חגורת נפץ

חגורת נפץ היא מטען חבלה שנושא מחבל מתאבד על גופו. חגורת הנפץ היא לרוב אפוד שנלבש סביב החלק העליון של הגוף או חגורה עבה (לעיתים עם כתפיות) הנכרכת סביב הבטן, אך לעיתים באה גם בצורת תחתונים^[1]. החגורה מורכבת ממנגנון הפעלה, חומר נפץ (לעיתים מאולתר ולעיתים תקני) ובדרך כלל גם רסס (כגון גולות, מסמרים או ברגים) שנועד להגביר את האבדות בקרב האנשים. החגורה או האפוד עם מטען החבלה שוקלים בין 5 ל-20 ק"ג ונלבשים מתחת לבגדים עבים (כגון מעילים), על מנת להסתירם מפני כוחות הביטחון ואזרחים חשדניים, ובדרך כלל כוללים כבל ובו כפתור הפעלה.

בקריקטורות ובתרבות הפופולרית מתוארת חגורת הנפץ כחגורה שאליה מחוברים מקלות דינמיט ועליה חוטי חשמל המחברים בין המקלות לשעון עצר ולכבל שבקצהו כפתור הפעלה. המושג צבר תאוצה בישראל ובעולם בעקבות האינתיפאדה השנייה וגל הטרור האסלאמי העולמי.

בעקבות התגברות השימוש בחגורות נפץ חלה הקשחה של בידוק חשודים במחסומים, מעברי גבול ונמלי תעופה.

השימוש בהתקפות התאבדותיות כדי לגרום נזק לאויב קדם למלחמת העולם השנייה, וכלל את יחידות הקמיקזה (התקפות אוויריות התאבדותיות) וקייטן ("טורפדו חי") ששימשו לתקיפת כוחות בעלות הברית. וחיילים יפנים נהגו לפוצץ את עצמם על ידי תקיפת טנקים של בעלות הברית תוך נשיאת מוקשים נגד טנקים, מטעני חבלה מגנטיים, רימוני יד ואמצעי נפץ אחרים.

חגורות הנפץ הראשונות שימשו את הסינים עוד במהלך מלחמת סין-יפן השנייה אז חייל סיני פוצץ חגורת נפץ שנשאה רימונים והרג 20 יפנים בסיהאנג.^[2] חיילים סינים קשרו חומרי נפץ, כגון חבילות רימונים או חבילות דינמיט לגופם וזרקו עצמם על טנקים יפניים כדי לפוצץ אותם. טקטיקה זו שימשה גם במהלך קרב שנגחאי שם מחבל מתאבד סיני עצר שיירת טנקים יפנית על ידי פיצוץ עצמו מתחת לטנק המוביל, וגם בקרב טאיירג'ואנג, בו חיילים סינים הסתערו על טנקים יפניים ופוצצו את עצמם באמצעות דינמיט ורימונים.^[3]

חגורת נפץ מורכבת בדרך כלל מכמה גלילים מלאים בחומר נפץ (מעין פצצות צינור), בגרסאות מתקדמות יותר, מדובר בלוחות חומר נפץ.

החומר הנפיץ מוקף במעטפת רסס, שמייצרת את הרסיסים האחראים לרוב קטלניות הפצצה. לאחר הפעלת החגורה, הפיצוץ דומה לפיצוץ של רובה ציד רב-כיווני. הרסיסים המסוכנים ביותר והשכיחים ביותר הם כדורי פלדה בקוטר של 3–7 מ"מ.

חומרים נוספים שיכולים לשמש כרסיסים כוללים מסמרים, ברגים, אומים וחוטים עבים. הרסיסים אחראים לכ-90% מהנפגעים.

חגורת נפץ "טעונה" עשויה לשקול בין 5 ל-20 ק"ג ומוסתרת בדרך כלל מתחת לבגדים עבים, לרוב מעילים או מעילי חורף.

חגורת התאבדות עשויה לכסות את כל אזור הבטן ולרוב יש לה רצועות כתפיים על מנת לסייע בתמיכתה על הגוף.

נוהל ביטחון נפוץ נגד חשודים כמחבלים מתאבדים נושאי חגורות נפץ הוא להרחיק את החשוד לפחות 15 מטרים מאנשים אחרים ואז לבקש ממנו להסיר את בגדיו העליונים. בעוד הליך זה אינו שנוי במחלוקת במקרה של גברים, הוא עשוי לעורר בעיות במקרה של נשים החשודות כמחבלות מתאבדות. במקרים רבים אנשי ביטחון גברים עשויים להירתע מלבדוק או לערוך חיפוש גוף על נשים, ולעיתים עלולים להיות מואשמים בהטרדה מינית לאחר שעשו זאת. ^[4]

לחלופין, יש מקומות בהם משתמשים בגלאי אינפרה-אדום.

גילוי שרידי חגורות או וסטים שלא התפוצצו יכול לספק רמזים פורנזיים לחקירה לאחר הפיגוע.^[5]

• 
  וסט עם מטעני נפץ
• 
  קריקטורה של מחבל מתאבד עם חגורת נפץ
• 
  חגורת נפץ שנתפסה על פלסטינים על ידי צה"ל

• פיגוע התאבדות
• מטען רסס

מדיה וקבצים בנושא חגורת נפץ בוויקישיתוף