר" ומתיישבים בכיסאות הקדמיים, מאחור יושבים השושבינים. לאחר מכן מנהלת הטקס, שצריכה להיות אחת מבנות המשפחה שאיננה אלמנה או גרושה, מאכילה את החתן והכלה המיועדים וכן את השושבינים בסוכרייה - כברכה לחיים מתוקים. לאחר מכן "שארה" שרשראות פרחים וכסף מצמידים למצחן של חמש רווקות (כברכה למציאת זיווג, ונישואין תוך שנה) ואז קושרים לחתן ולכלה על הראש.^[4]

בקרב העדה ההודית מקובל למרוח את החינה על אצבע יד ימין – אותה האצבע שעונדים עליה את הטבעת בטקס החופה. לאחר מריחת החינה לוקחים מעט מהחינה מאצבעו של החתן ומעבירים לאצבע הכלה, ומעט מהחינה מאצבעה של הכלה מעבירים לחתן, זאת באמונה שהקשר יהיה קשר חם, טוב ואוהב לאורך כל הדרך המשותפת בין בני הזוג.^[4]

מקובל לעטר את ידי הכלה בעיטורים שונים של פרחים ועלים כסמל לצמיחה ופריחה.

בעבר, מנהגי החינה בקרב העדה התימנית, התפרשו על פני שבוע שלם שלפני החתונה. כיום, נהוג גם אצל התימנים לערוך את טקס החינה בערב אחד, באירוע חגיגי.

בטקס חינה תימנית עוטפת השמשית את ראש הכלה בחיתול, המסמל ברכה לפוריות, וברכה לבן זכר. לאחר מכן, היא עונדת על הכלה תכשיטים כבדים המסמלים את עול הנישואין, אך יופי התכשיטים מסמל את היופי של דרך משותפת לבעל ואשה. צמח "שדאב" נתלה על צווארה יחד עם שיני שום כסגולה נגד עין הרע.

בעבר נהגו לאפר את ידיה, רגליה, פניה וצווארה של הכלה בסמלי פוריות: משולש, שיבולת ושלוש נקודות בצבעים שונים. כיום, הכלה מאופרת כמו כלה רגילה.

במהלך הערב מחליפה הכלה לתלבושת שנייה, וחובשת כובע "קרקוש" עדין מעוטר ברקמה וצמוד לראש. גם התכשיטים סיימו את תפקידם לערב החינה. לאחר הריקודים הכלה מחליפה לתלבושת שלישית.

החתן בחינה תימנית לבוש מסורתית: שמלה, כובע, תליון ועלי ��מח ה"שדאב". לאחר הריקודים מחליף החתן את בגדיו לתלבושת שנייה.

הכלה והחתן נכנסים מלווים בשירה תימנית וריקודים. השמשית מורחת על ידיהם את עיסת החינה ומברכת אותם. בעבר, בתימן, היה נהוג לעטר את ידי החתן והכלה, אך כיום עיסת החינה, נמרחת בדומה לעדות אחרות, על כפות ידי הזוג וידי האורחים באופן סמלי. לאחר טקס החינה ממשיכים האורחים לרקוד ולשמוח עם בני הזוג.

בתימן היה נהוג לערוך את טקס החינה לחתן בלילה שלפני החתונה. ערב זה נקרא "ליל החינא", על שם המנהג למרוח את ידי החתן בעיסה אדומה המופקת מצמח החינה (צמח הכופר). באותו הערב, או בערב הקודם ערכו הנשים לכלה בנפרד את טקס החינה בבית הוריה. זהו טקס ססגוני בו צבעו את ידי הכלה וקישטו אותה בקישוטי חינה.

המנהג היה שאף גבר, גם לא בני משפחתה של הכלה ואפילו לא אביה, ובייחוד החתן, לא ימצא בבית בעת עריכת טקס החינה ויראה את הכלה. ההשתתפות הייתה לנשים בלבד. טקס החינה לחתן מתחיל בסעודה. לפני ברכת המזון, רב הקהילה דורש בדברי תורה. לאחר מכן, מברכים את ברכת המזון, ובתום הסעודה אומרים המוזמנים דברי הלל ותשבחות, וכן שרים ורוקדים לפני החתן.

לקראת חצות הלילה מביא אבי החתן גיגית עץ הנקראת "עריבה" ובה אבקת החינה. את האבקה מערבבים במים ולשים עד לקבלת עיסה בצקית. הרב ניגש לחתן ויושב לפניו. החתן מרים את שרוול יד ימין והרב מורח חצי מעיסת החינה על היד וכורך סביבה בד, וחוזר למקומו. אחריו קם רב אחר ומורח את המחצית השנייה של עיסת החינה על כף ידו השמאלית של החתן.

ערך מורחב – חינה מרוקאית

על פי המנהג המרוקאי, נהוג לחגוג את טקס החינה יום לפני החתונה, בנות המשפחה והחברות מלוות את הכלה למקווה בריקוד ובשירים מסורתיים (פיוטים) בעברית וערבית. במקווה מגישים עוגיות ושתייה לנשים. בשובה של הכלה מהטבילה במקווה, לרוב, לבית הוריה, כאשר הוריה אחראים לטקס. הערב כולו מלווה במוזיקה מרוקאית מקורית ובתלבושות אותנטיות גם לגברים וגם לנשים. בטקס עצמו הנשים לובשות תלבושות ושמלות (קפטאן מרוקאי) מבדים מבריקים ויקרים, הרקומים באלמנטים מזרחיים וברקמות מוזהבות ותכשיטים ואביזרים עשירים למיניהם, על ראשיהן כתרים או סרטי שיער תואמים. הגברים, אף הם לובשים קפטאן וחובשים לראשיהם כובע בצבע ארגמן הנקרא תרבוש. הכלה לובשת את הלבוש המסורתי "השמלה הגדולה" - או כפי שקוראים לזה במרוקאית "קשוואה כבירה". הזוג מובל על ידי בני המשפחה בנשיאת נרות, למקום בו ייערך הטקס המסורתי בו תמרח על כפות ידיהם חינה, כסגולה לאושר, חיים טובים וזוגיות טובה. הזוג יושב יחד, בלבוש המרוקאי המסורתי ואורחיהם משמחים אותם, מברכים, רוקדים ושרים. בשלב זה של הטקס, נהוג לתת מתנות יקרות ערך לחתן ולכלה ולהלבישם בתכשיטי זהב.

מקור טקסי החינה עוד מימי קדם, אך הם עברו שינויים במרוצת הזמן. טקס החינה המוסלמי המסורתי נערך אף הוא לנשים ולגברים לחוד, אולם הטקס נערך לעיתים בחברה מעורבת, אם כי מוזמנים אליו בני משפחה בלבד. הנשים שמכינות את החינה ועורכות את הטקס לכלה ולחתן חייבות להיות נשים פוריות – מתוך תקווה שפוריותן תוקרן אל הזוג הצעיר. מריחת החינה על ידיה של הכלה מסמלת פוריות - תקווה להיריון וללידה. מריחת החינה על ידיהן של חברותיה של הכלה מסמלת את תקוותן להינשא בקרוב. ומריחה על ידיהן של נשים נשואות מסמלת הזדהות עם הכלה ותמיכה בה.

החינה מופקת מעלים מיובשים של צמח החינה, הקרוי בשיר השירים ”אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר”^[5]. זהו שיח נשיר שגבהו 1–6 מטרים הנפוץ באזורים טרופים וסוב-טרופים צחיחים למחצה באפריקה, אסיה וצפון אוסטרליה.

חומר הצבע lawsone או hennotannic acid הוא מולקולה הנקשרת בתמיסה חומצית בקשר קוולנטי (קישור קבוע) לחלבון קרטין ולכן החינה צובעת ביעילות שיער, עור, ציפורניים ומשי הבנויים מקרטין והצבע יציב עד אשר תתחדש שכבת האפידרמיס או יצמח שיער חדש. lawsone בולע ביעילות קרינת UV הריכוז הגבוה של החומר הפעיל הוא בעלים ובפרט בעוקץ העלה.

החינה נראית כאבקה חומה ירקרקה אותה מערבבים עם מים ליצירת משחה המזכירה בוץ. החינה עצמה משמשת גם כתכשיר לצביעת שיער בגוון אדמדם אותה מורחים על כף היד בטקס החינה המסורתי. יש כאלו הנוהגים אף לעשות קעקוע מדומה הנצבע על העור.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: חינה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חינה

• חינה, אתר כיפה
• משמעות טקס החינה, אתר וואלה
• חינה, ניסים קריספיל