צער בעלי חיים

ערך זה עוסק במושג מתחום המוסר והפילוסופיה. אם התכוונתם לפירושים אחרים, ראו צער בעלי חיים (פירושונים). ראו גם זכויות בעלי חיים.

התאכזרות לבעלי חיים, הנקראת גם התעללות בבעלי חיים, הזנחת בעלי חיים או צער בע��י חיים, מוגדרת בחוק העונשין כגרימת מחדל, או גרימת סבל לכל בעלי החיים בעלי החוליות (למעט אדם). חוק צער בעלי חיים המצוי באחריותו של שר החקלאות מכיל איסור עינוי בעלי חיים, התאכזרות כלפיהם, שיסוי בעלי חיים אחד בשני, ארגון קרבות בין בעלי חיים, איסור חיתוך ברקמה חיה, והעבדת בעל חיים שאינו מסוגל לעבוד או מעבר ליכולתו. כמו כן, אוסר החוק על בעליו של בעל החיים לנטוש אותו, ואף מטיל על הבעלים חובה לדאוג לצרכיו של בעל החיים, לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו.

בנוסף, אוסר החוק על המתה ברעל של בעל החיים ללא היתר.^[1] אכזריות לבעלי חיים כוללת לפעמים גרימת נזק או סבל כמטרה בפני עצמה, והיא מכונה זואוסאדיזם – שאיבת הנאה מינית מהתאכזרות לבעלי חיים.

רוב החברות, בעבר וגם כיום, מחזיקות ביחס דואלי לבעלי-החיים. חלק מבעלי-החיים זוכים ביחסים אינטימיים עם בני האדם, המאופיינים בקשר רגשי וסימפתיה. לעיתים אף נחשבים חלק מהמשפחה ולכן זוכים לגור בבית, לקבל שם משל עצמם, טיפול והערכה. לעומתם, היחס לבעלי-חיים אחרים הוא אינסטרומנטלי והם נתפסים כ"דברים" גרידא.^[2] לאורך רוב ההיסטוריה, הדואליות הזו התקיימה כמעט ללא קונפליקט, ונראה כי לא ניתן לייצר עקביות ביחסי אדם-חיה. בכל תרבות נתונה, העולם החי אינו מהווה קטגוריה בלתי ניתנת לחלוקה, אלא שדה טעון במשמעויות היסטוריות ומוסריות.^[2]

אחד הגורמים שהשפיעו על עיצוב היחס לבעלי-החיים הוא התפתחותן של תנועות למען בעלי חיים. מראשית המאה ה-19 החלו לצמוח ברחבי העולם תנועות חברתיות המנסות לשנות את יחסו של האדם לבעלי-החיים, להפחית את ההתאכזרות כלפיהם ולעודד יחס של אמפתיה וחמלה כלפיהם.

ביהדות מופיע המושג כבר במאות הראשונות לספירה כמצווה. בעת החדשה הממלכה המאוחדת הייתה חלוצה במערב בחקיקת חוקים כנגד התאכזרות לבעלי חיים. החוקים הראשונים נחקקו במאה ה-19 נגד התאכזרות בבעלי חיים הקשורים לאדם כמו כלבים וסוסים במקביל להיתר להמשיך לצוד בעלי חיים כמו שועלים. חוקים אלו עודכנו במהלך השנים והכילו סוגי חיות ותחומי התנהגות נוספים. בעקבות בריטניה, לרוב אחרי מאבקים, נחקקו חוקים דומים בארצות רבות נוספות. בארצות הברית ובקנדה יש סדרת חוקים להגנה על בעלי חיים.^[3][4]

למרות החקיקה בארצות המערב, מעמדם המשפטי וזכויותיהם של בעלי החיים נחותים מזה של האדם. רוב החוקים הקיימים נועדו להגן על חיות מחמד ומשק, ומאשרים את זכותן של חיות אלו למחסה, מים, מזון, טיפול רפואי אלמנטרי. כמו כן הם אוסרים על עינוי בעלי חיים ועל הריגתן באכזריות. בחלק מהמדינות הוחלט כי שחיטה כשרה נכנסת לקטגוריה של הריגה באכזריות והיא נאסרה.

יש מדינות בהן חוקקו חוקים כנגד שימוש בבעלי חיים במופעי קרקס, ונקבעו סייגים לניסויים בבעלי חיים.

ממחצית המאה ה-20 עלתה המודעות לנושא התאכזרות לבעלי החיים, ובייחוד לתנאי המחיה של חיות המשק. בין הנושאים הללו:

• צריכת ביצי חופש של תרנגולות שאינן כלואות בכלובי סוללה.
• הימנעות מצריכת בשר עגלי חלב הכלואים בתאים צרים, מואכלים במזון המבוסס על אבקת חלב ונתונים במשטר צמא.
• הימנעות מצריכת כבד אווז שמקורו באווזים שעברו תהליך פיטום.
• מגבלות על ניסויים בבעל חיים ומציאת חלופות לניסויים אלו.
• הימנעות מניתוחים מיותרים כהתנסות בתהליכי למידה (ניתוח צפרדעים על מנת לראות איך ליבן פועם).
• ניסיונות לשכנע אנשים להחליף כפרות הנעשות בתרנגול באלו הנעשות בכסף (פדיון כפרות).

הצעה אחת לסיבה ולהתפשטות המושג העלה סטיבן פינקר בספרו The Better Angels of Our Nature. לשיטתו יכולת האמפתיה הבסיסית מקורה בפסיכולוגיה אבולוציונית מפני שהיא משפרת את יחס האדם לסביבתו האנושית הקרובה. במאות האחרונות החל תהליך של הרחבת מעגלי האמפתיה, שמקורו (בין השאר) בצורך להבין ולהזדהות עם יותר ויותר שותפים לסחר וליחסי גומלין. מאחר שתהליך זה אינו מנוהל רציונלית, אין הוא עוצר בתכלית קיומו והוא ממשיך וכולל מעגלים רחבים והולכים.

בנוסף לכך, על פי פרויד ונורברט אליאס לבני האדם יכולת להטמיע "טבע שני" בתקופה קריטית בילדותם. ערכים שהוטמעו בתקופה זו הופכים למניעים רגשיים רבי עוצמה.

השילוב של אלה - הרחבת מעגלי האמפתיה והיכולת להטמיע טבע שני - הם שהביאו למצב הנוכחי, בו רבים מבני האדם מזדהים עם חיות, מרחמים על חיות וכך הלאה, וצפוי שהתהליך ימשיך ויתעצם.

ערך מורחב – צער בעלי חיים (יהדות)

צער בעלי חיים הוא איסור ביהדות על פגיעה בבעל חיים שלא לצורך או התעללות בו. הביטוי מופיע בתלמוד הבבלי^[5] ובספרות ההלכה במקומות רבים.

מתוך הגישה של הגנה על בעלי החיים הוטלו איסורים אחדים: איסור על שחיטת בעל חיים וצאצאיו ביום אחד, איסור העבדת בעלי חיים בשבת, איסור חריש על ידי צמד של שור וחמור בשל ההבדלים שביניהם, איסור "לחסום שור בדישו", וכן חובות שהוטלו על האדם ביחס לבעל חיים כגון: "עזוב תעזוב עמו" לפיה מצווה אדם לעזור לחמור הכורע תחת משאו.

במקורות יש גם הצגה של כל הרג בעל חיים כפסול ואף נחשב כחטא מול אלוהים. בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא^[6] מסופר על רבי יהודה הנשיא, שלא ריחם על עגל שיועד לשחיטה, ובעקבות זאת קיבל ייסורים משמיים. ייסורים אלו חלפו רק כאשר למד לכבד את בעלי החיים וגילה רחמנות כלפי גורי חולדות ששפחתו רצתה לזרקם.

בישראל, עד לשנות ה-90 לא היו חוקים מפורטים בנושא הגנה על בעלי חיים, פרט לחוק להגנת חיית הבר, 1955 שמטרתו אינה הגנה על בעלי החיים אלא הגבלת הצייד לשם שימור הזנים שבסכנה. על החוק הזה ישנה ביקורת משמעותית מצד המשפט העברי, שאוסר לחלוטין ציד לשם שעשוע, במקום בו החוק מתיר זאת בתנאים מסוימים.^[7] בשנות ה-90 של המאה ה-20 נחקקו מספר חוקים בנושא:

• חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994 – חוק זה אוסר התאכזרות לבעלי חיים
• חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשנ"ד-1994
• איסור פיטום אווזים וברווזים, עבר תהפוכות רבות. לבסוף, נאסר פיטום אכזרי בלבד

לשם מניעת התאכזרות לבעלי חיים, הוקמו בארצות השונות אגודות וולונטריות. מבין האגודות הראשונות, אחת החשובות היא ה-Royal Society for the Prevention of Cruelty to Animals שהוקמה בבריטניה בשנת 1824 בשם SPCA. לאגודה זו קמו שלוחות הן בממלכה המאוחדת (בוולש, בסקוטלנד ועוד) והן מחוץ לאיים הבריטיים כמו: Royal New Zealand Society for the Prevention of Cruelty to Animals בניו-זלנד, RSPCA Australia באוסטרליה, ו American Society for the Prevention of Cruelty to Animals בארצות הברית. האגודה האמריקאית נחשבת כאחת הגדולות והמשפיעות בתחום רווחת בעלי החיים.

מאוחר יותר הוקמו אגודות מתמקצעות כמו: Royal Society for the Protection of Birds להגנה על בעלי-כנף. אגודות חובבי כלבים וחתולים ששמו לעצמם פרט למניעת התאכזרות, כאחת המטרות, לדאוג לבעלי חיים ללא בית, לדאוג להם למחסה זמני ולנסות למצוא בני-אדם ש"יאמצו" אותם. ואף אגודות להגנה על חמורים וסוסים מפני התעללות והעבדה בפרך.

השם אגודת צער בעלי־חיים מתייחס לכמה עמותות שונות הפעילות בישראל, שהמטרה העיקרית של כל אחת מהן היא מניעת צער וסבל מבעלי חיים.

העמותה הוותיקה ביותר שנשאה שם זה היא אגודת צער בעלי־חיים בישראל, שנוסדה בשנת 1927 בסיוע האגודה המלכותית למניעת התאכזרות לבעלי חיים, מטעם המנדט הבריטי.

בעקבות תלונה של תיירת אנגליה אשר ביקרה בארץ ישראל על יחס קשה לסוסים, חמורים וגמלים בארץ, הוקם בית מחסה לבעלי חיים בישראל, שתפקידו לאתר בהמות אשר סובלות ולהביאן לטיפול במכלאה. בית המחסה הוקם בהשפעת גופים דומים באנגליה ואירופה.

מאז, קמו ברוב הערים בישראל עמותות "צער בעלי חיים" מקומיות ומאוחר יותר עמותות נוספות למניעת התעללות ולרווחת בעלי החיים, בינן "תנו לחיות לחיות".

• רווחת בעלי חיים
• זואופיליה

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: צער בעלי חיים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צער בעלי חיים

• דו"ח של משרד החקלאות והכפר על פעולותיו בנושא צער בעלי חיים ב-2011
• הרב ישועה רטבי, צער בעלי חיים בהלכה, ישיבת מצפה יריחו, 18 באפריל 2017
• כשבג"ץ העדיף את האווזים, רביבים, 26 באוקטובר 2017
• צער בעלי חיים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)