פייר וידאל-נאקה
 | |
| לידה |
23 ביולי 1930 הרובע השביעי של פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
29 ביולי 2006 (בגיל 76) ניס, צרפת |
| שם לידה |
Pierre Emmanuel Vidal-Naquet |
| ענף מדעי |
העת העתיקה |
| מקום קבורה |
Fayence |
| מקום לימודים |
|
| מנחה לדוקטורט |
Édouard Will |
| מוסדות |
בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה |
| תלמידי דוקטורט |
אלן שנאפ, Charalampos Orfanos, Jean-Christophe Saladin, Serge Bardet, כריסטיאן ז'אקוב, סטפאני קורובל-שר, Saber Mansouri |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
פייר וידאל-נאקה (בצרפתית: Pierre Vidal-Naquet; 23 ביולי 1930 – 29 ביולי 2006) היה היסטוריון צרפתי-יהודי, מומחה לחקר יוון העתיקה, אך התעניין (והיה מעורב עמוקות) גם בהיסטוריה העכשווית, ובמיוחד במלחמת העצמאות של אלג'יריה, שבמהלכה התנגד לשימוש בעינויים על ידי הצבא הצרפתי[1], פעל נגד הדיקטטורה של משטר הקולונלים ביוון ותמך במאמצי השלום בסכסוך הערבי-ישראלי במזרח התיכון, וטען כבר בשנת 1967 בעד הצורך בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 הקדיש חלק מפעילותו האינטלקטואלית למאבק נגד הזינוק בה��חשת השואה[2].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משפחתו של וידאל-נאקה השתייכה לקהילה היהודית הספרדית השורשית בקרפנטרה שליד אביניון. הוא נולד בפריז וגדל בסביבה בורגנית, רפובליקנית וחילונית. אביו לוסיין היה עורך דין, שהצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית. ביוני 1940 עברה המשפחה למרסיי. אביו של וידאל-נאקה נעצר על ידי הגסטפו ב-15 במאי 1944, ונשלח יחד עם אמו ביוני 1944 לאושוויץ, שם נרצחו. בגיל 14 הסתתר וידאל-נאקה בבית סבתו בדרום צרפת. שם הוא קרא הרבה, כולל האיליאדה, והכיר את בן דודו, הפילוסוף ז'אק ברונשוויג.
לאחר לימודיו בבית הספר התיכון Lycée Carnot בפריז, התמחה בתולדות יוון העתיקה. הוא קרא את הספר "התבוסה המוזרה" של מארק בלוך, ספר שמנסה להסביר את הגורמים לתבוסה בעת המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה ב-1940, שהיה אחד ממקורות ההשראה שלו כהיסטוריון. וידאל-נאקה לימד תחילה היסטוריה בבית הספר התיכון באורליאן ב-1955, לפני שהלך לאוניברסיטה של קאן (1956–1960) ואז לליל (1961–1962). הוא הושפע מז'ורז' דומזיל וקלוד לוי-שטראוס והיה חבר בקבוצת ההיסטוריונים של "אסכולת פריס", שהורכבה במקור מז'אן-פייר ורנאן, ניקול לורו, מרסל דטיאן והוא עצמו. עבודתם תחדש את הגישות לחקר יוון העתיקה.
וידאל-נאקה כתב יחד עם חברו ז'אן-פייר ורנאן כמה ספרים. עם זאת, אף שוורנאן היה "חבר" המפלגה הקומוניסטית של צרפת (PCF), וידאל-נאקה מעולם לא היה שייך למפלגה פוליטית כלשהי, למעט לתקופה שהיה חבר המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת (PSU), אך ראה בה רק כמקום לדיונים פוליטיים כדברו.
בשנים 1962 עד 1964 עבד במרכז הלאומי למחקר מדעי, בשנים 1964 עד 1966 לימד באוניברסיטת ליון ואחר כך מונה לפרופסור באקול פראטיק דה אוטז אטיד.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פייר וידאל-נאקה היה אתאיסט, נשוי ואב לשלושה ילדים.
מחקריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחקריו ההיסטוריים עסקו ביוון העתיקה, בהיסטוריה היהודית וגם בהיסטוריה בת זמננו. חברו ההיסטוריון ז'אן פייר ורנאן אמר בראיון באוגוסט 2006:
- האם אתה חושב שיש, בדיסציפלינה ההיסטורית," לפני "ו"אחרי" פייר וידאל-נקט? [תגובת ז'אן פייר ורנאן]: - [...] מבחינתי, פייר היה היסטוריון מכף רגל ועד ראש. הוא לא חשב רק כהיסטוריון, אלא הסתכל על העולם העכשווי, על העולם היווני, על העולם היהודי באותה צורה: כהיסטוריון. קלאסיקאי ששלט בכלים דוגמת אפיגרפיה ופפירולוגיה, הוא מעולם לא הפך את יוון למודל נצחי. הוא לא שכח שיש סין, הודו, אמריקה הפרה-קולומביאנית, למשל, ושלא ניתן היה להבין את היוונים אם מתעלמים מהציוויליזציות הללו. פייר איחד בתוכו תכונות נדירות מאוד: חוקר קרוא וכתוב, הוא היה גם חדשן, ולא רק בתחום העולם היווני. אני חושב על עבודתו על העולם היהודי: בספרו המעורר התפעלות על יוספוס פלביוס הוא מצייר תמונה מדהימה של הבעיות שהתעוררו באותה תקופה (המאה ה-1) ביהודה, ומצביע על שאלות סמויות מסוימות בעולם המודרני. בספרו "הצייד השחור" (1981) הוא פיתח דרך חדשה לחלוטין לראות את העולם היווני, על מורכבותו ואי-בהירותו. כך גם במחקריו על הטרגדיה, שאותם הוא ניהל איתי: להבין מה היה ספציפי בתיאטרון היווני תוך הקפדה לא לנתק אותו מההקשר החברתי, הפוליטי והמנטלי.
בשנת 1987, ערך את "האטלס ההיסטורי". אטלס המתעדת את ההיסטוריה העולמית באמצעות תיעוד תרבויות בודדות, מערכות פוליטיות וחברות. הוא כולל בעיקרו עמודים כפולים המוקדשים למגמה או אירוע ספציפי בהיסטוריה העולמית, המוצגים עם מפות, טקסט, ציר זמן ואיורים. עורך המהדורה העברית של האטלס היה פרופ' אלי בר-נביא שגם שיתף פעולה עם וידאל-נאקה בעריכת הגרסה המקורית של האטלס.
בשנת 1991, פרסמה הוצאת עם עובד, במסגרת סדרת ספרי העיון ספרית אפקים, קובץ ממאמריו בספר בשם "רוצחי הזיכרון". בספר שלושה שערים ותחומים. השער הראשון כולל דיונים בפרקים נבחרים של ההיסטוריה היהודית המתמקדים בדמותו וביצירתו של יוסף בן מתתיהו. השער השני כולל מאמרים על ההיסטוריה של יהודי צרפת בעידן המודרני ובמרכזם מאמר על אלפרד דרייפוס, החלק השלישי של הספר כולל את המאמר ששמו ניתן לקובץ כולו, על המאבק בניסיונות להכחיש את השואה ולסלף את זכרה[3].
אקטיביזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]וידאל-נוקט הגדיר את עצמו כ"היסטוריון אקטיביסט", ותוך כדי לימודיו לא הפסיק לעסוק במאבקים פוליטיים. הוא היה חבר ב"וועד האודין" יחד עם ג'רום לינדון, הוא היה אחד המתנגדים הבולטים ביותר לשימוש בעינויים על ידי הצבא הצרפתי במהלך מלחמת אלג'יריה (בשנים 1954 עד 1962). יחד עם ז'אן פול סארטר ו-119 אחרים, הוא חתם על המניפסט של ה-121, קריאה לאי ציות אזרחי נגד המלחמה באלג'יריה. הוא גם התנגד למשטר הקולונלים ביוון.
בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, לאחר שמצרים סגרה את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות, חתם על גילוי דעת התומך בישראל, יחד עם מאות אנשי רוח צרפתים ובראשם ז'אן-פול סארטר[4]. לאחר המלחמה תמך במאמצי השלום במזרח התיכון והיה פעיל ב"ההתאחדות הצרפתית היהודית למען השלום"[5]. עם התמשכות הכיבוש הישראלי החל לבקר את מדיניות ישראל. ב-2004 הכריז: "אני רואה באריאל שרון פושע מלחמה"[6]. וידאל-נאקה גם ביקר את השימוש שמדינת ישראל עושה בזכר השואה ואמר "הציונות מנצלת את הטבח הנורא (שביצעו הנאצים ביהודים) בדרך שהיא לעיתים שערורייתית למדי"[2]. הוא סבר שליהדות צרפת, כמו גם למיעוטים אחרים, יש זכות לשמור על השוני והנבדלות שלהם בתוך המסגרת של המדינה[7]. בראיון לעיתון הארץ ב-2002 אמר:
"ב-13 ביוני 1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, פירסמתי ב'לה מונד' מאמר וכתבתי שאם ישראל לא תחזיר את השטחים שכבשה, ואם לא תוקם בהם מדינה פלשתינית, תיהפך ציון החדשה לאלג'יריה החדשה. נחרדתי לראות כיצד אימצו הישראלים מנטליות זהה לזו של ה'פייה נואר' (כינוי לתושביה הצרפתים של אלג'יריה). עד 1967 היתה הפרדה בין שתי החברות, ועל כן סכנת האלג'יריזציה לא היתה קיימת. ביוני 1967 הפגנתי למען ישראל, כמו רבים אחרים שנאבקו למען עצמאות אלג'יריה. אבל אחר כך הכל השתנה. כיבוש השטחים הוא חיבוק המוות, שהוביל בהכרח למבוי סתום. זה היה רק עניין של זמן. הכיבוש הופך את ישראל לחברה קולוניאלית במובנו הקלאסי, האלג'ירי, של המונח. זהו תהליך הרה אסון לדידה".
— סילוון סיפל, הקשר הצרפתי, באתר הארץ, 24 במרץ 2002
יחד עם מישל פוקו וז'אן-מארי דומנאק, ב-8 בפברואר 1971, הוא חתם על המניפסט שלGroupe d'informations sur les prisons, אשר פעלה לאפשר לאסירים ועצורים לדבר עם התקשורת, ואפשר לתקשורת בצרפת לסקר את הנעשה בבתי הכלא, לאחר שהדבר הוגבל בצרפת. התנועה שהוקמה בעקבות המניפסט הביא לרפורמה ושיפור בתנאי הכליאה בצרפת.
וידאל-נאקה היה פעיל גם בגנות הכחשת רצח העם הארמני. במחקריו ומאמריו ביקר רבות את מכחיש השואה רובר פוריסון. בהקשר של הכחשת רצח העם הארמני כתב על פוריסון:
נתאר לעצמנו את המכחיש רוברט פוריסון כשר בממשלה, נשיא הרפובליקה, הגנרל פוריסון, השגריר פוריסון, נשיא פוריסון, חבר בסנאט של אוניברסיטת איסטנבול, פוריסון באומות המאוחדות, פוריסון שהגיב בעיתונות בכל פעם ששאלת היהודים עולה. בקצרה, פוריסון בחסות המדינה יחד עם פוריסון הבינלאומי, ולצד כל זאת, טלעט-הימלר מונצח מאז 1943 על ידי מאוזולאום רשמי בבירת המדינה
[8].
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעברית:
- רוצחי הזיכרון, תרגום: עדה פלדור, הוצאת עם עובד, 1991
- האטלס ההיסטורי - תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו (עורך: פייר וידאל-נאקה, עורך המהדורה העברית: אלי בר-נביא), תרגום: מולי מלצר, חגי פורשנר, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, ספרי תל אביב, 1994
בצרפתית:
- Clisthène l'Athénien, 1964 (with Pierre Lévêque) [Cleisthenes the Athenian: An Essay on the Representation of Space and of Time in Greek Political Thought from the End of the Sixth Century to the Death of Plato, Humanities Press, 1996]
- La Grèce ancienne - Du mythe à la raison, with Jean-Pierre Vernant, Le Seuil, coll. Points, 1990
- La Grèce ancienne - L'espace et le temps, with Jean-Pierre Vernant, Le Seuil, coll. Points, 1991
- La Grèce ancienne - Rites de passage et transgressions, with Jean-Pierre Vernant, Le Seuil, coll. Points, 1992
- Mythe et tragédie en Grèce ancienne, with Jean-Pierre Vernant, La Découverte, 2000
(מיתוס וטרגדיה ביוון העתיקה, 1972)
- Les Grecs, les historiens et la démocratie, La Découverte, 2000
- Œdipe et ses mythes, with Jean-Pierre Vernant, Complexe, 2001
- La démocratie grecque vue d'ailleurs, Flammarion, coll. Champs, 2001
- Le chasseur noir - Formes de pensées et formes de société dans le monde grec, Francois Maspero, Paris 1981
(הצייד השחור - צורות חשיבה וצורות חברה בעולם היווני 1981)
- Le miroir brisé : tragédie athénienne et politique, Les Belles Lettres, 2002 (new edition)
- Travail et esclavage en Grèce ancienne, with Jean-Pierre Vernant, Complexe, 2002
- Le monde d'Homère, Perrin, 2002
- Fragments sur l'art antique, Agnès Viénot, 2002
- L'Atlantide. Petite histoire d'un mythe platonicien, Les Belles Lettres, 2005 ; ISBN 2-251-38071-X.
- L'Affaire Audin, 1957-1978, éditions de Minuit, 1989 [nouvelle édition augmentée]
- La torture dans la République : essai d'histoire et de politique contemporaine, 1954-1962, Minuit, 1998 (Torture: Cancer in Democracy, out of print) (העינויים ברפובליקה 1972)
- Les crimes de l'armée française Algérie 1954-1962, La Découverte, 2001 (Préface inédite de l'auteur)
- La Raison d'État. Textes publiés par le Comité Audin, La Découverte, 2002 (nouvelle édition du livre publié en 1962 aux éditions de Minuit) ( טובת המדינה -1962 )
- Du bon usage de la trahison, introduction à la traduction par Pierre Savinel de La Guerre des Juifs de Flavius Josèphe, Éditions de Minuit, coll. Arguments, 1988 (יוספוס פלאוויוס, או:על השימוש הנכון בבגידה 1977)
- Les Juifs, la mémoire et le présent (I et II), La Découverte, 199137 (Point Seuil, 1995)
- Les Juifs, la mémoire et le présent III, La Découverte, 1995,(היהודים, הזיכרון וההווה, 1981)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סילוואן סיפל, הקשר הצרפתי, באתר הארץ, 24 במרץ 2002 ראיון עם וידאל-נאקה
- רות אלמוג, בשוודיה, בגרמניה, או מעבר למצרי גיברלטר , באתר הארץ, 23 בפברואר 2005
- אפרים דוידי, נפטר ההיסטוריון ופעיל השלום הצרפתי פייר וידאל-נאקה, הגדה השמאלית, 23 ביולי 2006
- פייר וידאל-נאקה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פייר וידאל-נאקה (1930-2006), דף שער בספרייה הלאומית
פייר וידאל-נאקה, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^
דניאל בלטמן, אידיאולוגיה יש, חזון יש, פתרון סופי — טרם, באתר הארץ, 21 ביוני 2018
- ^ 1 2 תום שגב, זמנים קשים, כותרת ראשית, 6 בנובמבר 1985
- ^ ספרי עיון כבקשתך, מעריב, 1 בספטמבר 1989
- ^ מאות אנשי רוח בצרפת בראשות סארטר דוחים האשמות הערבים נגד ישראל, דבר, 30 במאי 1967
- ^ ה נפתלי, השמאל בצרפת מתווכח על ישראל, על המשמר, 29 בינואר 1968
- ^ “Le Dernier des dreyfusards”, article on Vidal-Naquet in Le Figaro, September 6, 2004
- ^ שמעון בלס, הזכות להיות שונה, למרחב, 13 באפריל 1971
- ^ Vidal-Naquet, Pierre. The Jews: History, Memory, and the Present. 1996, page 169