הפוגה הגדולה

הפוגה הגדולה (גרמנית: Große Fuge) מאת לודוויג ואן בטהובן, יצי��ה לרביעיית כלי קשת, מפורסמת בדרישותיה הטכניות מן הנגנים ובטבעה החודרני והמתבונן פנימה, במידה יוצאת דופן אף לגבי סגנונו של בטהובן בשנותיו האחרונות. היצירה נכתבה בשנים 1825‒1826, כשבטהובן כבר היה חירש לגמרי.

במקור הייתה הפוגה הגדולה פרק הסיום של רביעיית כלי הקשת השלוש־עשרה של בטהובן, אופוס 130 בסי־במול מז'ור. אך דרישותיה הטכניות (לנגנים באותה תקופה) והמוזיקליות (למאזינים) היו גבוהות כל כך, עד שהמוציא לאור של בטהובן, מתיאס ארטריה, דחק בו לכתוב פרק סיום חלופי ליצירה. בטהובן, שהיה ידוע בעקשנותו ובאדישותו כלפי דעת הקהל וטעמו המוזיקלי, ניאות במקרה זה לבקשת המוציא לאור ופרסם את הפוגה הגדולה בנפרד – והיא קיבלה את מספר האופוס 133 ברשימת יצירותיו. אחרי כן הלחין בטהובן פרק סיום חדש לרביעייה בסי־במול מז׳ור. פרק זה היה ליצירה המוזיקלית החשובה האחרונה שהשלים בטהובן בחייו. פרק הסיום החדש קל יותר באופיו לעומת הפוגה הגדולה, וסגנונו הולם יותר את שאר פרקי הרביעייה. כיום הפוגה הגדולה נכללת על פי רוב בהקלטות של רביעיית כלי הקשת אופ׳ 130, לפני פרק הסיום החלופי או אחריו (ולפעמים אף בלעדיו).

בעת נגינת הבכורה של הרביעייה דרש הקהל הדרן, אך רק לשניים מפרקיה הפנימיים של היצירה. בטהובן רטן בזעם: "ולמה הם לא ניגנו בהדרן את הפוגה? רק זאת ראויה להיות מנוגנת שוב. בהמות! חמורים!".

מרבית המבקרים במאה ה־19 ביטלו את ערכה המוזיקלי של הפוגה הגדולה. דניאל גרגורי מייסון כינה אותה ”דוחה“, ולודוויג שפור אמר עליה שהיא יצירה ”סתומה, זוועה חסרת תקנה“. הדעות החלו להשתנות לטובה בתחילת המאה ה־20. כיום הפוגה הגדולה נחשבת לאחד מהישגיו המוזיקליים הכבירים של בטהובן. איגור סטרווינסקי אמר עליה כי היא ”יצירה מוזיקלית עכשווית, והיא תישאר עכשווית לעד“.

כתב היד של היצירה בגרסתה לרביעיית מיתרים שמור בספרייה היאגֶלֹונית (Biblioteka Jagiellonska) בקרקוב, ואילו כתב היד של הגרסה לארבע ידיים, שהתגלה מחדש ב-2005, שמור באוסף כתבי היד של ג'וליארד (Juilliard Manuscript Collection).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפוגה הגדולה בוויקישיתוף

תווי היצירה בספריית המוזיקה הבינלאומית של פטרוצ'י

ערך זה הוא קצרמר בנושא מוזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.