לדלג לתוכן

מורגות'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מורגות)
מלקור
Morgoth Bauglir
סוג נבל
שם ספר הסילמריליון
יוצרים ג'ון רונלד רעואל טולקין
מידע
כינויים מורגות' ("האויב השחור של העולם"), באוגליר ("המאלץ"), האויב, האויב הראשי, שר האופל
המלך הקדום (בפי עצמו)
שר ואדון לגורלות ארדה (בפי עצמו)
סטטוס לא פעיל
גיל לא ידוע
גזע איינור (ולאר)
מין זכר
מקצוע רודן בדיוני
נטייה רע
כוחות כוחות מלאכיים (הנובעים מהיותו חלק מהולאר), כישוף, דיבוק והשחתה, בריאת יצורי אופל
תאריך פטירה 590 לעידן הראשון (נעלם מן הקיום הפיזי)
סיבת המוות הושלך אל מעבר לדלת הלילה שבולינור על ידי אארנדיל, לאחר תום מלחמת החרון
דמויות קשורות
משפחה ארו אילובטר (יוצרו)
אורקים, טרולים, בלרוגים ודרקונים (יצירי כפיו)
חברים סאורון (משרתו), בני המזרח (בני-אנוש בעלי בריתו)
אויבים טולקס, עלפים (ובעיקר הנולדור והסינדר), שלושת עממי האדיין (ובפרט טורין טורמבר ואארנדיל)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מורגות' באוגליר (במקור מלקור[1]) הוא דמות בדיונית מן הלגנדריום של ג'.ר.ר. טולקין.

מורגות' הוא ישות שטנית ממסדר הוולאר, ישויות מלאכיות, אשר מוצגות לעיתים כאלים של הארץ התיכונה. בעולם הדימויים הטולקינאי, מורגות' מייצג את הרע האולטימטיבי – האויב הגדול של כל מה שטוב; ה"צל"; מקור הרשע בעולם. סאורון, הדמות היותר מוכרת של טולקין, הוא משרת בלבד של שר האופל האמיתי, מלקור המורגות'.

מורגות' מופיע כדמות בסילמריליון, ודמותו היא מעין ניסיון להסביר – באמצעות סיפורו האישי (להלן) את שורש הרשע בעולם הארץ התיכונה.

מורגות' באוגליר הוא למעשה כינוי. השם המוזכר בסיפור הבריאה של הארץ התיכונה הוא מלקור, וגם הוא כינוי – למורגות' היה שם בשפת האלים, אשר לא נשמר. מקור השם מורגות' באוגליר משפת הקווניה, ומשמעותו בשפה זו "רודן החשיכה המאיימת"; בשפת הסינדארין משמעות המונח Belegurth הוא "מוות רב". בכינוי זה נעשה שימוש רק מאוחר יותר, ועד אז הוא נקרא מלקור.

  • המשמעות המילולית לשם מלקור, שכבר לא נהגה, היא "הקם במלוא כוחו" (האדיר).
  • המשמעות המילולית לכינוי מורגות' היא "האויב השחור" (Mor – שחור; Goth – אויב).
  • המשמעות המילולית לכינוי באוגליר היא "המאלץ".

כמו במקרה של סאורון, גם למלקור כינויים רבים, כגון "האויב הגדול". אנשי המערב שפותו על ידי סאורון להצטרף לכוחותיו מכנים אותו "מעניק החופש". מורגות' מכנה עצמו בתואר "המלך הקדום", תואר השמור עבור אחיו מנווה, מלך הוולאר[2].

עם בריאת העולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני יצירת אאה (העולם הגשמי), מלקור היה האיינו החזק ביותר. לכל אחד מהאיינור היה "כישרון" ייחודי, אך מלקור חלק את כל הכישרונות. ביהירותו הוא ניסה להתחרות בארו (האחד, היוצר של אאה וכל אשר בה) במנגינת האיינור (סימפוניה אדירה אשר הורכבה מכל האיינור בה הציג ארו את חזונו לבריאה). מלקור קינא בארו, וכאש בער בו הרצון ליצור יצירים משלו. הוא בילה זמן רב בניסיון למצוא את האש הסודית, בלתי מודע לכך שהיא ייחודית לארו.

במהלך חיפושו אחר האש הסודית, הוא התרחק בהדרגה מארו ומשאר האיינור. במהלך המנגינה הכבירה של האיינור, מלקור ניסה לשנות את המוזיקה וניסה לשלב אלמנטים אותם חשב לייחודיים משלו. כחלק ממאמצים אלו הוא הצליח למשוך אליו איינור חלשים רבים, ובכך יצר מנגינת נגד לנעימה של ארו.

מכיוון שמלקור עצמו היה יציר כפיו של ארו, הוא לא היה יכול ליצור יצירה מקורית. הוא יכול היה אך לחקות: מנגינתו הייתה קולנית ולא נעימה. בתסכולו על כישלונותיו, מלקור הקדיש את עצמו להריסת ההרמוניה של המוזיקה – הוא ניסה להשמיד כל דבר שבו לא היה באפשרותו לשלוט, וכך השחית את כל המנגינה. האירוניה במאמציו טמונה בכך שהוא למעשה לא היה יכול לשלוט במוזיקה, אלא רק להעצים אותה. המנגינה של ארו קיבלה עומקים ורבדים בגלל ניסיונו של מלקור לשנות אותה. (לדוגמה, כאשר אולמו שר על מים, מלקור ניסה להרוס את הנעימה, שכן לא הייתה למלקור יכולת לשלוט במים ולכן שנא אותם. הוא הוסיף למים חום וקור קיצוניים. אך מעשה זה לא הרס את המים כפי שמלקור קיווה. להפך, התערבותו רק תרמה ליצירת יופיים של עננים, גשם, ערפל, שלג וקרח).

מאחר שהמוזיקה הגדולה של האיינור משמשת כבסיס עבור כל ההיסטוריה וכל החומר של הבריאה בארץ התיכונה, יש היבט של מלקור בכל הארץ התיכונה – הכול הושחת במידה מסוימת. אך כפי שניתן לראות במקרה המים, כל מעשיו של מלקור רק גרמו להגשמה מושלמת של רצונו של ארו, וכל מעשיו רק תרמו לגדולתו של ארו.

מלחמתו בולאר בארדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארדה בעידן המנורות – ניתן לראות את שתי "מנורות הולאר" משקיפות מעל ארדה לפני שנהרסו על ידי מלקור.

לאחר בריאת העולם, איינור רבים נכנסו אל תוך אאה, היקום הגשמי. האיינור הכבירים ביותר נקראו בשם ולאר, והפחותים יותר נקראו בשם מיאר, ושימשו כמשרתיהם של הולאר. בהנחיית הנושא המוזיקלי אותו התווה ארו עם הבריאה, יצאו האיינור להשליט סדר ביקום. בדומה ליתר האיינור, מלקור נכנס אף הוא לאאה, אך זעם על כך ששותפיו לא הכירו בו כמנהיג העולם החדש, ובגדולתו, אף על פי שחשב כי הוא בעל ידע וכוח עצומים יותר מיתר האיינור. בזעמו, החל מלקור להשחית את כל אשר יצרו יתר האיינור. למשך זמן רב, מלקור לחם בעיקשות כנגד יתר הולאר והמיאר, ורק התערבותו של הולא טולקאס השיבה את הסדר על כנו, ואילצה את מלקור להיעלם מארדה לזמן מה.

בהיעדרו של מלקור, השקט והשלווה הגיעו לעולם סוף סוף. בחסות השלווה הזמנית, יצרו הולאר שני מקורות אור עבור ארדה הקרויים "שתי המנורות" או "מנורות הולאר", ויצרו עבור עצמם ארץ במרכז העולם, ששוכנה בין שני מקורות האור. השלום נמשך כל זמן שטולקאס נשאר בעולם, אך כאשר טולקאס נאלץ לשוב למרומים לזמן מה, ניצל מלקור את ההזדמנות, פלש לעולם והשמיד את שתי המנורות, במאורע שגרר את ארדה כולה לתבערה ולחושך, אשר בחסותה הצליח מלקור לבנות לעצמו מאחז, מבצר אדיר בשם "אוטומנו", ולשלוח את משרתיו לבנות עבורו מחילות ומצודות תת-קרקעיות ששימשו אותו כבסיסי פעולה. השמדת המנורות ציינה את הרגע בו החליטו יתר הולאר לסגת לארץ ולינור במערב הרחוק, בעוד שמלקור ממשיך לשלוט על הארץ התיכונה, ומילא אותה בתועבות שונות, יצירי כפיו. במטרה להגן על הארץ התיכונה מפני מתקפה אפשרית של הולאר, הקים מלקור מאחז נוסף במערב הארץ התיכונה – אנגבנד, והעניק את הפיקוד עליו לגדול משרתיו, המיא סאורון.

בגרסאות מוקדמות יותר של הסיפור, מסופר כי כאשר העלפים, "ילדי אילובטר" הראשונים, הגיעו אל הארץ התיכונה, מלקור אסר מלחמה כנגדם, מלחמה בה התערבו הולאר והסתיימה בניצחונם של העלפים כאשר הולא טולקאס בעצמו הביס את מלקור, כפת אותו בשלשלאות והוביל אותו אל היכלות מנדוס, שם ישהה במשך תקופת זמן של "שלושה עידנים". עם זאת, בגרסאות מאוחרות יותר שהגיעו אל "הסילמריליון", מתואר כיצד, עם בוא העלפים לארץ התיכונה, חטף מלקור רבים מהם, עינה אותם, ויצר מהם את האורקים הראשונים (בחלק מגרסאות הסיפור מסופר כי האורקים נוצרו מבני-אנוש, אשר הגיעו לארץ התיכונה בשלב הרבה יותר מאוחר). כאשר הולאר שמעו על מעשיו, הם החליטו לחזור אל הארץ התיכונה ואסרו מלחמה כנגדו, שם הובס בידי טולקאס ונלקח אל היכלות מנדוס.

מורגות' – שר האופל של הארץ התיכונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעורמה רבה, הצליח מלקור להשתחרר ממאסרו, לאחר שהעמיד פנים כי הביע חרטה עמוקה על מעשיו. למרות העמדת פנים זו, זמם מלקור בחשאי מזימות כנגד העלפים, בהם ראה את הגורם שהביא למפלתו הראשונה. עלפי הנולדור, שנחשבו למוכשרים ביותר, אשר יצרו את הסילמרילים – אבני-חן אשר הכילו את אור שני העצים של ולינור, היוו עבורו מטרה נוחה עקב הידע העצום שהיה בקרבם. מלקור שימש עבורם כיועץ אך בעשותו כן, זרע זרעי מחלוקת ביניהם, והסיתם כנגד הולאר. כאשר נודע על כך לולאר, הם שלחו את טולקאס לעוצרו, אך מלקור הספיק להמלט, ובעזרת הרוח השטנית דמוית העכביש, אונגוליינט (אשר שילוב המוזכרת ב"שר הטבעות" הייתה רק אחת מצאצאיה), השמיד מלקור את שני העצים אשר נתנו את אורם על פני ולינור, רצח את פינווה מלך הנולדור, וגנב את הסילמרילים מידי יוצרם, פאנור, בנו של פינווה. מאותה העת נקרא בשם מורגות', "האויב השחור", והוא יהיה מוכר אך ורק בשם זה עד קץ הימים.

לאחר מכן, מורגות' בנה מחדש את מבצרו הקטן יותר, אנגבנד, אשר היה היחיד שלא הושמד לחלוטין במהלך מלחמתו הקודמת עם הולאר, ומיקם אותו מעל הרי תנגורודרים שבצפון חבל-הארץ בלריאנד אשר במערב הארץ התיכונה, משם ימשיך לנהל את מלחמותיו כנגד העלפים.

מלחמות בלריאנד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמות בלריאנד

בעזרת הסילמרילים, יצר לעצמו מורגות' כתר ברזל איום ונורא אותו חבש מרבית הזמן. הנולדור היו מוכנים להשיב לידיהם את הסילמרילים בכל מחיר וקידשו מלחמה כנגד מורגות'. לאחר שטבחו בעלפי סיעת הטלרי, שסירבו למסור להם ספינות בהם יפליגו לארץ התיכונה, הביאו על עצמם את זעמם של הולאר, ובייחוד את קללת מנדוס, אשר גזר עליהם גלות מולינור וחורבן בלתי נמנע של מאחזיהם בארץ התיכונה. בבלריאנד, הקימו לעצמם הנולדור מספר ממלכות ומהן ניהלו את מלחמותיהם כנגד מורגות'. הייתה זו אותה התקופה בה (על פי חלק מגרסאות הסיפור) בני האנוש הראשונים הגיעו לעולם, וחלקם אכן הצטרפו לסיעות העלפים במלחמתם במורגות', והפכו לאדיין.

במהלך מלחמות אלו, שנודעו כ"מלחמות הסילמרילים" או "מלחמות בלריאנד" והיוו חלק מרכזי בהיסטוריה של העידן הראשון, הייתה יד העלפים תחילה על העליונה, אך לאחר מספר קרבות פרץ מורגות' את המצור שהטילו העלפים על אנגבנד, במהלך קרב עקוב מדם שנקרא דאגור בראגולאך (קרב להבת-הפתע), ובו הרג בדו-קרב את מלך הנולדור פינגולפין. לאחר מכן, חזרה ידו של מורגות' להיות על העליונה, והוא הנחיל לכוחות המאוחדים של העלפים והאדיין תבוסה קשה שנודעה לאחר מכן כנירנית ארנוידיאד (קרב הדמעות לאין-מספר). מורגות' השמיד לאחר מכן את מרבית ממלכות העלפים וקטל רבים מהם.

ערכים מורחבים – סיפורם של ברן ולות'יין, ילדי הורין

במהלך אותה תקופה זו, קמו גיבורים רבים הן לאלדר והן לאדיין, אשר חלקם הצליחו להנחיל תבוסות מוחצות למורגות' ולכוחותיו. בין גיבורים אלו ניתן למנות את ברן ולותיין, בן אנוש ועלפית, אשר הצליחו לחדור אל אנגבנד ולחלץ את אחד הסילמרילים מכתרו של מורגות'; טורין טורמבר, בנו של הורין אשר נשבה במהלך הנירנית, עונה על ידי מורגות' וקולל יחד עם כל משפחתו, אשר הצליח להביס את יציר כפיו הגדול והנורא ביותר, הדרקון גלאורונג; וטואור, אשר הגיע אל ממלכת העלפים הנסתרת גונדולין ובידו מסר מהולא אולמו אשר ציווה עליו לשכנע את טורגון, מלך גונדולין, לצאת אף הוא למלחמה נגד מורגות'. מטואור ומידריל, בתו של טורגון, יצא אארנדיל הספן אשר נשא את נכדתה של לותיין, אלווינג לאישה (וממנה הוליד את אלרונד), ומאוחר יותר בנה ספינה ויצא איתה אל ולינור במערב הרחוק על מנת לשכנע את הולאר לשחרר את העולם מעריצותו של מורגות'.

הולאר אכן נענו לתחינותיו של אארנדיל, ויצאו בכל כוחם אל הארץ התיכונה במהלך הקרב האחרון של מלחמות בלריאנד, שנודע כ"מלחמת החרון", קרב שציין את תומו של העידן הראשון. במהלך מלחמה זו הושמדה בלריאנד ושקעה מתחת לפני המים, ובמסגרתה הביסו הולאר את מורגות', הושמדו כמעט כל דרקוניו, יחד עם רבים ממשרתיו.

כאשר הובס מלקור בידי הוולאר רגליו נקטעו, כתר הברזל שלו הושם כקולר, והוא נכבל בשלשלאות ברזל משל הולא אַוּלה. אז גורש מן העולם אל היקום האינסופי, אך הוא עדיין קיים, וכך גם כל הזדון שהביא. נאמר שהוא לא מסוגל לחזור לעולם בכוחות עצמו אך ניתן להסיק מכך שעדיין יש אפשרות שיחזור בכוחות אחרים. בסיפור "מפלת גונדולין" מוזכר כי גם לאחר תבוסתו, המשיכה הרוח הרעה של ת'ו, שתואר כ"גדול משרתיו", להמיט צל על העולם שלאחר מלקור, ובגרסאות מאוחרות של הסיפור, השתנה שמו ל"בעל האוב" ומאוחר יותר לסאורון[3].

סאורון ממשיך את דרכו כשר האופל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאורון, משרתו הגדול והנאמן ביותר, המשיך את דרך הזדון של אדונו, וגייס רבים מיצורי הזדון שלו ועושי דברו לשעבר תחת פיקודו. אף על פי שלא היה רב-עוצמה כאדונו, הצליח סאורון לפתות רבים ממגויסיו בתואנות שווא. במהלך העידן השני, כאשר הובס על ידי בני נומנור (צאצאיהם של האדיין שלחמו כנגד מורגות' בעידן הראשון) והובא אליה, הפך סאורון מאסיר ליועצו הגדול ביותר של מלך נומנור האחרון, אר-פאראזון, ופיתה אותו להאמין כי רק אדון אחד יש לעולם – הלא הוא מלקור – ואליו יש להשתעבד, ובכך הפך סאורון ל"כוהן הגדול" של כת שסחפה אחריה נומנורים רבים לעבוד את מלקור. בתואנות שווא כי מלקור יעניק לנומנורים חיי נצח, פיתה סאורון את הנומנורים להפליג לעבר אמן, ממלכת הולאר, על מנת לקרוא עליהם תיגר. מסעם הסתיים כאשר אילובטר בעצמו התערב והטביע את נומנור במעמקי הים. מאז ואילך נודע סאורון כ"שר האופל" של הארץ התיכונה.

למרות היעלמותו של מורגות' ותפיסת התואר "שר האופל" על ידי סאורון, עדיין נזכר שמו של מורגות' לדיראון בקרב העמים החופשיים בארץ התיכונה, ואף בעידן השלישי נקרא בפיהם "האויב הגדול" או "האויב הראשי".

במהלך עלילת "שר הטבעות", ארגורן מספר להוביטים שליווהו במסע אל ריבנדל מעט ממעשה ברן ולותין, כאשר הוא מציין בפניהם כי מקור העלילה הזו בימים בהם "העולם היה צעיר", בשעה ש"האויב הגדול, אשר סאורון ממורדור היה רק אחד ממשרתיו" איים על שלום העולם, ובכך מזכיר בקצרה את מלחמות מורגות' בבלריאנד[4].

אחרית הימים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרת ספרי ההיסטוריה של הארץ התיכונה, מנבא מנדוס, אחד הוולאר, שבקיצו של העולם יתחולל הקרב האחרון (דגור דגורת – "קרב הקרבות"), שבו ישתחרר מורגות' מכלאו ויקום נגד כל הולאר עם צבא אדיר. מורגות' יקים לתחייה את כל משרתיו שנקטלו, ישמיד את השמש והירח ויקדש מלחמה סופית ואחרונה כנגד ארדה, אך יובס על ידי טורין טורמבר, אשר יקטול אותו בעזרת חרבו השחורה המפורסמת, ובכך תתגשם נקמתם של ילדי הורין. לאחר מכן, ייאספו הסילמרילים שאבדו בסוף העידן הראשון, ובעזרת אור הסילמרילים יחזרו שני עצי ולינור להטיל את אורם על העולם החדש אשר יברא אילובטר.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מורגות' בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בגרסאות מוקדמות של סיפורי העידן הראשון, דוגמת אלו שמצוטטות בספרים מפלת גונדולין וברן ולותין, נכתב השם כמלקו – ללא ר'. (או מלקו-מורגות')
  2. ^ ילדי הורין, עמ' 53
  3. ^ מפלת גונדולין, עמ' 214–215
  4. ^ שר הטבעות – שלושת הספרים בכרך אחד, פרק 11 "פגיון באפלה", עמ' 173