אסכולת סלרנו

אסכולת סלרנו
Schola Medica Salernitana

מיניאטורה בעותק של ה"קאנון" של אבן סינא מוצג בה פרק ממסורת אסכולת סלרנו, איור לאגדה שלפיה רוברט, דוכס נורמנדיה, פצוע מחץ מורעל, ניצל על ידי אשתו הגיבורה ,שלפי העצות של רפואת סלרנו, מצצה את הארס מפצעו
מוסד חינוכי
תקופת הפעילות	המאה ה־9 – הווה (כ־1,125 שנים)
מיקום
מדינה	איטליה איטליה

אסכולת הרפואה בסלרנו (בלטינית: Schola Medica Salernitana, באיטלקית: Scuola Medica Salernitana) היה בית ספר לרפואה בימי הביניים, הראשון והחשוב מסוגו בתקופתו באירופה. הוא פעל בעיר האיטלקית הדרומית סלרנו שעל חוף הים הטירני בחבל קמפניה. הוא נוסד במאה התשיעית ופרח במיוחד במאה העשירית ועד המאה השלוש עשרה, אז הפך למקור החשוב ביותר למידע רפואי במערב אירופה. לפי האגדה מייסדי בית הספר היו ארבעה רופאים ממוצאים שונים: אלינוס (אלישע) היהודי, אדלה המוסלמי, פונטוס היווני וסלרנוס הלטיני (איטלקי). אגדה זו משקפת את רוח השפעת הגומלין בין הרפואה היוונית-רומית העתיקה לרפואה המוסלמית והיהודית.

תחילה הייתה אסכולת סלרנו ממשיכת דרכה של הרפואה העתיקה הקלאסית מיסודו של גלנוס. ספרי הרפואה הערביים, תרגומים מטקסטים יווניים או שנכתבו במקור בערבית, נאספו בספריית מונטקאסינו, שבה תורגמו ללטינית. פרט לתורת גלנוס, הם העבירו לאיטליה גם את תורתם של היפוקרטס ודיוסקורידס ותרומות ממורשת ניסיון הרופאים הערבים. הודות לכך לרופאי סלרנו, גברים ונשים, לא היו מתחרים באגן הים התיכון המערבי בשלב מסוים של ימי הביניים. במאה האחת עשרה הצטיינו בבית הספר רופאים כמו פטרוצ'לוס (Petrocellus) שכתב את ספר "הפרקטיקה" (Practica) וגריופונטוס (Gariopontus) שכתב את הספר "פסיונריוס" (Passionarius). אלו הספרים הוותיקים מיסודה של אסכולת סלרנו שנשמרו והמשקפים את מורשתו של גלנוס.^[1]

העיר סלרנו הוקמה כמושבה רומית במאה השנייה לפני הספירה. כעדות המשורר הרומי הורטיוס באיגרת ה-15, היא נודעה עוד בימי קדם באקלים הנוח להתאוששות ממחלות, אולם נותרה לא חשובה במיוחד מבחינה פוליטית או כלכלית עד לתקופה העתיקה המאוחרת. הלומברדים היו אלו שהעניקו מעמד אמיתי של עיר, מן הנמל ועד לגבעה השולטת מעליה. הם הפכו אותה לבירת נסיכות סלרנו. בשלהי המאה השמינית הייתה סלרנו עיר משגשגת שהטביעה על המטבעות שלה את הכתובת "opulentia salerno" (השפע של סלרנו). היא הייתה למרכז לייצור חקלאי ולמסחר בים התיכון שדרכו יוצאו דגן, עץ ופשתה אל העולם המוסלמי תמורת תבלינים, בשמים ומשי, במיוחד מאמירות סיציליה. במאה האחת עשרה היו בעיר כשני-תריסר כנסיות ותשעה מנזרים, מתוכם שלושה של נשים, פרט לקתדרלה המפורסמת. העיר קיבלה מים דרך שלוש אמות מים והיו בה מזרקות, מרחצאות ציבוריות ופרטיות. היא הפיקה יחסית הרבה דגנים, פירות ואגוזים ונחשבה לאחת הערים הבריאות ביותר באיטליה. ב-1076 נכבשה סלרנו על ידי הנורמנים שכבשו אחר כך גם את סיציליה מידי המוסלמים והקימו בה את ממלכת סיציליה. בשנת 1130 איבדה סלרנו את מעמד הבירה שלה לטובת פלרמו שבסיציליה. עם זאת היא נשארה עיר חשובה, עם ארכיבישופות משלה ובית הספר המפורסם לרפואה שלה. דרום איטליה התאפיינה באותה תקופה בבליל אתני שבו הרוב היו לומברדים שחיו לפי המסורות גרמאניות שלהם וקבוצות אתניות נוספות:הכובשים הנורמנים, היוונים שהושפעו על ידי התרבות הביזנטית ויהודים. בעיר חיו גם עבדים מוסלמים ועברו בה נוסעים וסוחרים מוסלמים. לא היה זה דו-קיום אידילי: היהודים והמוסלמים היו כפופים לנוצרים, הלומברדים והיוונים היו כפופים לנורמנדים. עם זאת האנטגוניזמים השונים לא מנעו חילופי מסחר ותרבות, שהעניקו לרפואה בסלרנו את האופי הייחודי באירופה של אותם הימים.

לפי האגדה הוקם בית הספר לרפואה על ידי ארבעה מלומדים: היהודי הלינוס או אלינוס, היווני פונטוס, הערבי אדלה והרומי סלרנוס, שכל אחד מהם לימד בשפתו שלו. אגדה זו משקפת אמת סמלית:החל מן המאה העשירית בלטה סלרנו כצומת פוליטית, מסחרית ותרבותית, שנהנתה מהשפעות מאזורי אגם הים התיכון (העולם הביזנטי, הקהילות היהודיות, העולם הערבי-מוסלמי) ומצפון-אירופה (באמצעות הלומברדים, ואחר כך הנורמנים). קיימים מעט מאוד עדויות על נסיבות כינונו של בית הספר. לפי פ. טייל נשארה סלרנו שריד של רפואה עתיקה דתית וחילונית ששמה הלך לפניה עד לגאליה הפרנקית. הכרוניקה של רישה מריימס מספרת על נוכחות של רופא מסלרנו בחצר מלך הפרנקים, לואי הרביעי. לפי מכתבי סילבסטר השני (גרברט), נסע הארכיבישוף אדלברון מריימס, בשנת 969 לסלרנו כדי לקבל טיפול. סלרנו ניצלה את קרבתה למנזר מונטה קסינו (הנמצא כמאה קילומטר ממנה), שבה הקים בנדיקטוס הקדוש מנורסיה, מנזר מצויד בבית מחסה ובספרייה עשירה בטקסטים רפואיים עתיקים. נמצאו בספרייה זו טקסטים או קטעים המיוחסים להיפוקרטס, לגלנוס, לקאיליוס אורליאנוס.

השפעת אסכולת סלרנו הגיעה לשיאה במאות ה-11 עד ה-13. תקופה זו כללה את העשורים האחרונים של השליטה הלונגוברדית ועד לנפילת בית הוהנשטאופן. קונסטנטינוס אפריקנוס הביא מהמזרח ספרים שאותם תאגם ללטינית בעזרת בקיאותו בערבית, ערבית, סורית ופרסית. מיוזמת אלפאנוס, ארכיבישוף סלרנו, שקיבל את פניו של קונסטנטינוס אפריקנוס, קיבלה סלרנו את התואר "עירו של היפוקרטס" ('Hippocratica Civitas או Hippocratica Urbs). מבקרים מכם העולם המוכר נהרו אל אסכולת סלרנו, מחולים שקיוו לריפוי ועד תלמידים שביקשו ללמוד את סודות הרפואה. פרסומה של אסכולת סלרנו חצה גבולות, כפי שמעידה נוכחותם של כתבי יד מסלרנו בספריות של ארצות אירופיות רבות, וכך עדויות היסטוריות: הפואמה Regimen sanitatis salernitanum שיוחסה לג'ובאני ממילנו זכתה להיות מוכרת כקשורה לאסכולת סלרנו כערבות ליוקרתה ולערכה השימושי.

החל מהמאה ה-13 לא קמו מאסכולה זו מורים בעלי שם. בוגרי סלרנו הפיחו בתורם רוח מחדשת באסכולות לרפואה ברחבי אירופה, שהפכו לאוניברסיטאות ראשונות לרפואה: בולוניה (1180), פריז (1200), מונפלייה (1220), פדובה (1222). באיטליה האפילו אוניברסיטאות פדובה ובולוניה לאט-לאט על אסכולת סלרנו, אבל עדיין יוקרתה ההיסטורית נשמרה עד למאה ה-18, אף על פי שההיסטוריונים סברו כי קיומה הפך לבעייתי כבר במאה ה-16. סגירתה על ידי ז'ואקים מירא אותתה הכרה במציאות כבר קיימת.

בשנת 1968 הוקמה אוניברסיטת סלרנו מחדש בגרסה מודרנית.

הידועים במורי סלרנו היו:

• גאריופונטוס (Gariopontus - השם מופיע בגרסאות כתיב רבות)

הוא תרגם בסביבות שנת 1040 ללטינית קומפילציה של טקסטים יוונים מהתקופה העתיקה המאוחרת. ספר זה, שנודע כ "פסיונאריום" (Passionarium) היה ספר הלימוד הראשון המוקדש לרפואה בלבד בראשית ימי הביניים. נכתב שלטינית מאוחרת המכונה "רפואית", שהשתמשה בלטיניזציה של מונחים טכניים יוונים, במטרה התובן טוב יותר. עם המושגים עדיין בשימוש מפי גאריופונטוס נמנה ה"גרגריזם" (gargarisma) - בעברית "גרגור הגרון".

• פטרוצ'לוס (Petrocellus) או פטרוצ'לו או מגיסטר פטרוניוס- שחיבר בתחית המאה ה-11 ספר "פרקטיקה" (Practica), ספר לימוד לאבחון ולמתכונים, מן הראש עד לרגליים.
• אלפאנוס איש סלרנו(Alphanus ) (1085-1010)
• יוהאנס אפלאצ'יוס או אפלאקיוס (Johannes Aphlacius) - חיבר בסביבות 1090 ספר על חום גבוה ועל שתנים
• קופון הזקן וקופון הצעיר (אב ובן, חיו בין השנים 1060–1120), לפעמים נחשבו ל"יהודים בני סלרנו". כתבו ספר לימוד על אנטומיית החזיר שהפך למקור מידע מדרגה ראשונה לכל אורך ימי הביניים, כשהתיאורים בו מבוססים על נתיחות, וכן ספר רפואה "על אמנות הריפוי" De arte medendi שהושפע על ידי הגלניזם הערבי

(חקר התרופות לפי פעולתם)

• טרוטולה אשת סלרנו (Trotula) (ילידת 1097) הייתה הראשונה והידועה ביותר מנשות אסכולת סלרנו

אחרות היו:אבלה, רבקה דה גוארנה,, קלנדה. הן היו מייסדות או בנות של שושלות רופאים מקומיות גמו פלטיאריוס, קופון, פראריוס, גוארנה.

• מגיסטר ברתולומאוס - כתב גם בסביבות שנת 1100 ספר "פרקטיקה" הקובע את עקרונות מתן התרופות, כולל הדרישה לניסויים על בעלי החיים לפני השימוש בבני אדם.
• פראריוס כתב בסביבות 1118 את הספר Cura על המחלות עם חום גבוה
• ארכימתאוס (Archimatheus) כתב בסביבות 1120 את הספר De adventu medici ad ægrotum, ספר מוסר רפואי שעובד לפי טקסטים של היפוקרטס, ספר "פרקטיקה" ותצפיות, De instructione medici
• מתאוס פלטאריוס (סביבות 1150) Matthaeus Platearius (vers 1150).
• פטרוס מוסנדינוס Petrus Musandinus (לערך 1150), כתב על מזון ומשקאות בטיפול בחולים, היה מורו של ז'יל דה קורביי שהיה בסביבות 1150 רופאו האישי של המלך פיליפ השני אוגוסט
• ניקולאוס פרפוזיטוס או ניקולאוס איש סלרנו (1150-1100)
• מגיסטר סלרנוס (במאה ה-12), חיבר את "לוחות הסלרניטניות" (Tabulæ Salernitanæ) - רשימה מנומקת של כל הצמחים והתרופות, וסינופסיס של עקרונות הטיפול
• ברנרדוס איש פרובינציה (בסביבות 1150), חיבר "פירוש ללוחות של מגיסטר סלרנוס" שבו בחר בתרופות הפחות יקרות, "על מנת להימנע מרמאות הרוקחים ומחוצפתם הערמומית"^[2]
• מאורוס איש סלרנו", כתב את Regulae urinarum (חוקי השתנים) על שינויי השתן והחום הגבוה, ו"Glosules sex" קובץ ביאורים.
• רומואלד גוארנה או רומואלד איש סלרנו (1181-?)
• מגיסטר אורסוס או אורסו (פעל בשנים 1150–1200), מחבר הספר De urinis, סינופסיס על השתן
• רוג'ריוס איש פרמה (במאה ה-12)
• רולנד איש פרמה (תחילת המאה ה-13)

קונסטנטינוס אפריקנוס תרם רבות לפרסומה של אסכולת סלרנו. במוצאו היה בקירואן והוא הגיע לסלרנו בערך בשנת 1077 יחד עם ספרייתו, וזכה לקבלת פנים מצד הארכיסישוף אלפאנוס. בסביבות 1080 הוא פרש למנזר במונטקאסינו, שם שקד על תרגומים רבים של ספרי רפואה. הוא נפטר ב-1087 או לפני 1098. עם תרגומיו החשובים ביותר נמנים:

• Pantegni (כל האמנות) - תרגום ועיבוד של הספר אל-מלכי ("הספר המלכותי") מאת עלי אבן עבאס אל מג'וס (שנודע במערב הלטיני כ- Haly Abas) שכלל עשרה כרכי תאוריה רפואית ועשרה כרכי רפואה שימושית. ספר זה נשאר מקור מידע עיקרי לרופאים לפני שהוחלף בקאנון הרפואה" או "הקאנון הגדול" של אבן סינא (Avicenna) בתרגומו של ג'רארדו איש קרמונה משנת 1187
• איסגוגה (Ysagoge), גרסה מקוצרת ל"שאלות הרפואה" מאת חוניין בן אשחק (בלטינית "יוהאניטיוס"), שספרו עצמו היה עיבוד לפי מקור יווני. הספר שימש לסטודנטים כספר מבוא לרפואה עד לשלהי ימי הביניים.
• ויאטיקוס (Viaticus - מדריך הנוסע) מאת אבן א-ג'זאר, היה ספר יסוד לפתולוגיה

כמה מהטקסטים הנ"ל יחד עם עוד ספרים קלאסיים, קובצו לתוך "ארטיצ'לה" Articella, מעין אנתולוגיה של ספרי רפואה ששימשו כספר לימוד יסודי בהוראת הרפואה באירופה עד למאה ה-16.

חוקת הבריאות של סלרנו או "רגימן סניטאטס סלרניטאנום", שנודע גם כ"Flos medicinae" (פרח הרפואה), או Schola Salernitana "אסכולת סלרנו" או Regimen virile, היה הספר המפורסם ביותר של רופאי סלרנו, במאות ה-11–12, שנוסח ואחר כך הוגדל עד למאה ה-18. הוא יוחס לג'ובאני איש מילנו, דמות בדיונית, ייתכן שם קיבוצי ונועד לחינוך הרפואי וללמידה בעל-פה. ה"חוקה" כתובה כפואמה בהקסמטרים לטיניים, בגרסתה הידועה הראשונה ב-362 פסוקים, בגרסתה הקצרה 269 פסוקים ובגרסה הארוכה ביותר - 3520 פסוקים, שהועשרה במשך מאות השנים. הספר הוא מעין סינופסיס לרופא של ימי הביניים, ושל אחרי הרנסאנס ושימש כדגם לספרות עממית ענפה בנושאי בריאות, ששמה דגש בעיקר על החיים הבריאים ועל המלצות דיאטה לפי כל עונה.

ידועים כמאה כתבי-יד ומעל 300 מהדורות מודפסות של הספר בשפות אירופיות רבות. המהדורה המודפסת הראשונה הופיעה בעיר פיזה בשנת 1484. לצרפתית תורגם על ידי שארל מו דה סן מארק ב-1880. להלן כמה ציטוטים:

אין לך רופאים? הטובים שבהם, אני יכול להעיד, הם, תאמין לי: המנוחה, העליצות והארוחה הצנועה.

להפליץ תוך כדי השתנה אין מה להסתיר/ זה מנהג ישן, לכליות מאוד מועיל

בפני בטן רעבה כל ההסברים מיותרים/ אין לבזבז בשיחה זמן ומלים

האסכולה שמרה את המסורת התרבותית של רופאי יוון העתיקה ורומא העתיקה ומיזגה אותה בצורה הרמונית עם תרבויות המזרח - הביזנטית והמוסלמית. מורי סלרנו מיקמו את הרפואה מחדש למסגרת מכלול הידע האנושי עד למאה ה-11, הרפואה לא נחשבה חלק מ"האמנויות הליברליות" שהיו הדקדוק, הרטוריקה, האריתמטיקה, הגאומטריה האסטרונומיה והמוזיקה. נחשבה לאמנות מכנית, ללא יומרות הגותיות. כאמנות מכנית התמקמה בשורה אחת עם החקלאות או הטבחות (כך, למשל - רפואת המנזרים, הגן הרפואיף מתכוני צמחים)

החכמים קראו פילוסופיה למכלול היעד האנושי במבוסס על השכל. מכלול זה כלל, בין היתר, את פיזיקה - "חקר הטבע", שהתחלק למדע הגופים השמימיים (אסטרונומיה), הגופים הארציים (מדעי הטבע) ושל גוף האדם (הרפואה). הרפואה הייתה תאוריה ופרקטיקה, והפכה למדע במובן הביניימי של המושג, כלומר מקצוע המבוסס על השכל. תורת הרפואה הייתה מדע של סיבות, המבוסס על אמיתות של עקרונות. הפרקטיקה של הרפואה הייתה מדע של סימנים, מבוסס על תצפית. הפרקטיקהנחשבה לבלתי אפשרית ללא תאוריה מקדימה. הרופא היה נחשב למקצוען מיישם - practicos, ולא מבצע פשוט (operatore). ^[3] בנוסף לרפואה למדו התלמידים לרפואה גם קורסים לפילוסופיה ולמשפטים. לפרקטיקות הרפואיות והמשפטיות היו היבטים משותפים: יישום עקרונות כלליים בהקשרים פרטיים. הומלצו שיטות הוראה חדשות שבישרו את אלה ששימשו את האוניברסיטאות האירופיות מימי הביניים: Lectio (שיעור, ביאור ופירוש של טקסטים), quæstio (העלאת סוגיה קשה), disputatio (פתרון הטענות הסותרות). בהפיכתה ל"אוניברסיטאית" הייתה הרפואה במאה ה-11 למקצוע דגל. כי הייתה הראשונה באירופה המגשימה סינתזה מיוחדת - גם בזמן (עד לידע מיוון העתיקה) וגם במרחב (עד לידע מאסיה המרכזית המוסלמית)

"חוקת הבריאות" של אסכולת סלרנו הייתה מוצא למספר עצום של ספרים על שמירת הבריאות, שבהם מצאים משהו מן העצות הבריאותיות והתברואתיות הנפוצות גם כיום בתקשורת הלא מקצועית.^[4] לפי פרנסואה לברן היה קשה להבחין בידע העממי בתחום הבריאות בין מה שנבע משיוערי הרפואה המלומדת הישנה לבין הידע והפרקטיקות הרפואיים בחברות הטרום נוצריות והלא נוצריות מתחילת האלף הראשון לספירה. אחרי המצאת הדפוס נפוצו "לוחת שנה לרועי צאן" שנתנו עצות לחיים ארוכים, בריאים ומאושרים. החל מן המאה ה-17 שליחים היח מחלקים בצרפת חוברות זולות שכותרתם "הרוקח" (l'Apothicaire), "הרופא הנדיב" (le Médecin charitable) או "הרופא" (Le médecin) או "הכירורג של העניים" (Le chirurgien des pauvres) שהעניקו עצות לשמירת הבריאות, לטיפול עצמי ובבני המשפחה, ללא הוצאות רבות,^[5] גם במה שקוראים בימינו "מתכוני סבתא" ניתן למצוא לפעמים הדים רחוקים של אסכולת סלרנו.

• D.Jacquart - La scholastique médicale dans M.D. Grmek (dir) Histoire de la pensée médicale, Seuil, Paris 1995 (בצרפתית)
• 1985 Encyclopedia Universalis art. Salerne (école de medecine) (בצרפתית)
• 1983 François Lebrun, Médecins, saints et sorciers aux 17e et 18e siècles Messidor / Temps actuels

מדיה וקבצים בנושא אסכולת סלרנו בוויקישיתוף

• כתבי יד מימי הביניים בספרייה הלאומית של ארצות הברית
• Regimen Sanitatis Salernitanum באתר Godecookery

• Marc Haven La vie et les oeuvres de Maître Arnaud de Villeneuve

Arbre d'or, Cortaillod, Suisse 2003