TBF אוונג'ר
 | |
| מאפיינים כלליים | |
|---|---|
| סוג | מפציץ טורפדו |
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית |
| יצרן | גראמן, ג'נרל מוטורס, Budd Company |
| טיסת בכורה | 7 באוגוסט 1941 |
| תקופת שירות | 1942 – יולי 1960 (כ־18 שנים) |
| צוות | 3 |
| יחידות שיוצרו | 9,839 |
| משתמש ראשי |
הצי האמריקני הצי המלכותי הבריטי הצי המלכותי הקנדי הצי המלכותי של ניו זילנד |
גראמן TBF אוונג'ר (באנגלית: TBF Avenger או TBM Avenger הוא מטוס שיוצר על ידי חברת ג'נרל מוטורס) הוא מפציץ טורפדו שתוכנן תחילה לשימוש בשביל הצי האמריקני וחיל הנחתים האמריקני אך במשך השנים נעשה בו שימוש בצבאות רבים ברחבי העולם. האוונג'ר נכנס לראשונה לשירות בארצות הברית בשנת 1942 והקרב הראשון שהשתתף בו היה קרב מידוויי.
תכנון ופיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטוס הדאגלס TBD דבסטייטור (TBD Devastator) שהוכנס לשירות ב-1935 ושימש כמפציץ הטורפדו העיקרי של הצי, נחשב למיושן בשנת 1939. באותה שנה, הגישו חברות רבות הצעות לפיתוח מפציץ טורפדו חדש. לבסוף נבחר דגם ה-TBF של חברת גראמן להחליף את מטוס הדבסטייטור. מתכנן המטוס החדש היה לירוי גראמן והאב טיפוס הראשון נקרא XTBF-1. אחד משני אבות הטיפוס הראשונים התרסק ליד העיירה ברנטאוד שבניו יורק, למרות זאת ייצור המטוס נמשך במרץ.
מטוס האוונג'ר היה מפציץ הטורפדו הראשון של גראמן והמטוס החד-מנועי הכבד ביותר שיוצר במלחמת העולם השנייה. במטוס שולב מנגנון חדשני שאפשר את התכנסות הכנף ונועד לנצל בצורה מרבית את שטח האחסון של נושאות מטוסים. שני מטוסיה האחרים של גראמן שיוצרו מאוחר יותר, ה-F4F ויילדקט וה-F-6F הלקט, כללו גם הם מנגנון דומה. מנוע המטוס היה הרייט R-2600 וצוות המטוס כלל שלושה אנשי צוות: טייס, תותחן שמפעיל את צריח התותח, ואיש קשר.[1] ציוד הרדיו היה מאחורי תא הטייס והיה עצום בגודלו בהתחשב בסטנדרטים של ימינו.
היסטוריה מבצעית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-7 בדצמבר 1941 קיימה חברת גראמן טקס לכבוד פתיחתו של מפעל חדש ובמהלכו הוצג לראשונה לציבור הרחב מטוס ה-TBF אוונג'ר. בצירוף מקרים, הפציץ הצי הקיסרי היפני את פרל הארבור באותו היום וארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה.
עד יוני 1942 הספיק הצי האמריקני לקבל אספקה של למעלה מ-100 מטוסי אוונג'ר. שישה מהמטוסים מדגם TBF-1 נמצאו באטול מידוויי כחלק מטייסת מפציצים שלקחה חלק בקרב מידוויי.[2] המטוסים בטייסת סבלו מאבדות כבדות[3] אולם הצליחו להדוף את מטוסי הקרב היפנים ואפשרו למפציצי הצלילה האמריקנים לפגוע בספינות האויב.
כחודש לאחר מכן, ב-24 באוגוסט 1942, בקרב איי שלמה המזרחיים, הצליחו 24 מטוסי אוונג'ר להטביע נושאת מטוסים יפנית ולהפיל מפציץ צלילה אחד. שבעה מטוסי אוונג'ר הופלו באותו קרב. חודשים ספורים לאחר מכן, בעת הקרב הימי על גוודלקנל סייעו מטוסי אוונג'ר בהטבעת אוניית מערכה יפנית. האוונג'רים גם מילאו חלק משמעותי בהטבעת אוניית המערכה יאמטו ואוניית המערכה מוסאשי, שתי אוניות מערכה מסדרת יאמטו. מלבד תפקידם המסורתי של המפציצים בהפצצת ספינות אויב, מפציצי האוונג'ר נודעו במיוחד ביעילותם נגד צוללות, ובמהלך המלחמה היו אחראים להטבעתם של כ-30 צוללות אויב.
לאחר שיוצרו כמה מאות מטוסי אוונג'ר מדגם TBF-1 החל ייצור של דגם TBF-1C המתקדם יותר. שינויים שנעשו בדגם החדש הביאו להכפלת טווח הטיסה של האוונג'רים.
ב-1943 החלה חברת גראמן להוציא אט אט את האוונג'רים מייצור לטובת ייצור מטוס הקרב F-6F הלקט החדש. המשך ייצור ופיתוח האוונג'רים עבר לידי חברת ג'נרל מוטורס שבתורה שינתה את שמו של המטוס ל-TBM. החל מאמצע 1944 החלה ג'נרל מוטורס לייצר את דגם ה-TBM-3 שהיה בעל כוח מנוע חזק יותר והותאם לנשיאת מכל דלק ניתקים ורקטות. דגם זה הוא הנפוץ ביותר מבין דגמי האוונג'ר השונים.[4] אף על פי כן, מעט מאוד מטוסי TBM-3 הספיקו לקחת חלק פעיל במלחמת העולם השנייה טרם סיומה.
חוּץ מארצות הברית, שתי מדינות נוספות, בריטניה וניו זילנד, הפעילו מטוסי אוונג'ר במהלך המלחמה. בצי המלכותי הבריטי קיבלו האוונג'רים תחילה את השם טרפון (Tarpon) אולם בהמשך הוחזר שמם המקורי. חיל האוויר המלכותי הניו זילנדי עשה שימוש באוונג'רים בעיקר למשימות הפצצה שיצאו מבסיסים בדרום האוקיינוס השקט. ב-1945 נעשה בניו זילנד שימוש חלוצי באוונג'רים לצורך פיזור חומרי דישון מהאוויר על שדות חקלאים במטרה להגדיל את התפוקה. הניסויים זכו להצלחה רבה והשיטה אומצה ברחבי העולם.
לאחר המלחמה, רכש הצי המלכותי הקנדי מידי הצי האמריקני 125 מטוסי אוונג'ר מדגם TBM-3E. המטוסים נרכשו בין השנים 1950 ל-1952 ושודרגו על מנת להתאימם בצורה טובה יותר ללחימה נגד צוללות. ב-1957 הוחלפו האוונג'רים בצי המלכותי במטוס ה-S-2 טראקר והוסבו לצורך משימות אימונים. ביולי 1960 הוציא הצי המלכותי את האוונג'רים מכלל שימוש.
שימוש אזרחי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטוסי אוונג'ר רבים ממשיכים להיות בשימוש גם כיום (תחילת המאה ה-21) ברחבי צפון אמריקה בעיקר לצורך עבודות ריסוס ומשימות כיבוי שריפות. כמו כן מספר אוונג'רים נמצאים ברשות פרטית ברחבי העולם.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאפיינים כלליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צוות: 3
- אורך: 40 רגל 11.5 אינץ' (12.48 מטר)
- מוטת כנפיים: 54 רגל 2 אינץ' (16.51 מטר)
- גובה: 15 רגל 5 אינץ' (4.70 מטר)
- שטח כנף: 490.02 רגל² (45.52 מטר²)
- משקל ריק: 10,545 ליברות (4,783 ק"ג)
- משקל טעון: 17,893 ליברות (8,115 ק"ג)
- הנעה: מנוע כוכבי אחד מדגם רייט R-2600
ביצועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מהירות מרבית: 276 מיל/שעה (444 קמ"ש)
- טווח: 1,000 מיל (3,900 ק"מ)
- סייג רום: 30,100 רגל (9,170 מטר)
- קצב טיפוס: 2,060 רגל/דקה (10.5 מטר/שנייה)
חימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקלעים
- 1 × 0.30 אינץ' (7.62 מילימטר) מקלע M1919 בראונינג על אף המטוס (היה רק בדגמים המוקדמים)
- 2 × 0.50 אינץ' (12.7 מילימטר) מקלע כבד M2 בראונינג על הכנפיים
- 1 × 0.50 אינץ' (12.7 מילימטר) מקלע כבד M2 בראונינג על אחורי המטוס
- 1 × 0.30 אינץ' (7.62 מילימטר) מקלע M1919 בראונינג על בטן המטוס
פצצות
- פצצות מסוגים שונים במשקל של עד ל-2,000 ליברות (907 ק"ג) או
- 1 × טורפדו סימן 13
