לוחמה ביולוגית

לוחמה ביולוגית היא שימוש באורגניזם או רעלן כנשק להשמדה המונית, במטרה להדביק את הקורבן במחלה מתוך מטרה להמיתו, להביאו לאי יכולת לחימה או לפציעתו. לוחמה ביולוגית היא בעלת השלכות לא צפויות, לצד המותקף, המתקיף ולצדדים אחרים שאינם מעורבים בלחימה. בשל כך אמנת הנשק הביולוגי אוסרת על שימוש בה. עם זאת ישנן מדינות אשר ממשיכות בפיתוחו בסתר. על אף מאמצים רבים בפיתוח וייצור במגוון מדינות, הנשק הביולוגי לא קנה מקום של אמצעי נשק מרכזי באף מלחמה בעת המודרנית.

בפיתוח לוחמה ביולוגית משתמשים בדרך כלל במיקרואורגניזם טבעיים ואלימים. תהליך הפיכתם לנשק כולל: גידול בקנה מידה גדול, ייצובם בנוזל או הפיכתם לאבקה והשמתם בפצצות אוויר או טילים למיניהם^[1].

לנשק הביולוגי מאפיינים המתאימים אותו גם לשימושם של ארגוני טרור. הוא מאפשר להסתפק בכמויות קטנות של חומר, דבר המאפשר את הסתרתו; אפשר לפזרו בחשאי מבלי להשאיר סימנים; יכול לגרום למספר רב של נפגעים; אפקט פסיכולוגי קשה המאפשר פגיעה כלכלית, חברתית ומדינית. התפתחות הביוטכנולוגית מאפשר לפתח זנים אלימים ועמידים יותר. חופש המידע הופך מידע זה לזמין עבור ארגוני טרור^[2]. פעולות אלה מכונות טרור ביולוגי. במהלך שנות ה-2000 נעשו ניסיונות לפיתוח יכולות כאלו בקרב מספר ארגוני טרור.

שימוש בפגרים וגופות, בפרט בגופותיהם של מי שנפטרו ממחלה, היה נפוץ בלוחמת מצור עוד מהעת העתיקה. המקרה הידוע האחרון של שימוש בגופות של קורבנות מגפות ללוחמה ביולוגית התרחש ב-1710, כאשר הצבא הרוסי תקף את השוודים באמצעות השלכת גופות של נגועים במגפה על חומות העיר ריבל.

שימוש במחלות תועד גם בצפון ודרום אמריקה, שם חולקו אביזרים מזוהמים באבעבועות שחורות לאוכלוסייה המקומית. פרנסיסקו פיסארו חילק בגדים המזוהמים באבעבועות שחורות לאנשי דרום אמריקה במאה ה-15, הרנאן קורטס הדביק את האוכלוסייה האצטקית בתחילת המאה ה-16, ג'פרי אמהרסט חילק שמיכות נגועות באבעבועות שחורות לילידים האמריקאים אוהדי צרפת בזמן מלחמת הצרפתים והאינדיאנים.

יחידה 731 של הצבא היפני הקיסרי ביצעה - במהלך מלחמת סין–יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה - ניסויים באלפי בני אדם, רובם סינים, אך גם שבויי מלחמה אמריקניים, בריטיים ורוסים. הצבא היפני הקיסרי השתמש בנשק ביולוגי נגד חיילים סינים ואזרחים בסדרה של התקפות, אחת מהן נערכה באוקטובר 1940 על העיר נינגבו. מספר ההרוגים נאמד ב-200,000 עד 300,000 איש. לאחר המלחמה רכשה ארצות הברית את המידע תמורת תשלום והטבות למפקדי היחידה.

במהלך המלחמה בריטניה ביצעה מחקר בגחלת באי הסקוטי גריניארד. המחקר גרם לזיהום באי למשך כ-50 שנה.

הצבא הנאצי מינה את המדען אדוארד מיי לגדל יתושי אנופלס בכמויות שיוכלו לעשות שמות בצבאות בעלות הברית, על ידי הדבקתם במלריה. הפיתוח נעשה במחנה הריכוז דכאו, שם הוא הצליח לגדל את האנופלס בתנאי מעבדה, וגם גילה שיש להם יכולת הישרדות גבוהה יותר מיתושים רגילים. הוא אף ניסה את הטפיל על אסירים יהודים וההדבקות עבדו כמתוכנן. אבל בשנת 1944, התוכנית הושבתה עקב חוסר יכולת לגדל כמות גדולה של יתושים במזג האוויר האירופאי.

אמנם נעשה שימוש צבאי אחד ביתושים שמיי גידל: במערכה באיטליה, הצבא הנאצי פיזר גלמים של אנופלס נגוע בביצות מדרום לרומא טרם נסוג משם. היתושים אכן בקעו וגם עקצו את חיילי בעלות הברית, אבל אז התברר גודל הכישלון של המהלך - החיילים נטלו תרופה נגד מלריה כדבר שבשגרה. מנגד, באזרחים האיטלקים באזור, שלא נטלו תרופות, המלריה עשתה שמות: מכ-1,217 מקרי הדבקות בשנת 1943, השיעור גדל ללא פחות מ-54,929 בשנת 1944 (מתוך אוכלוסייה של 250,000 אזרחים)

בתקופת המלחמה הקרה בוצע מחקר רב בלוחמה ביולוגית על ידי ארצות הברית וברית המועצות. בתחילת שנות ה-70 הוחלט על אמנת הנשק הביולוגי, במסגרתה התחייבו מרבית מדינות העולם על הפסקת פיתוח, השמדת מאגרים ואי שימוש בנשק ביולוגי. אף על פי כן, ידוע כי בכמה מדינות נמשך פיתוח בסתר עוד שנים רבות, בחלקן עד ימינו. בין היתר, נודע אחרי נפילת ברית המועצות כי זו המשיכה לפתח נשק ביולוגי ואף ישנם דיווחים כי צבא ארצות הברית פיתח נבגי גחלת במתקן לפיתוח נשק כימי וביולוגי ביוטה לפחות עד 1992.

ב-1979 התרחשה תאונה, ראשונה מסוגה, במכון לפיתוח נשק ביולוגי במחוז סברדלובסק. המידע על התאונה ונזקיה יצא לאור רק לאחר התמוטטות ברית המועצות.

בשנת 1984 צוות מדענים סובייטים שכלל גם יבגני סברדלוב קיבלו על פיתוחים בתחום לוחמה ביולוגית פרס לנין.

עיראק עסקה שנים רבות בפיתוח נשק ביולוגי. ידוע כי השלימה פיתוח נשק זה לפני מלחמת המפרץ. ידוע כיום כי הוחלט לתקוף את עיראק אם היא תעשה שימוש בנשק זה. החשדות כי עיראק המשיכה לעסוק בפיתוח נשק ביולוגי בדרכים שונות היו אחד מהגורמים לפתיחת מלחמת המפרץ השנייה.

ישנם חשדות כי סוריה ואיראן מחזיקות ברשותן אמצעים שונים ללוחמה ביולוגית.

על פי פרסומים זרים עוסק המכון למחקר ביולוגי בישראל בפיתוח נשק ביולוגי וזאת כחלק מתוכניות פיתוח של נשק להשמדה המונית המכון עוסק במוצהר בפיתוח אמצעי התגוננות נגד נשק ביולוגי. במסגרת זאת, ידוע על ניסויים שנערכו בחיילים. במלחמת העצמאות, מבצע שלח לחמך התמקד בהרעלת בארות מים והפצת מחלות בקרב האוכלוסייה הערבית, צבא מצרים והלגיון הירדני. את הרעלים הכינו מדענים של המחלקה לביולוגיה של חיל המדע (חמ"ד), שבראשה עמד אלכס קינן, שהקים ב-1952 את המכון למחקר ביולוגי בישראל^[3][4][5].

למרות פיתוח הלוחמה הביולוגית, עד היום לא נעשה שימוש בלוחמה ביולוגית ככלי נשק עיקרי במלחמה או בשדה קרב. בעשור האחרון התגלו ניסיונות של ארגוני טרור להשתמש בלוחמה ביולוגית בקנה מידה קטן.

בתחילת שנות האלפיים פורסם בכתב העת המדעי Science שניתן לייצר נגיפים במעבדה יש מאין. כדוגמה ייצר המדען במעבדתו את נגיף הפוליו^[6].

• Bacillus anthracis (גורם למחלת אנתרקס).
• Francisella tularensis (גורם למחלת טולרמיה).
• Yersinia pestis (גורם למחלת דבר).
• Burkholderia pseudomallei (גורם למחלת מליודוסיס)
• ‏Brucella spp (גורמים למחלת ברוצלוזיס).
• ‏Rickettsia spp (גורמים לקדחת הבהרות).
• Clostridium botulinum (גורם לבוטוליזם).
• Coxiella burnetii (גורם לקדחת Q).

• Variola major (גורם לאבעבועות שחורות).
• Yellow fever virus (גורם לקדחת צהובה).
• Ebola virus (גורם לקדחת דימומית אבולה).
• Marburg virus (גורם לקדחת דימומית מרבורג).
• SARS-CoV-1 ו- SARS-CoV-2 (גורמים למחלות סארס וקורונה).

• טוקסין הבוטולינום (חלבון המופק מהחיידק Clostridium botulinum).
• ריצין (חלבון המופק מקליפתם של זרעי הקיקיון המצוי)
• אברין (אלקלואיד המופק מצמח האברוס).

זיווד נשק ביולוגי הוא אתגר גדול בדרך ללוחמה ביולוגית ככלי נשק עיקרי במלחמה. האתגרים הם פיזור נגיפים כך שיגרמו למקסימום נזק מבלי שגם ייפגעו בתהליך ההפצה. לשם כך משתמשים במודלים מתמטיים הבוחנים יכולת פיזור על פני שטח מקסימלי באופן אפקטיבי. בשל הסיכון הרב אף בבחינת נשק זה, קשה מאוד לבצע ניסויים הבוחנים את נכונותם של מודלים אלו. כלי הנשק העיקריים הם: פצצות אוויר, רקטות וטק"ק.

עבור ארגוני טרור האתגר הוא קטן יותר מכיוון שעיקר השימוש הוא ככלי הפחדה ללא תלות במספר הנפגעים. לצורך כך אפשר להשתמש בכמות קטנה של אבקה או נוזל אותם ניתן להפיץ על ידי פיזורם במקומות שונים באופן ישיר (כמו מקורות מים) או באופן עקיף על ידי משלוח.

ההתגוננות מפני לוחמה ביולוגית מורכבת מבלימת תהליך ההפצה על ידי יירוט או תפיסת החומר וכן על ידי פיתוח חיסונים. המרכיב השני דורש לדעת את טיבו המדויק של החומר כדי לפתח לו חיסון מתאים.

כנשק להשמדה המונית נחשב הנשק הביולוגי כאיום חמור ובשל כך זכה אף לכינוי "פצצת האטום של העניים"^[7]. יחד עם זאת חלק מהחוקרים סבורים כי הסכנה של נשק ביולוגי היא פחותה מהדעה הרווחת. על פי יהושע גוזס (חוקר בכיר לשעבר במכון הביולוגי בנס-ציונה):^[8]

יש נטייה בעולם להפריז בעוצמת האיום הביולוגי. המומחים בשטח זה נחלקים לשתי קבוצות: המפחידים והמרגיעים. המפחידים רואים צל הרים כהרים ומנבאים שחורות על הצפוי לנו אם לא נשקיע בהתגוננות בפני נשק ביולוגי. המרגיעים אומרים כי התרחישים המוצעים מוגזמים ויש להשקיע את המשאבים במטרות ראויות יותר. קבוצת המפחידים תמיד תהיה צודקת, במקרה של פיגוע ביולוגי הם יגידו "אמרנו לכם". במקרה שלא יתרחש פיגוע כזה, יגידו המפחידים שאמצעי ההתגוננות מנעו התקפה ביולוגית.

מספר תאוריות טוענות כי מגפות שפרצו בעולם, מקורן בניסויים ובמחקרים בנשק ביולוגי אשר השתבשו. אחת התאוריות טוענת כי נגיף האיידס חמק בשנות ה-60 ממעבדה של סוכנות הביון המרכזית בארצות הברית. תיאוריה נוספת טוענת, כי מגפת הקורונה נגרמה בעקבות שיבושים בפיתוח נשק ביולוגי בסין. תאוריות אלו נפוצות גם בספרות מדע בדיוני.

השימוש בלוחמה ביולוגית נחשב על ידי רבים כלא אתי, בשל הנזק חסר הפרופורציה שהוא עלול לגרום. בעקבות כך נחתמה בשנות השמונים, על ידי שורה של מדינות, אמנת הנשק הביולוגי לפיה:

כל מדינה חברה באמנה זו מתחייבת שלא לפתח, לייצר, לאגור או לרכוש, בנסיבות כלהלן: מיקרואורגניזמים או חומרי נשק ביולוגי אחרים, או רעלנים יהא מקורם או שיטת יצורם אשר יהא, מסוגים ובכמויות שאין להם צידוק לצורכי מניעה, הגנה, או שימוש לצורכי שלום; כלי נשק, ציוד או אמצעי שילוח המיועדים לשימוש בנשק ביולוגי או רעלנים כאלה למטרות איבה או בעימות מזוין.

• הדברה ביולוגית
• פירוק נשק ביולוגי

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: לחמה ביולוגית
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לוחמה ביולוגית

• מאגר מאמרים באתר האוניברסיטה הפתוחה
• צבי עצמון, חיידקי מלחמה, פורסם במקור בגליליאו, גיליון 26, עמ' 67–71, ינואר/פברואר 1998. מתוך אתר האוניברסיטה הפתוחה
• דרור בר-ניר, לוחמה ביולוגית בהיסטוריה - ציוני דרך, אתר האוניברסיטה הפתוחה, 2001
• שירות הידען, ‏14"כוכבי" הנשק הביולוגי, באתר "הידען", 14 בפברואר 2002
• ג'ודית מילר, נשק ביולוגי, כנס הרצליה, 2002
• אסף שגיב, ‏אחריותו של בורא בזעיר אנפין, תכלת 40, 2010
• הטרור הביולוגי והכימי (אורכב 07.06.2020 בארכיון Wayback Machine), גיליון מיוחד, "הרפואה", מאי 2002
• אורי טייכמן, הנשק המפחיד ביותר, במדור "מדע במבט-על" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 20 במאי 2021
• יוסי מלמן, הצצה לרעלים שעל מדף האמל"ח הישראלי, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2022
• עופר אדרת, המסמכים שמצביעים על הלוחמה הביולוגית של צה"ל ב-1948, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2022
• לוחמה ביולוגית, דף שער בספרייה הלאומית