קאסם אמין

קאסם אמין
قاسم أمين

לידה	1 בדצמבר 1863 אלכסנדריה, מצרים
פטירה	5 במרץ 1908 (בגיל 44) קהיר, ח'דיוות מצרים
מדינה	האימפריה העות'מאנית
לאום	מצרי
עיסוק	משפטן, סופר
מקום לימודים	אוניברסיטת מונפלייה
שפות היצירה	ערבית, אנגלית, צרפתית
יצירות בולטות	"שחרור האישה" (תחריר אל-מראה), "האישה החדשה" (אל-מראה אל-גדידה)
הושפע מ	מוחמד עבדו, ג'מאל א-דין אל-אפגאני, דוק ד'ארקור, ארנסט רנאן
השפיע על	מוחמד חוסיין הייכל, טה חוסיין, מחמוד עזמי, חסן אל-בנא, סלאמה מוסא, תאופיק אל-חכים

קאסם אמין (בערבית: قاسم أمين; 1 בדצמבר 1863 – 5 במרץ 1908) היה אינטלקטואל וסופר מצרי. מראשוני ההוגים בעולם הערבי אשר קראו לשיפור משמעותי במעמד האישה בעולם הערבי ובמצרים בפרט. חשיבותם של כתביו נובעת לא רק מחלוציותם, אלא גם מההשפעה שהייתה להם על רבים מהאינטלקטואלים המצרים והערבים שדנו במעמד האישה, וראו עצמם מחויבים להתייחס להגותו בתחום זה.

קאסם אמין נולד בשנת 1863 במצרים לאבא ממוצא עות'מאני ששימש כמושל של סנג'ק כורדיסטן של האימפריה העות'מאנית, וזכה בחלקת אדמה גדולה במצרים בתמורה לשירותו. אמו הייתה ילידת מצרים עילית.

הוא למד בבית הספר "ראס אל-תין" באלכסנדריה, בו למדו בני המעמדות האמידים. לאחר סיום לימודיו עברה משפחתו לגור בקהיר, שם התחנך אמין בבית הספר ח'דיוי במגמה הצרפתית, ולאחר שהשלים את השכלתו התיכונית החל ללמוד בבית-הספר הצרפתי למשפטים.

בשנת 1881 קיבל רישיון עריכת-דין ונסע ללמוד בבית-הספר למשפטים במונפלייה שבצרפת. באותה תקופה יצר אמין קשר עם מוחמד עבדו וג'מאל א-דין אל-אפגאני אשר שהו בפריז, ותירגם מאמרים עבור ביטאונם "יתד נאמן" (אל-ערוא אל-ות'קא). אף על פי שאמין לא הצליח להשתלב בחברה הצרפתית, הוא הצליח ליצור קשרי ידידות עמוקים עם חברה ללימודים שהשפיעה על גיבוש תפישתו באשר למעמד האישה המצרית.

בקיץ 1885 חזר לקהיר והחל לעבוד בתביעה הכללית של בתי-הדין המעורבים אשר דנו בתביעות בהן היו מעורבים מצרים וזרים מקומיים או זרים בעלי נתינויות אירופאיות.

בשנת 1889 נתמנה לראש הפרקליטות של בני-סויף, וב-1891 לראש הפרקליטות של טנטא.

בשנת 1892 התמנה לסגן שופט בבית-משפט לערעורים.

במהלך עבודתו במערכת המשפט תבע את ביטול הכפילות במערכת המשפט המצרית, שבה היו מערכות נפרדות למצרים ולזרים. באותה תקופה פעל אמין באגודת הצדקה האסלאמית אשר הקימה בתי-ספר למיעוטי יכולת וסייעה לנזקקים ולעניים.

ספרו הראשון של קאסם אמין, "המצרים" ("Les Egyptiens") יצא לאור בצרפתית בשנת 1894 כתגובה לספרו של המזרחן הצרפתי דוק ד'ארקור אשר פורסם שנה קודם לכן בצרפת וגינה את החברה המצרית על תנאי החיים הפרמיטיביים השוררים במצרים והתמקד במיוחד במעמדן הנחות של הנשים במצרים. קאסם אמין הגן בספרו על מנהגיה של האליטה המצרית וניסה להוכיח את הטענה כי במצרים קיים שוויון זכויות מלא בין גברים לנשים.

ב-1899 פרסם אמין את ספרו החשוב ביותר "שחרור האישה" ("תחריר-אל-מראה"; בערבית: تحرير المرأة) בו טען כי אחד המקורות לנחיתותה של החברה המצרית הוא מעמדה הנחשל של האישה במצרים. ראייתו הייתה מנקודת מבט לאומית-מצרית ולא פמיניסטית טהורה, שכן טען כי רק קידום מעמדה של האישה הוא שיחזק את מצרים במאבקה נגד הכיבוש הקולוניאלי ונגד הכוחות הריאקציונריים הפנימיים. זכויות האישה נועדו להבטיח בנוסף את קדמתה של האומה המצרית וחינוך האישה נועד להבטיח את חינוכו של הדור הבא. אמין התייחס למציאות החברתית במצרים של תקופתו בה האישה הכפרית זוכה לחירות יחסית כיוון שהתנאים הכלכליים מאלצים אותה לעבוד בשדה לצד בעלה ולא מחייבים אותה לעטות רעלה, בעוד שבת מעמד הביניים והעליון נחותה יותר ביחס לבעלה ונשארת כלואה בביתה. כמו כן אמין ביקש על ידי הענקת חינוך נאות לאישה לעשותה בת שיחה אמיתית וחברה לבעלה.

בספרו ניכרת ההשפעה של המודרניזם האסלאמי על הגותו, שכן עיקר טיעוניו בספר בזכות שיפור מעמד האישה הסתמכו על מקורות אסלאמיים הלכתיים. אמין ניסה להוכיח כי אין סתירה אמיתית בין הוראות האסלאם לבין קידמה ומדע, וכי סממני הדיכוי של האישה הרווחים במצרים זרים לרוחו המקורית של האסלאם ושייכים לעידן הפרה-אסלאמי. לדעתו הרפורמות אותן הוא מציע במעמד האישה אינן "בדעה", כלומר חריגה חדשנית מהוראות האסלאם. אמין טען כי אין בכוונתו אלא לזקק את האסלאם מההרגלים המגונים אשר דבקו בו, וכך להגיע למהותו האמיתית, אשר מכבדת את האישה ומעניקה לה זכויות. אמין היה הראשון שהרחיב את הדיון במעמד האישה לנשים המוסלמיות ואשר עסק באורח ביקורתי בנושאים כגון הסרת הרעלה, ביטול הפרדת נשים וגברים, מתן חינוך לבנות, פוליגמיה, ומנהגי גירושין אותם הגדיר כשרירותיים.

ספרו "שחרור האישה" ספג ביקורת חריפה מצד אנשי דת, הוגים ועיתונאים שמרנים. העיתונאי והכלכלן המצרי טלעת חרב פרסם כנגד אמין את הספר "חינוך האישה והרעלה" ("תרבית אל-מראה ואל-חגאב")ובו טען כנגד ��יטול הרעלה וביטול ההפרדה בין נשים וגברים, וגרס כי הן הקוראן והן המציאות החברתית במצרים מחייבים הפרדה בין המינים.

בתגובה פרסם אמין ב-1900 את ספרו השלישי, "האישה החדשה" ("אל-מראה אל-גדידה"; בערבית: المرأة الجديدة), אשר בו נימוקיו לביצוע רפורמה במעמד האישה כבר היו רובם ככולם שאובים מתוך המחשבה האירופאית ומן המדע המערבי. בספרו הוא הגדיר מונחים כמו חופש, קידמה וציוויליזציה באופן מערבי מבלי לנסות ולמצוא להם מקבילות במסורות מוסלמיות ובטקסטים הלכתיים מוסלמיים.^[1]

בעיני אמין קידמה משמעה חירות לכל. אמין ראה בקדמה אידיאל חברתי ראשון במעלה, וכמפתח להצלחת החברה האנושית. גישתו הייתה מנוגדת לגישה המסורתית אשר רואה בשריעה את המודל לחיי היומיום. בהגותו השתמש בהשכלתו ובניסיונו כמשפטן. אמונתו של אמין בקדמה תשוב ותופיע בכתביהם של אינטלקטואלים מצרים נוספים, שהיו חלק מן המעגל החברתי וההגותי אליו השתייך אמין או הושפעו ממנו, כמו אחמד לוטפי א-סייד ומוחמד חוסיין היכל.^[2]

סועא עבד אל-קאדר טענה כי ההתעוררות הפמיניסטית במצרים הייתה במידה רבה פועל יוצא של הכיבוש הקולוניאלי הבריטי, יותר מאשר תהליכים חברתיים, כלכליים או דמוגרפיים וכי אמין הוא דוגמה אופיינית של שינוי בהלך הרוח בקרב האליטה המצרית בתגובה לכיבוש. השאיפה לעצמאות לאומית יצרה שיח בנוגע לדמותה ואופייה של מצרים חופשית, ובהקשר זה, מעמדן של הנשים. עבד אל-קאדר הסבירה כי השינוי בגישתו לעניין נובעת מחשיפתו לכתיבה אירופאית בנושא.^{[דרוש מקור: המקור הקיים אינו ממוקד מספיק]}

לילה אחמד, לעומתה, התנגדה להצגתו של אמין כ"אבי הפמיניזם המצרי" תוך שהיא מדגישה את העובדה כי בחברה המצרית של התקופה, בה הייתה נהוגה הפרדה מגדרית ברורה, אין שום אפשרות שהיה לו מגע משמעותי עם נשים, להוציא בנות משפחתו, משרתות, ולהבדיל, יש להניח, זונות. אחמד ביקרה במיוחד את הצגתו את הנשים המצריות כנחשלות, בורות ומפגרות אחרי הנשים האירופאיות וטענה כי בפועל, לא רק שאמין לא היה פמיניסט, אלא לכל היותר ביקש להחליף אנדרוצנטריות מצרית באנדרוצנטריות מערבית.^[3]

מדיה וקבצים בנושא קאסם אמין בוויקישיתוף