סלעי ליאנקור
 | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום |
ים יפן  |
| קואורדינטות | 37°14′30″N 131°52′00″E / 37.241666666667°N 131.86666666667°E |
| שטח | 187,554 מטר רבוע |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
קוריאה הדרומית, יפן |
| אוכלוסייה | 34 (יוני 2020) |
| אזור זמן | UTC +9 |
  | |
סַלְעֵי לִיאַנְקוּר, הנקראים גם דוֹקְדוֹ (בקוריאנית: 독도 – האי המבודד) או טָקֶשִׁימָה (ביפנית: 竹島 – אי החזרן), הם קבוצת איונים בים יפן, המרוחקים 215 ק"מ מקוריאה ו-211 ק"מ מהאי הונשו שביפן. קבוצת סלעים זו, המונה שני איונים מרכזיים ועוד 35 סלעים קטנים יותר, נמצאת בשליטת קוריאה הדרומית, אולם יפן טוענת לריבונות עליה. מבחינה מנהלית הסלעים משתייכים לנפת אולאונג שבמחוז צפון קיאנגסאנג. שמם של הסלעים ניתן להם על שם הלווייתנית הצרפתית, "לה ליאנקור" (בצרפתית: "Le Liancourt"), אשר כמעט שנטרפה בהתנגשה בהם בשנת 1849. בסלעים דרים בקביעות שני אזרחים קוריאנים, וכן מוצבים שם שוטרי משמר החופים, עובדי ממשלה וצוות של המגדלור. סביבתם הימית של הסלעים עשירה בדגה וייתכן שכוללת גם מרבצי גז טבעי גדולים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי מסמכים קוריאניים מן המאה ה-6, ראו מלכי קוריאה בסלעי ליאנקור שטח מממלכותיהם. יתרה מזאת, מפות ששורטטו בתקופת שושלת קוריו משייכות סלעים אלה לתחומו של האי אולאונג. עדויות לזיקה יפנית לסלעים הופיעו רק במאה ה-17. בשנת 1900 פרסמה ממשלת קוריאה צו מלכותי המגדיר את האי אולאונג ואת השטחים הסמוכים לו כחלק ממחוז קאנגוואן.
ב-1910 כבשה יפן את חצי האי הקוריאני וסיפחה אותו לתחומה יחד עם סלעי ליאנקור. כיבוש זה נמשך עד תום מלחמת העולם השנייה. קו הגבול בין יפן לקוריאה, שהוגדר על ידי המפקד העליון של כוחות הברית, עבר ממזרח לסלעים ובכך הותיר את הסלעים בשליטה קוריאנית. חוזה סן פרנסיסקו, שנחתם בין יפן לבעלות הברית ובו ויתרה יפן על הריבונות בקוריאה ובאיים סמוכים לה, לא התייחס לסוגיית סלעי ליאנקור ובכך הותיר את המחלוקת בין יפן לקוריאה פתוחה.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלעי ליאנקור כוללים שני איונים ראשיים ועוד 35 סלעים המקיפים אותם. בנוסף להם קיימים עוד עשרות סלעים אשר אינם נמצאים באופן קבוע מעל פני הים. סלעים געשיים אלה נוצרו בעידן הקנוזואיקון, לפני 2–4.6 מיליון שנה. שני האיונים הראשיים, הנקראים בקוריאה: האי המערבי (서도) והאי המזרחי (동도), וביפן האי הזכרי (男島) והאי הנקבי (女島), נמצאים במרחק של 151 מ' זה מזה. האיון המערבי הוא הגדול מבין השניים, יש לו בסיס רחב יותר ופסגתו האחת גבוהה יותר. בשוליו, לאורך קו המים, נמצאות מערות. באיון המזרחי, מנגד, יש שתי מערות גדולות ומכתש, וכן יש יותר שטח הניתן לשימוש אדם. הסלעים מרוחקים 87 ק"מ מהאי הקוריאני אולאונג ו-157 ק"מ מאיי אוקי היפניים. שטח הפנים הכולל שלהם הוא 187,450 מ"ר, והנקודה הגבוהה ביותר בהם מגיעה לגובה של 169 מטר.
אקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באופן כללי, האקלים באזור סלעי ליאנקור חם ולח ומושפע מזרמי הים החמים. כמות המשקעים השנתית בהם גבוהה, עם ממוצע של 1,324 מ"מ גשם בשנה, ולעיתים יורד בהם שלג. פעמים רבות נצפה גם ערפל. בתקופת הקיץ נושבות בעיקר רוחות דרומיות. טמפרטורת המים היא 10°C באביב, והיא יכולה להגיע ל-25°C בקיץ. בשל מיקומם וגודלם המזערי, תנאי מזג האוויר בקבוצת הסלעים יכולים להיות קשים. לעיתים ספינות אינן יכולות לעגון בשל רוחות צפון-מערביות חזקות בעונת החורף.
אוכלוסייה וכלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסלעים מתגוררים שני אזרחים קוריאנים בקביעות העוסקים למחייתם בדיג. בנוסף להם מוצבים באי 37 שוטרים, שלושה עובדים של המשרד לענייני הים ודיג ושלושה עובדים המתפעלים את המגדלור. בעבר התגוררו באי באופן ארעי דייגים נוספים. ההגעה לסלעים הייתה במשך שנים טעונה אישור של השלטונות הקוריאניים בשל היותם של הסלעים שמורת טבע. כיום ישנה מעבורת סדירה מדי יום הנושאת תיירים אל הסלעים, 70 בכל פעם. עם המתקנים שנבנו בסלעים נמנים: מגדלור, מנחת מסוקים, מגורי שוטרים, מתקני התפלה ואנטנות סלולריות.
בעלי חיים וצמחייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]49 מיני צמחים, 107 מיני ציפורים ו-93 מיני חרקים נצפו בסלעים, בנוסף ל-160 מיני אצות ו-368 רכיכות שחיים בים שסביב הסלעים. כמו כן, בסלעים נשתלו מאז ראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 עצים, לצורך ההכרה בסלעים לפי החוק הבינלאומי כאיים טבעיים.
בשל תקלה במערכת ניטור השפכים מוזרם לים מדי יום ביוב אשר מזהם את הסביבה הימית של הסלעים ופוגע במגוון הביולגי בה. הזיהום ניכר בלובן המים, בתמותת הצמחייה ובהסתיידות שוניות האלמוגים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של סלעי ליאנקור (בקוריאנית, באנגלית ובשפות מרובות)- ג'ון פפר, משבר ביחסי יפן-קוריאה הדרומית(הקישור אינו פעיל), אתר אפוק טיימס, 23 ביולי 2009.
