אחר (פילוסופיה)

בפנומנולוגיה, המושג האחר מהווה את ניגודו של מושג ה'אני' או הסובייקט, כאשר הצמד אני-אחר הוא אחד מהמערכת של אופוזיציות בינאריות עליהן בנויה החשיבה הסטרוקטורליסטית. כמו בכל אופוזיציה בינארית, הגבול בין האני לאחר מייצר הבחנה חדה ביניהם - האחר הוא כל מה שהאני איננו.

הפילוסוף גאורג הגל (המאות ה-18 וה-19) טען כי המחשבה האנושית מתפתחת בצורה דיאלקטית, בדרך של מאבק בין ניגודים וסתירות. במסגרת זו גם התודעה העצמית מתפתחת כמאבק בין שני מצבים - הסובייקט והאובייקט, שתוצאתו היא היווצרות מערכת יחסים המתוארת כמתקיימת בין "אדון ל"עבד" - מטפורה למנצח ומנוצח, כאשר המנוצח-העבד נדרש להכיר בעליונותו של המנצח-האדון-הסובייקט^[1]. ניגוד זה בין האדון לעבד הווה את הבסיס למבנה של אופוזיציות בינאריות בגישה הסטרוקטורליסטית, ובתוכן הניגוד אני-אחר.

זיגמונד פרויד המשיג את הלא-מודע כ"אחר" פנימי שאינו נגיש ל"אני" המודע לעצמו. הלא-מודע כולל היבטים שונים של הנפש שאינם ניתנים להכרה, לזיכרון או להבעה באמצעות השפה. האחרות של הלא-מודע מתבטאת בין השאר בכך שאינו כפוף לממדי הזמן והחלל, לעקרונות הסיבתיות ואינו מציית לדרישות המציאות^[2]

קרל יונג הציע את ארכטיפ 'הצל' כאחר של הנפש. הצל דומה ללא-מודע הפרוידיאני והוא כולל את הרגשות, החוויות והתכונות הנתפסות כשליליות. הצל הוא החלק בנפש האדם שאנו מנסים 'לגרש', ואשר כתוצאה מכך הוא תופס נפח גדול יותר ומאיים על היציבות הנפשית של האדם^[3].

ז'אק לאקאן ניסח את תהליך ההתפתחות של ה��ובייקט כתהליך דיאלקטי של מעברים בין הזדהות להתבחנות ביחס ל'אחר'. תחילתו של תהליך זה הוא ב"שלב המראה" שבו התינוק מזדהה עם דמותו כפי שמשתקפת במראה או במבטו של אדם אחר המתבונן בו, דמות שנראית כשלמה ואחידה, בניגוד לחוויה הפנימית של התינוק הקשורה ליכולתו המוטורית המועטה. דימוי זה הוא "האחר" הדמיוני, שלאורך כל חיי האדם ימשיך לסמל את הפער בין הדימוי האידיאלי שלו לבין המציאות^[4].

ג'סיקה בנימין מייצגת את התפיסה הפמיניסטית המערערת על המודל לפיו מערכת היחסים הדרושה לבניית האני היא התבחנותו החדה מהאחר תוך מאבק ביניהם. בנימין מציעה את המודל האינטרסובייקטיבי לפיו תהליך היווצרות האני קורה עם התפתחות קשרים עם בני אדם אחרים המבוססים על בניית מרחב משותף ביניהם המאפשר הכרה הדדית ואינטימיות^[5].

ניסיון נוסף ליציאה מהתפיסה הניגודית המייצרת יחסי כוח היררכיים בין הסובייקט והאחר של הגל נעשה על ידי עמנואל לוינס המציע שני סוגי אחרות - האחר המוגדר על ידי הסובייקט כמנוגד לו, ו'האחר האתי' שאינו תלוי בסובייקט. הוא מגדיר אחר שני זה כ'זולת האנושי', שהוא ייחודי, חד-פעמי ואינו ניתן להגדרה מצמצמת. אחר זה תובע אחריות והיענות של הסובייקט, דווקא בגלל אחרותו המהותית^[6].

האופוזיציה של אני-אחר עומדת בבסיס הטענה של מישל פוקו לפיה הסובייקט המודרני מוגדר ככזה באמצעות סימון של גבולות מסביב לקבוצות בני אדם מסוימות ותיוגן כ'אחרים'. כדוגמאות לתהליכים אלה פוקו מביא את החלוקה של בני אדם ל'משוגעים' מול 'נורמלים', הומוסקסואלים מול הטרוסקסואלים ועוד. על פי פוקו חלוקות אלה הן תוצאה של תהליכים היסטוריים ופוליטיים ואינם נובעים מהבדלים טבעיים בין הקבוצות השונות.

ז'אק דרידה ניתח את האופנים בהם השפה, באמצעות מערכת כללים והסכמות, מייצרת מרכז הגמוני הקובע את גבולותיו מול האחר, זה שרוצה להשתמש בשפה כדי להביע אפשרויות חשיבה חדשות העלולות לערער את המערכת היציבה^[7].

החשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית מערערת על קיומם של גבולות ברורים וחלוקה חד-משמעית בין הניגודים הבינאריים השונים, ובתוכם המושגים אני ואחר. הביקורת החברתית הנובעת מכך טוענת כי הזהויות השונות אינן קבועות, קוהרנטיות או יציבות. גם ה'אני' וגם ה'אחר' הם תוצאה של הבניה שמקורה במערכת יחסי הכוח השולטים בחברה ובמניעים הפוליטיים של ההגמוניה. התהליך בו זהויות מסוימות מסומנות כ'אחרות' הוא תהליך דכאני, כוחני ואלים. הבנה זו אומצה על ידי קבוצות זהות שונות שמצאו עצמן במיקום נחות, שולי ומושתק בחברה ובעקבות כך הוצעו תיאוריות המנסות למצוא דרכים להכרה בשונות ללא הפרקטיקה של יצירת היררכיה המבוססת על ניגודיות בינארית^[8].

אחת הראשונות ליישם את תפיסת האחר כשלילתו של האני הייתה סימון דה-בובואר בספרה המין השני בו חקרה את ההיסטוריה של הפטריארכליות ותוצאתה לגבי מעמד הנשים. דה-בובואר טענה כי הגבר מתמקם כ'אני', זה שמתקיים כסובייקט אוטונומי בעל מהות, והאשה נדחקה למעמד של 'האחר' - זה שחסר תכונות מהותיות משל עצמו ומוגדר כשלילה של האני. דה-בובואר מדגישה כי האחרות של האשה אינה מאפיין הקשור למינה או לאישיותה, אלא נובע ממערכת יחסי הכוחות בחברה הפטריארכלית שתייגה אותה ככזו. הניגוד אני-אחר בייצוגו במערכת גבר-אשה יצר היררכיה לפיה הגבר הוא המושלם והאשה היא פגומה - נעדרת תכונות של גבר. היררכיה זו התרחבה לסדרה ארוכה של תכונות וניגודן - הגבר האקטיבי, האשה הפסיבית, הגבר הרציונלי, האשה האי-רציונלית, ועוד^[9].

בהמשך, הוגות פמיניסטיות שונות המשיכו לערער על תפיסת ההבדל המגדרי כניגוד בינארי המובן מאליו וניסו לייצר משמעויות אלטרנטיביות שיאפשרו שינוי במערכת יחסי הכוח. ביניהן ניתן למנות את לוס איריגאריי, הלן סיקסו וג'וליה קריסטבה המייצגות את "תאוריית ההבדל הבין-מיני", ואת ג'ודית באטלר המערערת על התפיסה הדיכוטומית לפיה המין הוא הזהות הטבעית והמגדר מקורו בהבנייה החברתית. באטלר רואה גם במין כתוצר של פרקטיקות חברתיות-תרבותיות^[10]. בהמשך, באטלר הרחיבה תפיסה זו וכללה את הביטויים השונים של מיניות - תיאוריה של הקוויריות^[11].

במהלך המאה ה-20 החל תהליך של השתחררות מדינות אפריקה ואסיה משלטונן של מדינות אירופה - הקולוניאליזם שתחילתו עוד במאה ה-16. תהליך זה לווה בהצעת תיאוריות שונות שעסקו במהותו והשפעתו של הקולוניאליזם הן על השולטים והן על הנשלטים. אחד הראשונים להציע ניתוח של האופן בו בעלי העור השחור הובנו כאחרים על ידי הלבנים היה פרנץ פנון בספרו, עור שחור מסיכות לבנות, שיצא לאור ב-1952^[12]. הוגה מרכזי נוסף הוא אדוארד סעיד שסקר בספרו משנת 1978, אוריינטליזם^[13], את האופן בו המערב ייצר את הייצוגים של המזרח כ"אחר" שלו. בהמשך, בהשפעת הפוסט-סטרוקטורליזם, החשיבה החלה להתמקד בערעור הבינאריות בין שחר/לבן, מדכא/מדוכא. שניים מההוגים המרכזיים במסגרת זו הם הומי באבא שהציע את המונח "היברידיות" כמתאר את המקומות בהם הקטגוריות השונות מתערבבות ונוצר משהו חדש^[14], וטוני מוריסון שרואה הן ב"לובן" והן ב"שחורות" הבניות תרבותיות^[15].

• הפנומנולוגיה של הרוח
• הגל השלישי של הפמיניזם
• קוויר
• הטרונורמטיביות
• מיעוט
• אתנוצנטריות
• פוליטיקה של זהויות

• אני/אחר - האנציקלופדיה של הרעיונות
• דיפרנס/הבדל - האנציקלופדיה של הרעיונות
• גרמטולוגיה - האנציקלופדיה של הרעיונות
• What is Otherness - Dr Zuleyka Zevallos
• Ethics Explainer: The Other
• מיהו האחר - רונית חכם ועירית ליפשיץ, אתר מט"ח