פרץ פסקל

פרץ פסקל (17 באוגוסט 1871 – 28 באוגוסט 1947) היה אגרונום, מחלוצי הפרדסנות הארץ ישראלית. מנהל המושבות מאיר שפיה ובת שלמה מטעם הבארון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. האיש שהציל את מתיישבי פתח תקווה מפורעים ערבים ב-5 במאי 1921, פרעות תר"פ^[1].

פסקל נולד בגאלאץ, רומניה אחד מחמשת ילדיהם של סופי לבית ילקוביץ, ילידת יאשי, והרמן, יליד בקאו. האב הרמן פסקל היה עורך דין וכיהן כקונסול הדיפלומטי של אוסטריה בגאלאץ. האב היה איש אשכולות, ששלט בכמה שפות ונקרא בפי ידידיו "המילון המהלך". האב היה גם ממייסדי אגודת חיבת ציון בעירו, בקאו, וייצג אותה בקונגרס פוקשאן, הכנס הארצי הראשון של אגודות "חיבת ציון" שהתקיים בפוקשאן בינואר 1882^[2].

הרמן פסקל ומשפחתו עלו ב-1882 מנמל גאלאץ לארץ ישראל, באונייה "איריס", עליה הצטופפו 142 עולים. הוא היה בין המעטים שמימנו בעצמם את הוצאות נסיעת משפחתו. האונייה טולטלה בדרך במשך שלושה חודשים, בין נמלי ביירות, יפו ואלכסנדריה, עד אשר הרשו השלטונות הטורקים להוריד את העולים לחוף. בחיפה, שם התגוררו העולים בדוחק ובעוני, פסקל הצעיר למד בבית הספר של חברת כי"ח. בגיל 13 הוא התייתם מאביו.

משפחת פסקל הייתה אחת המשפחות אשר הקימו את המושבה זכרון יעקב ב-1882.

לאחר שהוקמה זכרון יעקב, פסקל למד חקלאות מהאגרונום דיגור, שמונה על ידי הבארון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד כמנהל הכרמים וכמדריך האיכרים בעבודת החקלאות. הוא הצטיין בלימודים ובעבודה וביחד עם יהודה בוסקלה נשלח על ידי פקידות הבארון ללמוד את תורת הנטיעה בבית הספר לגננות ומטעים בורסאי שבצרפת.

כאשר סיים את לימודיו וחזר ארצה, ועם היווסד המושבות מאיר שפיה ובת שלמה התמנה פרץ פסקל למנהל האדמיניסטרטיבי שלהן, מטעם הבארון. הוא כיהן בתפקידים אלה במשך כשלוש שנים ובתקופה זו גם נישא למרים, בתו של אלעזר רוקח (אחיו של שמעון רוקח, ממייסדי נווה צדק). לבני הזוג נולדו שלושה ילדים^[3].

בגיל 21 הוא מונה לנהל את בית הספר להכשרת חקלאים צעירים (הארבייטער שולה) שיסד הבארון בזכרון יעקב.

בשנים 1894–1897 עבד פסקל בשירות הבארון וחברת יק"א, בניהול הנטיעות בראש פינה וביסוד המעלה וכן בפיתוח החקלאות בגליל העליון בכלל. הוא יצר יחסים טובים עם הערבים ולימד אותם לכבד את המתיישבים היהודים. ב-1896 נשלח על ידי הבארון לספרד ללמוד שימור ענבים ועשיית צימוקים.

ב-1897 פרש פסקל משירותו ביק"א והתנחל בפתח תקווה, שם בנה את ביתו והקים משק חקלאי ופרדס בן מאה דונם. מאז פעל למען קידום הפרדסנות וביסוסה, חידש שיטות בהרכבת ההדרים, במלחמה במזיקיהם, בקטיף ובאריזה, המציא את הרכבת-התמך וכמה מכשירי עבודה, פיתח את ההרכבה על ה"חושחש" (תפוז מר). ביובלו ה-70 הכתירו אותו הפרדסנים בתואר "אבו חושחש".

הביא מארצות אחרות, בניגוד להגבלות השלטון הטורקי, מינים שונים של מטעים ובהם גם את שקד הפקאן. "העולים הבלתי חוקיים" שהוכנסו ארצה בעזרתו התאקלמו יפה. כן הכניס ארצה, אחרי מסע רב תלאות והרפתקאות, את האתרוג הקורפואי מאלבניה.

ב-1900 השתתף בהקמתה של אגודת "פרדס" והיה חבר בהנהלתה. חמש שנים אחר כך, ב-1905 הקים יחד עם שותפיו שמעון רוקח, מאיר אפלבוים, יחזקאל בלום, לייב לוי, ושמואל מויאל את פרדס בחריה -פרדס בן 600 דונם, שהיה הפרדס הגדול ביותר בארץ והיחיד שהושקה ממימי הירקון (רוב הפרדסים באותה תקופה היו בני 30 דונם לכל היותר, והושקו באמצעות שאיבת מים מבארות שנקדחו במקום).

פסקל היה בין מייסדי אגודת הפרדסנים "אדיר" בפתח תקווה, וכיהן כיו"ר שלה שנים רבות. עשה ניסיונות בנטיעת כותנה ובשיפורים רבים בפרדסנות והעמיד תלמידים רבים, שבעבודתם בפרדסו התמחו בעבודה זו^[4].

במשך שנים רבות, בהיות כפר-סבא רק מושבת בת קטנה של פתח תקווה, היה פסקל פעיל בניהול המקום כחבר הוועד ולא פעם הגן על המושבה הקטנה בפני נציגי השלטון. פסקל נמנה גם על מייסדי מכבי האש בפתח תקווה, ואף תרם את המגרש עליו הוקמה תחנת כיבוי האש הראשונה (ברח' חפץ חיים, פתח תקווה). השתתף ביסוד העיתון "החקלאי", ופרסם מאמרים מ��צועיים רבים בעיתוני הארץ ובחו"ל.

ב-1915 הצליח פסקל לסכל ניסיון ערבי לגזול 200 דונאם מאדמות כפר סבא. כנקמה הלשינו עליו הערבים בפני השלטון הטורקי שהוא מקיים קשרים עם האנגלים. לפי גרסה אחרת הם ניצלו את גילויה של גופת פועלת ערביה שטבעה בבאר בפרדס שהיה שייך לו והאשימו אותו כי הוא זה שגרם למותה. כך או כך, הוא ברח למצרים והשאיר את משקו ופרדסו לניהולה של אשתו. הוא נשפט שלא בפניו והוטל עליו גזר דין מוות.

במצרים פסקל הקים משרד מסחרי וקשר קשרים עם מפקדי הצבא הבריטי. הוא אף עזר לאהרון אהרונסון בקשריו ובעבודתו במצרים להשיג הלוואה של 2,000 לירות זהב, מבנק מצרי, למשלוח ליישוב להצלתו מרעב^[5]. עם כיבוש הארץ בידי הבריטים היה הראשון מהפליטים ממנה, שחזר כחבר שרות המודיעין הצבאי.

ב-1920 תרם חלק מהמגרש שהיה שייך לו בפתח תקווה לשם הקמת בית "מושב זקנים" (כיום בית דיור מוגן).

כאשר תקפו ערביי יהודיה את המושבה פתח תקווה ב-5 במאי 1921 (מאורעות תר"פ), עלה פרץ פסקל על סוסו ובחירוף נפש חצה את כל קווי האויב והגיע למפקדת הצבא הבריטי ביפו. שם, תוך ניצול קשריו עם המודיעין הבריטי הוא הצליח לזרז את משלוח העזרה הצבאית לפתח תקווה. הבריטים שלחו מכוניות משוריינות וכן מטוס שגילה את התקפת הערבים מדרום למושבה. המטוס הטיל מספר פצצות ופיזר את המתקיפים. תודות לתגובה זו המושבה נצלה.

ב-1935 פסקל הקים בפתח תקווה את תחנת הגידול ל"חרקים מועילים" והיה מחלוצי השימוש המסחרי בהדברה ביולוגית בארץ ישראל.

על שמו רחוב פרץ פסקל במרכז פתח תקווה וחורשת פסקל - אוסישקין בכפר סבא (על גבול הוד השרון).

• "האתרוגים" מאת שולמית לפיד, עמ' 93 בפרק ח' (בפרק זה מספרת בטי לוי פסקל, בתם של מרים ופרץ פסקל, על תולדות המשפחה).
• "מי היה אותו אפלבוים" מאת אביעזר שלוש (נכד לבלה אפלבוים, אחותו של פרץ פסקל).
• "ותיקים מספרים" מאת יצחק רוקח.
• "זיכרונות 1883-1899" מאת אליהו שייד.
• "אות מאבשלום" מאת נאווה מקמל עתיר, עמ' 422
• "ספר היובל של פתח-תקווה (1878-1953)"

• דוד תדהר (עורך), "פרץ פסקל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 457
• מודעת האבל על פטירתו