לוי אשכול

לוי אשכול

אשכול, 1963
לידה	25 באוקטובר 1895 ז' בחשוון ה'תרנ"ו האימפריה הרוסית אורטוב (אנ'), האימפריה הרוסית
פטירה	26 בפברואר 1969 (בגיל 73) ח' באדר ה'תשכ"ט ישראל ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל ישראל
תאריך עלייה	19 בפברואר 1914
מקום קבורה	ישראל חלקת גדולי האומה, ירושלים
מפלגה	מפא"י (1930–1968) העבודה (1968–1969)
סיעה	מפא"י (1951–1965) המערך הראשון (1965–1968) העבודה (1968–1969) המערך (1969)
בת זוג	רבקה מהרש"ק (1922–1927) אלישבע קפלן (1930–1959) מרים זליקוביץ' (1964–1969)
ראש ממשלת ישראל ה־3 26 ביוני 1963 – 26 בפברואר 1969 (5 שנים) סגן אבא אבן יגאל אלון תחת הנשיא זלמן שזר → דוד בן-גוריון יגאל אלון (בפועל) ←
שר הביטחון ה־3 26 ביוני 1963 – 2 ביוני 1967 (4 שנים) → דוד בן-גוריון משה דיין ←
שר האוצר ה־2 25 ביוני 1952 – 26 ביוני 1963 (11 שנים) תחת ראשי הממשלות דוד בן-גוריון משה שרת → אליעזר קפלן פנחס ספיר ←
שר החקלאות ה־4 8 באוקטובר 1951 – 25 ביוני 1952 (262 ימים) תחת ראש הממשלה דוד בן-גוריון → פנחס לבון פרץ נפתלי ←
שר השיכון ה־3 31 במאי 1965 – 12 בינואר 1966 (227 ימים) → יוסף אלמוגי מרדכי בנטוב ←
חבר הכנסת 20 באוגוסט 1951 – 26 בפברואר 1969 (17 שנים) כנסות 2–6
יושב ראש מפלגת העבודה ה־1 21 בינואר 1968 – 26 בפברואר 1969 (שנה) גולדה מאיר ←
פרסים והוקרה
הצלב הגדול של המסדר הלאומי של חוף השנהב (1966) אזרח כבוד של ירושלים (1968) המסדר הלאומי של צ'אד (1965) המסדר הלאומי של מדגסקר (1966) אדמירל נברסקה (1965)
חתימה

לֵוִי אֶשְׁכּוֹל (שְׁקוֹלְניק; 25 באוקטובר 1895, ז' בחשוון ה'תרנ"ו – 26 בפברואר 1969, ח' באדר ה'תשכ"ט) היה פוליטיקאי ישראלי שכיהן כראש ממשלת ישראל השלישי, החל משנת 1963 ועד מותו בשנת 1969. קודם לכן כיהן כחבר הכנסת וכשר בממשלות ישראל.

אשכול החל את פעילותו הפוליטית כחבר בקונגרס הציוני. הוא היה ממקימי ההגנה בשנת 1920 וממקימי חברת המים "מקורות" בשנת 1937. בפעילותו הציונית עסק בהתיישבות, בפיתוח הארץ ובביצור מקורותיה הכלכליים. היה חבר הוועד הלאומי, וחבר בוועד הביטחון של היישוב, שעניינו הקמת כוח צבאי סדיר למדינה שבדרך. לאחר הקמת המדינה מונה למנכ"ל משרד הביטחון, והמשיך לעסוק ברכש צבאי, בעיצוב מבנהו של צה"ל ובבניית עוצמתו. אשכול היה הוגה הקמת המעברות ועיירות הפיתוח, ומאוחר יותר כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של עמידר.

אשכול נבחר לכנסת השנייה מטעם מפא"י, וזמן קצר לאחר מכן מונה לשר החקלאות והפיתוח. ב-1952 מונה לשר האוצר, תפקיד בו שימש 11 שנים והיה מבוניה של הכלכלה הישראלית בשנותיה הראשונות של ישראל. ב-1963 התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, ואשכול נבחר לרשת אותו בראשות המפלגה ובראשות הממשלה. ב-1964 חנך את המוביל הארצי שהיה מיוזמי הקמתו. ב-1966 הוביל את ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל.

ב-1967 הסלים המצב הביטחוני בעקבות כניסת כוחות מצריים לחצי האי סיני המפורז. ישראל נכנסה לתקופת המתנה מתוחה שהסתיימה במלחמת ששת הימים. ישראל נחלה ניצחון מוחץ במלחמה, ותפסה שטחים רבים לרבות ירושלים העתיקה. יש הזוקפים את הניצחון במלחמה לזכותו של אשכול, הן כראש הממשלה והן כשר בממשלות ישראל, ומצביעים על פעילותו רבת השנים למען בניית כוחו של הצבא.

אשכול נקט בגישה מתונה יותר כלפי התנועה הרוויזיוניסטית. הוא אישר את העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל, בניגוד לעמדת בן-גוריון, ואף צירף את גח"ל לממשלת אחדות לאומית בעת תקופת ההמתנה. מאידך, פעל לאיחוד מפלגות הפועלים לכדי מפלגת העבודה הישראלית, בראשה עמד. מאוחר יותר פעל להקמת רשימה משותפת למפלגת העבודה ולמפ"ם - היא המערך.

אשכול נפטר בעת כהונתו כראש הממשלה, ונקבר בחלקת גדולי האומה.

לוי-יצחק שקולניק נולד בשנת 1895 בעיירה אוֹראטוֹב (ברוסית: Оратов; באוקראינית: Оратів, אוראטיב) שבפלך קייב של האימפריה הרוסית, כ-150 ק"מ מדרום לעיר קייב (כיום נמצאת העיירה בתחומי מחוז ויניצה שבאוקראינה), בנם של דבורה לבית קרַסניַינסקי ויוסף שקולניק. אמו באה ממשפחה עשירה ובעלת נטייה למתנגדים, למרות קרבתה המשפחתית לאדמו"ר החסידי יהושע השל ממונסטרישץ', ואביו היה מנהל משק חקלאי זעיר, ומחסידי הרב ממונסטרישץ'. אשכול התחנך בילדותו בחדר, ולצד זאת למד גם לימודי חול.^[1] בסתיו 1909 נסע ללמוד בגימנסיה היהודית לבנים הרוסית-עברית של פאבל קָגָן בווילנה.^[2] במהלך לימודיו בווילנה הצטרף לאגודת נוער ציונית, ולאחר שנעשה חבר הנהלתה, הוביל את הצטרפותה לתנועת צעירי ציון.^[3] בעקבות פגישה עם יוסף שפרינצק בעת ביקורו בווילנה, השתכנע אשכול לעלות לארץ ישראל.^[4]

עם סיום לימודיו בשנת 1914, בשלהי תקופת העלייה השנייה, עלה לארץ ישראל.^[5][6] ב-19 בפברואר הגיע לנמל יפו ולמחרת יצא לחפש עבודה בפתח תקווה.^[7] הוא הצטיין בעבודה חקלאית מעשית, ובמשך תקופה גם עבד בסיוע לנתן שיפריס בתחזוקת מערכת ההשקיה של המושבה.^[8] במאי 1914 הצטרף לקבוצת פועלים שהתיישבה בקלנדיה (לימים "עטרות") וכינתה את עצמה "בני הדסה". אולם בנובמבר אותה שנה נטשה הקבוצה בחשאי את האדמות שעיבדה בקלנדיה והגיעה לירושלים. כעבור מספר ימים יצאו אשכול וחבריו לחפש עבודה בראשון לציון.^[9] ב-2 במרץ 1915 (פורים תרע"ה) הקימו כעשרים מחבורת הפועלים בני העלייה השנייה שעבדו בראשון לציון את "קבוצת עבודה", במטרה לסייע לפועלים בהשגת מקומות עבודה במושבות. אשכול נבחר לעמוד בראש הוועד של הקבוצה. חברי הקבוצה זיהו עצמם כאנשי "הפועל הצעיר".^[10] במחצית השנייה של 1915 ובמהלך 1916 התגורר אשכול לסירוגין גם בפתח תקווה, שם נפתח "סניף" של "קבוצת עבודה", ובמשך מספר חודשים עסק, תמורת משכורת צנועה מאוד, בעיקר באיתור מקומות עבודה.^[11]

בתקופה זו, שבה התחוללה מלחמת העולם הראשונה, בחר אשכול "להתעת'מן", ובעזרת הקשרים שיצר עם פקידים טורקיים, קיבל פטור מחובת הגיוס לצבא העות'מאני, באמצעות "תעודת שחרור" כ"עובד חיוני". בעזרת קשריו ותשלום "בקשיש", נפטר גם מעבודות השירות בבסיסים טורקיים ברחבי הארץ, שנלוותה לפטור מהשירות הצבאי.^[12] בתחילת 1916 נענה לפניית "הסתדרות פועלי יהודה" להצטרף אליה, ובקיץ אותה שנה נבחר לוועד המרכזי שלה ("המרכז החקלאי"), לצד ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי ונטע גולדברג (הרפז). אז גם הצטרף למפלגת "הפועל הצעיר".^[13] בעקבות הפלישה הבריטית, נדרש להתגייס לצבא הטורקי, ובאמצעות קשרים ובקשיש, נשלח באוקטובר 1917 לעבודות שירות עבור הצבא במחנות עבודה באזור עזה, בעקרון ובלטרון. לאחר שעבד כחודש ימים במחנות הצבא, ברח בתחילת נובמבר לפתח תקווה.^[14][15] בתחילת דצמבר 1917 הגיעו אשכול וחברי "קבוצת עבודה" לבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", כדי לקבל הכשרה חקלאית, ובסוף אותו חודש הצטרפו לחוות חולדה.^[16] בתקופה זו עבר, בהשפעתו של שפרינצק, לעסקנות מפלגתית בהנהגת "הפועל הצעיר", בוועדה החקלאית של המפלגה וכנציגה בוועד "הסתדרות פועלי יהודה". הייתה זו עליית מדרגה במעמדו הציבורי בהנהגת תנועת הפועלים בארץ ישראל.^[17]

ביולי 1918, לקראת סוף המלחמה, התנדב אשכול, בניגוד להחלטת מפלגתו, לגדוד ה-40 "הארץ ישראלי" של הגדודים העבריים שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. את האימון הבסיסי עשה במצרים.^[18][19] חיילי הגדוד הועסקו בעיקר בתפקידי שמירה במצרים וגם במחנות שבויים באזור טריפולי. בתחילת 1919, בעזרת קשריה של הנהגת "הפועל הצעיר", קיבל אשכול חופשת שחרור ארוכה מהצבא, ומונה למנהל המחלקה הכלכלית של התנועה. בספטמבר אותה שנה הועבר הגדוד למחנה סרפנד (צריפין) בארץ ישראל, ובחודשים האחרונים של אותה שנה הצליח אשכול לארגן גניבות נשק ממחסני הגדוד, לטובת חימוש המושבות בצפון הארץ, שנזקקו לנשק לקראת עימות עם הבדווים באזור. ב-31 ביולי 1920 שוחרר סופית מהגדוד.^[20]

בסתיו 1920 נמנה אשכול עם מייסדי קיבוץ דגניה ב',^[21] בו היה חבר במשך ש��ים רבות;^[22] בשנים הראשונות היה מרכז ענף הירקות. באותו זמן נמנה אשכול עם מייסדי הסתדרות העובדים הכללית.^[23]

ב-27 בנובמבר 1920 נבחר כאחד מ-27 צירי "הפועל הצעיר" בבחירות להסתדרות, וכעבור שבוע השתתף בדיוני ועידת היסוד שלה בחיפה.^[24] בעקבות ועידת היסוד, הוקמה "הסתדרות הפועלים החקלאית" ("ההסתדרות החקלאית") – ארגון הגג של חברי ההסתדרות הכללית מן המגזר החקלאי. ב-11 בדצמבר 1920 נבחר אשכול ל"מרכז הסתדרות החקלאים" ("המרכז החקלאי"), המוסד המבצע של "הסתדרות הפועלים החקלאיים".^[25] הוא נבחר לשמש רכז ההסתדרות החקלאית. כן היה ממייסדי ארגון ההגנה, והיה חבר "המפקדה הארצית" הראשונה.

בתחילת 1922 קיבל אשכול על עצמו שלושה תפקידים: חבר "מועצת ההסתדרות" (בת 21 חברים בראשות המזכיר הכללי בן-גוריון); חבר הוועד הפועל של ההסתדרות (שבעה חברים); ונציג "הפועל הצעיר" בוועד המנהל של "המרכז החקלאי".^[25][26]

בתחילת יוני 1922 יצא אשכול בשליחות "הפועל הצעיר" וההסתדרות לפגישות ולוועידות באירופה, כדי לקבל מהגופים הללו מימון לנסיעתו לצורך קבלת טיפול רפואי לקדחת. מספר חודשים קודם לכן קיבל אישור לשמועות שהגיעוהו כבר קודם, כי עוד בסוף 1917 נרצח אביו בפוגרום שערכו "הלבנים" (אויבי הבולשביקים "האדומים") באוראטוב.^[27] אשכול נפגש בווינה עם אליהו גולומב ובמשך שלושת השבועות שבהם שהה בעיר, סייע לו באריזה והסוואה של נשק המיועד להברחה לארץ ישראל. ב-16 ביולי נעצרו אשכול, גולומב ודוד הכהן על ידי משטרת אוסטריה, ושהו במעצר עד ששוחררו ב-14 באוגוסט וגורשו מאוסטריה. מיד עם שחרורו השתתף אשכול בוועידה השלישית של "הברית העולמית" בברלין וב"ועידה הציונית השנתית" בקרלסבד, וב-17 בספטמבר חזר לדגניה ב'. ב-21 בנובמבר 1922 התחתן בחצר הקבוצה עם חברתו, רבקה מהרשק, בטקס שכלל הצהרות אמונים, ללא שירותיו של רב.^[28]

בתחילת יולי 1924 יצא עם דוד בן-גוריון לשליחות באירופה. הוא השתתף כנציג "הפועל הצעיר" בישיבת "הוועד הפועל הציוני הגדול" של ההסתדרות הציונית בלונדון ובישיבות של מספר ועדות נוספות שלה, ובניגוד לפעם הראשונה שייצג את תנועתו מחוץ לארץ ישראל, הפעם לקח חלק פעיל בדיונים. ב-21 באוגוסט השתתף ב"ועידת העזרה" ליהודי רוסיה שהתקיימה בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה, ודנה בארגון עזרה למאות "אסירי ציון" ברוסיה ולמגורשים ממנה. בתחילת ספטמבר נסע לדנציג, גרמניה, והשתתף במועצת תנועת "החלוץ". בסוף ספטמבר השתתף ב"ועידה לענייני הגירת יהודים" בפראג. בנובמבר חזר לדנציג והשתתף בוועידת הנוער של "החלוץ". בתחילת ינואר 1925 שב לארץ ישראל.^[29]

בתחילת מרץ 1925 יצא עם דוד רמז בשליחות "הסתדרות העובדים" לברית המועצות במטרה למנוע פילוג בתנועת החלוץ ולדרבן את ראשיה לפעול לעלייה מהירה. השניים הגיעו למוסקבה ב-13 במרץ והשתתפו בוועידת החלוץ שנפתחה בעיר כעבור יומיים. בזמן הוועידה נפגש עם אחיו הבכור, ליפא, וביקש להאריך את אשרת השהייה שניתנה לו כדי לנסוע לבקר את בני משפחתו, אולם השלטונות הסובייטים סירבו לאפשר זאת מטעמים "ביטחוניים". מיד בסוף הוועידה שב לארץ ישראל.^[30] באוגוסט 1925 השתתף לראשונה כציר בקונגרס הציוני ה-14 בווינה.^[31] עם חזרתו לארץ היה אחראי להקמת תחנת המים בעמק הירדן.

אשכול היה ממארגני ועידת היסוד של "חבר הקבוצות" (נובמבר 1925, אשכול היה חבר בוועד המנהל שלו) ושל הוועידה החקלאית השלישית (סוף ינואר 1926).^[32] ביולי 1926 השתתף במושב הוועד הפועל הציוני שהתקיים בלונדון. במהלך דיוני "הוועד הפועל הציוני הגדול" הציע ליישב מיד כאלף איש ביישובים חדשים, כדי להתגבר על המשבר הכלכלי החמור שנוצר בארץ ישראל. התוכנית זכתה לאהדה מצד ראשי התנועה הציונית וזכתה להקצבה גבוהה. פרויקט זה כונה מאז "התיישבות האלף". באוגוסט אותה שנה השתתף אשכול בוועידת "ההתאחדות" בוורשה. בתחילת ספטמבר 1926 נסע ליוון כדי ללמוד כיצד התמודד הממשל עם קליטתם של 600,000 פליטים שהגיעו מאסיה הקטנה בעקבות הסכם חילופי האוכלוסין עם טורקיה, וזאת לטובת יישום רעיון "התיישבות האלף". ביקורו ביוון נמשך חמישה ימים, במהלכם סייר בסלוניקי ובכפרים סביבה ונפגש עם יהודים ואנשי ממשל. בשנים 1926–1928 העלה מספר פעמים תוכניות להתיישבות יהודית בעבר הירדן המזרחי וברמת הגולן, אולם הללו נדחו על ידי המוסדות המיישבים.^[33] בתחילת 1927 הופקד על גזברות "המרכז החקלאי".^[32]

אשכול השתתף בקונגרס הציוני ה-15, ובקונגרס ה-16 שהתקיים בציריך באוגוסט 1929, ובמהלכו נבחר לחבר "הוועד הפועל הציוני הגדול". מיד בתום הקונגרס נערכה ועידת היסוד של הסוכנות היהודית. אשכול נבחר ל"מועצת הסוכנות היהודית" ולממלא מקום בוועד המנהל של הסוכנות.^[34] בתפקידיו אלה החל לעסוק בהרחבת ההתיישבות (במסגרת המענה של המוסדות הלאומיים לדו"ח ועדת שאו), וכן בקידום תוכנית התיישבות האלף באזורים חקלאיים.^[35] בשנת 1930 נמנה עם מייסדי מפא"י, שנוצרה מאיחוד מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר, שאליה השתייך אשכול.

בשנים 1930–1932 עסק אשכול בפעילותו הציבורית כמעט רק בנושאים הקשורים להרחבת ההתיישבות החקלאית.^[36] ב-23 בינואר 1931 נפגשו אשכול ואברהם הרצפלד, לבקשתו של חיים ויצמן, עם הברון רוטשילד בארמונו, כנציגי ההתיישבות העובדת, ושמעו ממנו ביקורת על מה שנראה בעיניו כמחדלים שלה.^[37] בקונגרס הציוני ה-17 שנפתח בסוף יוני 1931 בבזל, מונה אשכול ליושב ראש "ועדת ההתיישבות".^[38]

בסוף אפריל 1933 יצא אשכול ללונדון בשליחות ההסתדרות, במטרה לגייס הון למפעלים שתוכננו על ידי המרכז החקלאי.^[39] בתחילת יולי נסע משם לברלין, עתה בירת גרמניה הנאצית, כדי לנסות לחתום על הסכם "העברה" בין חברות הסתדרותיות ובראשן "יכין" ו"ניר" לבין משרד הכלכלה הגרמני, בדומה להסכם שנחתם כבר עם חברת "הנוטע", על יצוא סחורות גרמניות לארץ ישראל, שרכישתן אפשרה לעקוף את הגבלת הוצאת מטבע החוץ מגרמניה ולהוציא את הרכוש היהודי ממנה. בסופו של דבר נחתם הסכם שריכז את ההעברה בשתי חברות, אחת בגרמניה ואחת בארץ ישראל. אשכול טיפל בנושאים הקשורים לעליית היהודים מגרמניה ובשילוב ה"העברה" בפרויקטים של "יכין" ו"ניר". אשכול השתתף בקונגרס הציוני ה-18 שנפתח בסוף אוגוסט בפראג, ונבחר בו לחבר הלשכה המרכזית ליישובם של יהודי גרמניה. בסוף דיוני הקונגרס חזר לברלין.^[40] באוגוסט 1934 חזר מגרמניה לארץ ישראל. מעורבותו הרבה בנושא הסכם ההעברה, עוררה כלפיו ביקורת מצד חוגי הימין.^[41] בינואר 1935 הקימה "המועצה החקלאית" את "חברת ניר בע"מ", בבעלות ההסתדרות, וחודש לאחר מכן נבחר אשכול לאחד משמונת חברי הנהלתה.^[42] באוגוסט 1935 הגיע כציר לקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן מטעם מפא"י. במהלך הקונגרס הגיעו הידיעות על חקיקת "חוקי נירנברג" ואשכול נסע משם שוב לברלין כדי לעסוק בתיאום נושאי ה"העברה". בתחילת ספטמבר חזר לארץ ישראל והמשפחה עברה להתגורר בתל אביב.^[43]

אשכול פעל במקביל והתקדם, הן בשורות מפא"י, הן בהסתדרות והן בהגנה. במאי 1938 נבחר כחבר קבוע במרכז מפא"י.^[44] בנובמבר אותה שנה יצא בשליחות הסוכנות היהודית וההסתדרות למסע שארך חמישה חודשים בארצות הברית ובקנדה, כדי לגייס כספים מהיהדות המקומית.^[45] בסתיו 1939 מונה על ידי דוד רמז ל"ועד ההגנה" של ההסתדרות. ב-1940 מונה לנשיאות ועידת המפלגה.^[44] בין השנים 1942–1944 היה מזכיר המפלגה. בין השנים 1944–1948 היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב-יפו.^[46]

כישוריו הארגוניים והכלכליים של אשכול הביאוהו להיות איש מפתח במספר יוזמות מרכזיות: ב-1937 הוא ייסד את חברת מקורות, שנוסדה כמפעל משותף של ההסתדרות (50%), הסוכנות היהודית (25%), והקרן הקיימת (25%). מפעל המים הראשון שהקימה החברה היה מפעל הקישון, שתוכנן על ידי שמחה בלאס, ואשר סיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים (מהם שלושה שהוקמו הודות למפעל זה), להר הכרמל ולשכונת הדר הכרמל בחיפה. חלק גדול ממימון מפעל הקישון השיג אשכול במסגרת הסכם העברה, אשר נחתם בין שלטונות גרמניה הנאצית לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודים תושבי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, וזאת טרם הפקעתם על ידי השלטונות. לאחר המכירה יכלו היהודים לקחת את התמורה איתם לארץ ישראל, וכך לעלות לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם.^[47] אשכול כיהן בהנהלת חברת מקורות עד 1951.

עוד בשנת 1939 הציג בפניו שמחה בלאס את תוכניתו "הפנטזיונרית" שהגיש לד"ר ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. בהצגה זאת הובאו שלושת המקורות האפשריים להשקיית הנגב: מי קידוחים קרובים, מי נחל הירקון ומים מן הצפון. ב-12 בפברואר 1941 קיבל אשכול את התזכיר שהגיש בלאס למקורות על "ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מנחלים", שבו הציע להשקות כ-15–17 מיליון דונם בנגב, באזור הכנרת ובצפון ישראל, באמצעות מקורות מים גלויים בלבד, וללא קידוחים.^[48] על בסיס תזכיר זה, ולאחר ועדת בדיקה, השיג אשכול, יחד עם פנחס ספיר, את התקציב להקמת משרד טכני, שעיבד את התוכניות הראשונות למפעל מים ארצי שהזכיר את המוביל הארצי העתידי, שתוכנן ונבנה לאחר הקמת המדינה.

בהתקבל החלטת הקונגרס הציוני לתמוך בהצעתו, הוא החל בעבודות תכנון מפורטות (ביחד עם המהנדס שמחה בלאס), ורתם את חברת ניר לביצוע קידוחים. בראשית 1937 הוקמה חברת מקורות ובמשך ארבע-עשרה השנים הבאות, עד 1951, היה אשכול מנהל-שותף בחברה. ב-1938 הורחבה פעילותה גם אל המגזר העירוני. תוכנית החברה ליישוב מדבריות היוותה ב-1941 את הבסיס לתוכנית ארוכת טווח להקמת המוביל הארצי.

כבר מ-1941 פעלה מקורות גם במרכז הארץ וגם בדרומה. עד 1948 הניחה החברה מעל מאתיים קילומטרים של צינורות מים, אשר נמתחו בין היתר אל אתרי ההקמה של 11 הנקודות בדרום הארץ, עובדה שהכריעה את גורל הנגב בתוכנית החלוקה.

מאז היה שותף להקמת ארגון ההגנה בשנת 1920, אשכול היה פעיל בארגון, במיוחד בנושאי כספים ורכש.

בקיץ 1931 כיהן לבקשת אליהו גולומב, יחד עם משה בילינסון ושמעון דוד יפה, בוועדה לבירור התלונות החמורות שהועלו כנגד יוסף הכט בנוגע לפעילותו בזמן פרעות תרפ"ט. ועדת הבירור מצאה אותו אשם וסילקה אותו מפעילות ב"הגנה" למשך שנה.^[36]

בין השנים 1940–1948 היה אשכול חבר המפקדה הארצית (המ"א) של ההגנה, וגזבר הארגון. בתקופה זו כינויו המחתרתי היה "ליש".

בשנות מלחמת העולם השנייה תמך בתחילה בהתגייסות ארץ-ישראלית לשורות הצבא הבריטי. מאוחר יותר סבר כי ההתגייסות לצד הבריטים לא הביאה תוצאות מדיניות מספקות ותמך בהחלטת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל לחדש את המאבק בשלטון המנדט. עם הקמתה של "ועדת x" לתיאום בין המחתרות היהודיות בתנועת המרי העברי, אשכול היה חבר בוועדה מטעם מפא"י.^[49]

בשנת 1947 מונה אשכול לחבר "ועד הביטחון" של היישוב היהודי, כנציג מפא"י.^[50] הוא שימש כעוזרו של דוד בן-גוריון ושירת ב"מפקדה הארצית", שם רוכזה פעילות הגיוס הצבאי מקרב היישוב היהודי כולו.^[51] בחודשי מלחמת העצמאות אשכול פעל בתפקידו זה בתחומי גיוס, אספקה ורכש.^[52] כמו כן היה לו חלק בארגון סלילת "דרך בורמה", והוא עסק בין היתר גם בפירוק הפלמ"ח ובאיחוד המחתרות לכדי יצירת צבא מאוחד.^[53]

עם הקמת מדינת ישראל הוא שימש כמנכ"ל הראשון של משרד הביטחון. הוא המשיך ועסק בארגון הצבא, ברכש, בהנחת יסודות לתעשייה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משוריינים לצה"ל. אשכול עמד בראש משרד הביטחון עד ינואר 1949. בתפקידו זה שימש למעשה כסגן שר הביטחון מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. את כישוריו הכלכליים יישם גם בתפקידו כיושב ראש ועדה לייעול הצבא.

בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, ישבה הנהלת הסוכנות בחוץ לארץ, כאשר חברי הנהלת הסוכנות ששהו בארץ הושמו במעצר. נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בארץ, שבה כיהן אשכול כראש מחלקת ההתיישבות יחד עם זלמן שזר והרב מאיר בר-אילן. ביום "השבת השחורה" הביא אשכול לאישור בהנהלה הזמנית של הסוכנות את תוכנית הקמת 11 הנקודות בנגב, אותה הוא יזם. הנקודות הוקמו בערב יום הכיפורים תש"ז, והיו גורם עיקרי לכך שוועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל, ועדת אונסקו"פ, המליצה להכליל את הנגב בתחומי המדינה היהודית.

בספטמבר 1948 עזב אשכול את משרד הביטחון ואת משרתו כמזכיר פועלי תל אביב–יפו. באותו חודש עִברת בלחצו של בן-גוריון את שמו מ"שקולניק" ל"אשכול", והתמנה כחבר הנהלת הסוכנות היהודית וב-7 בספטמבר מונה לראש מחלקת ההתיישבות שלה.^[54] ב-18 באוקטובר 1949 מונה לגזבר בפועל של הסוכנות היהודית במקום יצחק גרינבוים, וב-30 בינואר 1950 מונה לגזבר הקבוע.^[55]

אשכול עמד בראש מחלקת ההתיישבות במשך 15 שנה, עד כניסתו לתפקיד ראש הממשלה. עד 1952 ייסד ואכלס במסגרת תפקידו 371 יישובים חקלאיים חדשים ששימשו לקליטת העלייה הגדולה. לאחר מכן ריכז מאמצים בחיסול מחנות העולים, שהחלו להיבנות במהלך 1949: בתחילה הגה את רעיון הקמת המעברות, שהחלו להיבנות ב-1950,^[56] ולאחר מכן דחף להקמת עיירות הפיתוח. כן שימש בין השנים 1949–1953 יו"ר מועצת המנהלים של עמידר – תפקיד חשוב ומרכזי בימי קליטת העלייה והפיתוח המואץ. במחצית השנייה של שנות החמישים יזם וליווה בין היתר את מפעלי ההתיישבות בחבל לכיש ובחבל עדולם.

עד שנת 1952 כיהן, בנוסף, גם בתפקיד גזבר הסוכנות ומנהל חברת המים "מקורות".

בשנת 1951 אשכול נבחר לכנסת השנייה מטעם מפא"י. ב־8 באוקטובר מונה לשר החקלאות ולשר הפיתוח,^[57] ושימש בתפקיד במשך תשעה חודשים.^[58]

ב-25 ביוני 1952 מונה לשר האוצר, בהחליפו בתפקיד את השר אליעזר קפלן, שהתפטר עקב מחלה. פרץ נפתלי מונה במקומו לשר החקלאות, ואילו משרד הפיתוח עבר לתחום סמכותו של משרד האוצר.^[59]

בתפקידו כשר האוצר שימש אשכול במשך אחת-עשרה שנים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה עצמו כמדינאי האחראי בלעדית לענייני החוץ והביטחון ולעיצוב המורשת העתידית של מדינת ישראל. את ענייני היום-יום והכלכלה הותיר לאשכול.

בתחילה המשיך ב"מדיניות הכלכלית החדשה", כינוי להחלטת ממשלה שהתקבלה עוד במהלך כהונת קודמו בתפקיד, אליעזר קפלן. בשנת 1954 ניתן היה לראות מפנה חיובי: סיוע רב שהתקבל מחוץ לארץ, וכן כספי השילומים מגרמניה, היו בין הגורמים לכך שבשנים (1954–1963) היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר הלאומי הגולמי 10% לשנה, ואילו שיעורי האבטלה והאינפלציה היו נמוכים מאוד. עם זאת, סממן נוסף היה גידול בצריכה הפרטית, שהשיג בהרבה את גידול התל"ג לנפש, מה שהביא לפער במאזן המסחרי בין היבוא ליצוא, וכן להתרחבות אי-השוויון הכלכלי. אשכול פעל לקידום שוק חופשי על פני אינטרסים אידאולוגיים, כפי שלדוגמה צידד במכירת מניות של מפעלי ים המלח לבעלי הון פרטיים.^[60] ה"מדיניות הכלכלית החדשה" היא שהורידה מהפרק את האפשרות של שוק ריכוזי סוציאליסטי על רקע אידאולוגי וסימנה פנייה מתמשכת של הממשלה לעבר כלכלת שוק. בנוסף, זמן קצר לאחר מינויו של אשכול לשר האוצר הועברה חקיקה עיקרית ב-20 באוגוסט 1952 שקבעה רשמית כי הלירה ארץ-ישראלית שהייתה בתוקף מתקופת המנדט, מוחלפת בלירה ישראלית, שעד אותה העת הייתה בתוקף במסגרת תקנות שעת חירום בלבד.^[61]

בתחום המנהלי, אשכול היה אחראי להקמת אגף התקציבים במשרד האוצר ולגיוס שדרה מקצועית של כלכלנים צעירים בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים לשירות במשרד האוצר. בנוסף היה אשכול בין האחראים על הקמת בנק ישראל.^[62] לקראת סוף 1954 אישרה הכנסת את הצעת החקיקה שלו והעבירה את חוק בנק ישראל. לתפקיד נגיד בנק ישראל הראשון מונה מנכ"ל משרדו של אשכול, דוד הורוביץ, שכיהן בתפקיד עד 1971.

בשלהי 1956 תמך אשכול, כמו רוב בקרב שרי הממשלה, ביציאה למבצע קדש וקידם חקיקה שהנפיקה איגרת חוב ממשלתית והטילה מיסוי על שירותים ממשלתיים כדי להגדיל את רווחי המדינה. לאחר המלחמה הייתה ישראל נתונה למשבר באספקת הנפט, שכן האספקה מברית המועצות נפסקה בעקבותיה. כבר למחרת פרוץ מלחמת סיני ביקש אשכול לתכנן צינור נפט מאילת צפונה.^[63] על כן קודמו מגעים עם איראן, שבאותה העת הייתה ב"ברית הפריפריה" עם ישראל, להקמת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א). אשכול שמר על הקשרים עם איראן וביקר בה בכהנו כראש הממשלה ב-1966. נטל המס בישראל בתקופת כהונתו של אשכול כשר האוצר היה נמוך (פחות מ-25%) ואיפשר את הצמיחה המהירה של המשק. זאת לנוכח מדיניות רווחה דלת התקציב שהונהגה, תשלומי העברה קטנים וסלקטיביים והוצאות ביטחון מצומצמות של בין 5% ל-6% בשנה בלבד, שקפצו זמנית רק עקב מבצע קדש. ב-1957 הוקטן בחזרה תקציב הביטחון, והחל מ-1959 שב קצב הצמיחה לקנה מידה שהיה בו טרם המבצע^[64].

ב-1 במאי 1956 נתן אשכול אישור לתוכנית הקמת העיר אשדוד, וב-15 במאי חתם על ההסכם עם בן עמי וקלוצניק.^[65] לקראת סוף אותה השנה הוקמה חברת אשדוד בע"מ – חברת בת של קבוצת בוני ערים בע"מ – על ידי בן עמי וקלוצניק. בתמורה למימון הנמל קיבלה חברת אשדוד הבטחה לשטח של כ-42 אלף דונם, כ-32 ק"מ בקו אווירי מתל אביב, והוטלה עליה האחריות לתכנון העיר ובנייתה.^[66]

בחודשים יוני–יולי 1960 ערך אשכול מסע בשש מדינות מערב אפריקה, שם נפגש עם אישי ממשל בכירים ודן עמם בפיתוח הסחר עם ישראל. במסע זה נחתמו מספר הסכמים כלכליים. בספטמבר אותה שנה ביקר במספר ערי בירה באירופה המערבית, בניסיון להסדיר את קבלתה של ישראל כ"חברה נלווה" לשוק האירופי המשותף.^[67] כמו כן ביקר באותה השנה גם במקסיקו ובארצות הברית, איפה שפעל לעודד השקעות בישראל.^[68] במהלך כהונתו של אשכול גדל נתח השוק התעשייתי על חשבון החקלאי ובעשר שנותיו כשר האוצר גדלה התפוקה התעשייתית במאה אחוזים. הפריחה הכלכלית גם השפיעה לטובת הממשלה על תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959, במהלכן התחזקה מפא"י בשבעה מנדטים^[64].

כאמור, ב-1954 הוקם בנק ישראל וע�� ייסודו הופסקה הצמדת הלירה הישראלית ללירה שטרלינג ובמקומה נעשתה הצמדה של הלירה לדולר ביחס של 1.80 לירות לדולר אחד, תוך כדי פיחות של חמש מאות אחוזים.^[69] משרד האוצר ובנק ישראל היו יחדיו אחראיים על תהליך צמיחה כלכלית מפואר שנמשך עד 1965, שהיה שני רק לצמיחה הכלכלית של יפן באותה העת. עם הצמיחה באה גם התערערות במאזן התשלומים. הפער בין היבוא ליצוא גדל ללא הפסקה עם העדפה ליבוא, ומדיניות הממשלה להתמודדות עם חוסר האיזון דרך סבסוד יצוא, רגולציה והיטלים על מוצרים מיובאים לא הצליחו לבלום אותה. ההפרש הגיע בתחילת שנות השישים ל-50% יותר כספים שזרמו ליבוא מאשר מיצוא. אף על פי כן, משרד האוצר סירב לבצע פיחות ואשכול אף אמר נחרצות, ב-1962, כי "אין ולא יהיה פיחות",^[70] אמרה שנחרטה בזיכרון הציבורי, שכן חודש בלבד אחריה הוכרז על פיחות. אשכול נתקל בקשיים בהשגת רוב בממשלה לתמוך בפיחות נוכח נחיצותו, והצעתו נפלה פעם אחת בהצבעה בממשלה נוכח התנגדותו של שר התמ"ס פנחס ספיר.

ב-9 בפברואר 1962 הכריז אשכול בשידור רדיו מיוחד לאומה על פיחות הלירה הישראלית לעומת הדולר מ-1.8 לירות לדולר ל-3 לירות לדולר.^[71] במסיבת עיתונאים לאחר ההודעה הסביר השר אשכול, כי הפיחות הוא חלק ממדיניות כלכלית חדשה שנועדה להבריא ולייצב את המשק, ולהכשירו להתמודדות עם שוקי חו"ל. באותה מסיבת עיתונאים נחרטה גם אימרתו של אשכול כי "אין פיחות בלי כאבים." הפיחות הביא לסערה במשק, לשביתות ולעליות מחירים. מטרת הפיחות הייתה ניסיון לצרף את ישראל אל השוק האירופי המשותף כ"חברה נלווית", ולהוכיח עמידה בסטנדרטים הכלכליים הנדרשים לקראת מהלך זה, משימה שאכן הושגה ב-1964. אמנם המסחר עם מדינות אירופה השתפר מעט, אך ככל שמטרת המהלך הייתה הורדת הצריכה הפרטית, הרי שהעלייה ברמת המחירים, עקב הפיחות, התקזזה עם מנגנון הצמדת השכר במשק.

הפיחות כשל בהשגת מטרותיו העיקריות, ככל הנראה כתוצאה מפשרות שנערכו בקיומו שאשכול הסכים להן כדי להשיג רוב בממשלה לביצוע הפיחות דרך הסכמת השר ספיר. לאמיתו של דבר כבר בשנת 1964, היה ברור כי הגרעון במאזן התשלומים גדל לכ־570 מיליון דולר, והשכר המשיך לעלות מעבר לעלייה בפריון. כך הובהר כי המדיניות הכלכלית החדשה נכשלה בהשגת מטרותיה העיקריות. בפרספקטיבה מאוחרת נראה צעד דרסטי זה כהקדמה למיתון הגדול עליו הכריז אשכול ב-1966, אף הוא על רקע העלייה בצריכה הפרטית, בלא עלייה מקבילה בתוצר הלאומי.^[72]

ערך מורחב – העסק הביש

במהלך עבודתו לצדו של בן-גוריון רכש אשכול את אמונו ואת חיבתו, והפך ליורשו המועדף. כאשר התפטר בן-גוריון לראשונה מתפקידו בשנת 1953, הודיע לראשי מפלגתו כי הוא רואה באשכול את האדם המתאים ביותר לרשת את תפקיד ראש הממשלה, אך סירובו של אשכול ולחצים מפלגתיים אחרים הביאו למינויו של משה שרת, שנהנה מתמיכה גורפת של הנהגת מפא"י.^[73]

בזמן כהונתו של משה שרת כראש ממשלה ופנחס לבון כשר הביטחון, אירעה פרשת העסק הביש – הנחיה לקבוצת צעירים יהודים במצרים לחבל במוסדות בריטיים ואמריקניים שם, על מנת לסכסך בין מצרים למדינות אלו, ולמנוע, או לדחות, את הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים. תוכנית זו סופה שעלתה בחיי אדם, כאשר הצעירים נתפסו ונעצרו, וחלקם הוצאו להורג. בעקבות האירועים במצרים, נאלץ לבון להתפטר מתפקידו. אשכול התנגד להדחתו, אולם נכשל בניסיונותיו למנוע אותה.^[74]

הוויכוח הפוליטי בעניין "עסק הביש", שכונה "הפרשה", הפך מאוחר יותר, משנת 1960 ואילך, לעניין מרכזי ששיאו בעימות בין בן-גוריון לאשכול. לאחר גלגולים שונים בחקירת "הפרשה", הגיעו הדברים לידי כך שבאוקטובר 1960 גרס בן-גוריון שיש להקים ועדת חקירה משפטית לחקר "העסק הביש", בעוד שצמרת מפא"י העדיפה לסיים את העניין. אשכול חתר להגיע לפשרה, ולסיים בהקמת ועדת שרים לחקר "הפרשה". ב-3 בנובמבר החלו דיוני "ועדת השבעה", שאשכול היה אחד מחבריה,^[75] וב-25 בדצמבר 1960 הגישה הוועדה את מסקנותיה וזיכתה את לבון, שר הביטחון, מכל אשמה.

ב-31 בינואר 1961, לאחר חודש של סכסוכים ועימותים, הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה לאחר שלא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. ב-21 במרץ 1961 הוחלט על קיום בחירות בחודש אוגוסט. אחרי הבחירות לכנסת החמישית נתקל בן-גוריון בקשיים ללא תקדים בהרכבת ממשלה. בתום חודש של מגעים עקרים, הטיל בן-גוריון על אשכול את ניהול המשא ומתן בשמו. אשכול השכיל לרצות את המפד"ל ואת אחדות העבודה ולצרפן לקואליציה. הרכבת הקואליציה בידי אשכול הייתה סימן מובהק לכך שהוא סומן כיורש לבן-גוריון, ולכך שמעמדו בצמרת מפא"י הוא כשל מס' 2.^[76]

כעבור שנתיים, ב-16 ביוני 1963, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, בפעם האחרונה. עם ההתפטרות היה אשכול ליורשו הטבעי של בן-גוריון ומונה בהסכמה כללית לראש הממשלה.^[77] בתוך שבוע ימים הקים את ממשלת ישראל האחת עשרה, באותו הרכב קואליציוני שבו פעלה ממשלת ישראל העשירית.

כשהקים אשכול את ממשלתו, סברו רבים כי בניגוד לבן-גוריון, הוא ימנה כשר ביטחון אדם בעל רקע מתאים לכך, ולא יותיר את התיק בידיו; אולם אשכול החליט לכהן גם כשר הביטחון. בנאום שנשא בכנסת, אחרי הקמת הממשלה, הוא הבהיר שזו "ממשלת המשך" ושיבח את בן-גוריון במילים חמות "כאחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו, בכל הדורות". נראה היה כי אשכול מתכוון ללכת בדרכו של בן-גוריון, ועם זאת - לבזר מעט את ריכוזיות הכח בידי ראש הממשלה, וליצור הנהגה קולקטיבית של "זקני מפא"י".

תקופת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה הייתה תקופה של שלווה ופיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול. היה זה אות לכך שהמדינה עוסקת בפיתוח ומטפלת בבעיות פנים. המשבר הכלכלי של 1962 טרם חלף, הגם שהנתונים הכלכליים הראו על צמיחה ועל עלייה בתל"ג, אך המשברים בשוק העבודה הלכו והחריפו. דיבורים על 'מיתון' ועל 'ריסון' נשמעו כבר במהלך 1964, והממשלה אכן נקטה בצעדי ריסון תקציבי, ששיאם היה המיתון היזום שבוצע במהלך 1966.

בגבול ירדן שרר שלום דה-פקטו, זאת לאחר מגעים סודיים עם חוסיין מלך ירדן שנוהלו אז, הביאו להבנות. ב-25 בדצמבר 1963 מינה אשכול את יצחק רבין לרמטכ"ל. השקט היחסי הופר בשנת 1965, בעקבות הקמת אש"ף, כשנעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לחבלות כנגד המוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולת עונשין רחבת היקף כדי לגרום לפעולות החבלה להיפסק. בחזית הסורית שרר שקט מתוח. באוגוסט 1965 הייתה הסלמה עד כדי שימוש באש טנקים וארטילריה, בשל ניסיון סורי להטות את מקורות הירדן; צה"ל הצליח לעצור את המפעל הסורי. אך באופן כללי היו אלו שנים שקטות, שהתאפיינו במיוחד בהחלטה, שהתקבלה בסוף שנת 1963, על קיצור שירות החובה בצה"ל לגברים בארבעה חודשים.

אזרחי ישראל הערבים נהנו מהקלות מסוימות בממשל הצבאי, אשר היה בשלביו האחרונים, זאת לאחר שבפברואר 1963 דחתה הכנסת ברוב דחוק את ההצעה לביטולו.

ב-13 באפריל 1964 הגיע בן-ציון שקולניק, אחיו הצעיר של אשכול, לביקור בישראל, לאחר שקיבל היתר לצאת מברית המועצות כדי להיפגש עם אחיו לראשונה לאחר עשרות שנים. ביקורו אורגן על ידי שגריר ברית המועצות בישראל.^[78]

בזירה הבינלאומית הגיע אשכול להישגים. האפיפיור פאולוס השישי ביקר בארץ ב-5 בינואר 1964 – ביקור ראשון מסוגו, שסוקר בהרחבה בתקשורת העולמית. היחסים עם ארצות הברית הלכו והשתפרו. במאי 1964 ביקר אשכול באופן רשמי בארצות הברית, כראש הממשלה הישראלי הראשון המתקבל לביקור ממלכתי בארצות הברית (בן-גוריון ביקר לפני כן פעמיים בארצות הברית, באופן בלתי-רשמי^[79]). אשכול הניח את התשתית ליחסים של שיתוף פעולה עם הנשיא לינדון ג'ונסון, שעזרו למדינת ישראל בשנים שלאחר מכן. ב-1 ביוני נפגש עם ג'ונסון בבית הלבן, והיה לראש המדינה הישראלי השני שביקר בארצות הברית, והראשון שהוזמן לביקור רשמי ולהתארח בארוחת ערב ממלכתית.^[80] לקראת סוף אותו חודש נסע לביקור בן 13 ימים בצרפת, במהלכו נפגש עם הנשיא שארל דה גול וראש הממשלה ז'ורז' פומפידו.^[81] ב-14 במרץ 1965 החליטה ממשלת ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה המערבית.^[82] בזמן שהופעל לחץ כבד מצד מדינות ערב על גרמניה, ואף על פי שרבים בארץ חשבו כי טרם הגיעה השעה לכונן יחסים עם גרמניה, פחות מעשרים שנה מאז השואה, עלה בידי אשכול להעביר בכנסת את ההכרעה ההיסטורית בעניין זה.

בזירה הפוליטית הפנימית הביאה אישיותו של אשכול לפיוס ורגיעה. בניגוד להתנגדותו רבת השנים של בן-גוריון, הסכים אשכול להעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל, וקבורתן בטקס ממלכתי בהר הרצל ב-9 ביולי 1964. באווירה של התקדמות שקטה, צוינו אירועים כהתחלת אִכלוס העיר כרמיאל, הקמת מגדל שלום, המכביה השביעית, והתחלת הניסיונות להפעלת הטלוויזיה הישראלית.

עוד בדצמבר 1960 נחשף הכור הגרעיני בדימונה. נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי, הביע דאגה פן הכור ישמש לבניית פצצת אטום, והממשל האמריקאי העלה דרישות חוזרות ונשנות לפיקוח על הנעשה בכור. עד אז הצליח בן-גוריון לרַצות את האמריקנים, אך עם היכנסו לתפקיד עמד אשכול בפני הכרעות חשובות בנושא זה.^[83]

שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם צרפת הביא לישראל בין השאר את מטוסי המיראז' 3, וכן חימוש רב נוסף ביחד עם ידע בתחום הגרעין; לעומתם, הציעו האמריקנים חבילת סיוע בחימוש קונבנציונלי (בעיקר מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק וטילי קרקע-אוויר מסוג הוק, וכן טנקים מסוג פטון אשר היוו בהמשך את עמוד השדרה של חיל השריון במשך שנים רבות, תחת הכינוי מגח) - כל זאת בתמורה להאטת קצב הפיתוח הגרעיני, לכאורה.

שמעון פרס, שהיה יוזם הקשר עם צרפת ומאבות הכור האטומי ותוכנית הגרעין הישראלית - היה בעד הידוק היחסים המיוחדים עם צרפת, אף במחיר התעמתות עם ארצות הברית. אשכול לא קיבל את דעתו, והגיע להבנה חשאית עם ארצות הברית בדבר קבלת הסיוע האמריקאי והאטת הפיתוח הגרעיני-כביכול.

ההחלטה לא התקבלה בקלות, על אף שנשמרה בסוד מעיני הציבור. פרס ובן-גוריון, לאחר שהחלו לפעול כאופוזיציה פעילה לאשכול בשנת 1965, רמזו ללא הרף על "מחדל ביטחוני" שלו אחראי אשכול. פרופ' ארנסט דוד ברגמן, ממקימי הכור, התפטר אז, כנראה על רקע זה.

אשכול, אשר עם מינויו לראשות הממשלה פעל בתיאום עם בן-גוריון ולפי הקווים שהתווה האחרון, הלך והתרחק מבן-גוריון, ועל כך העידו פעולות כהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי ארצה (בן-גוריון הוציא בזמנו את חרות ואת ראשיה "אל מחוץ למחנה"). הקרע האמיתי ביניהם נוצר בשאלת צירופה של אחדות העבודה למפא"י. בן-גוריון התנגד לכך, שכן הדבר היה מביא לחיזוק מעמדו של לבון, ולהשבתו עם שאר אנשי קבוצתו "מן היסוד" אל המפלגה. הפגיעה העיקרית הייתה בציפור נפשו של בן-גוריון – שינוי שיטת הבחירות, שלה הטיף זה מכבר, ואשר האיחוד בין אחדות העבודה ובין מפא"י הביא, למעשה, לזניחתה.

באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת אחרי שבדיקת משפטנים מצאה כי "ועדת השבעה" עיוותה את הדין.^[84] לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי "ועדת השבעה" פעלה ללא מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה נטולת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהיו חברים בה,^[85] החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י. משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חש עצמו חופשי להחליט כרצונו בעניין ממלכתי - הוא הקמת ועדת חקירה משפטית.^[86]

ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון - שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים ואחרי שנשיא המדינה הטיל שוב על אשכול להרכיב ממשלה, הוא הרכיב את הממשלה בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים מאז התפטרותו.

בוועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965 נשא אשכול נאום בו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה", להקים את המערך החדש (המערך הראשון), וכן קרא לבן-גוריון: "תן לי אשראי!".^[87] בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון. ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא באשכול (179 קולות לעומת 103). ב-2 ביולי פרש בן-גוריון משורות המפלגה יחד עם שישה חברי כנסת נוספים והקים את רשימת פועלי ישראל.^[88]

במערכת הבחירות לכנסת השישית, נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות–הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א – אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית. בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965, זכה המערך (הראשון) בראשות אשכול ב-45 מנדטים אל מול 10 מנדטים בלבד בהם זכתה רפ"י.^[89] כישלונה של רפ"י היה חרוץ; נראה היה כי דרכו של אשכול, ואנשי דור הביניים במפא"י, היא שניצחה, וכי בן-גוריון "והצעירים" הוסטו הצידה לשנים רבות ולא תהיה להם עוד תקומה.

ערך מורחב – ממשלת ישראל השלוש עשרה

ב-28 בנובמבר 1965 הטיל הנשיא זלמן שזר על אשכול את מלאכת הרכבת הממשלה.^[90] מייד לאחר הבחירות אושפז אשכול בשל בעיות בריאות. גם לאחר שחרורו מן האשפוז, כעבור כמה ימים, לא הצליח להרכיב ממשלה. בעיות עם השותפים מבחוץ ובעיות במינוי השרים בתוך מפא"י הקשו על התהליך. הממשלה הוצגה בפני הכנסת רק ב-12 בינואר 1966 ונתמכה על ידי 71 הח"כים של מפא"י, מפ"ם, מפד"ל, פועלי אגודת ישראל והליברלים העצמאים. רפ"י, על שלל כוכביה, נותרה באופוזיציה. את עיקר נאום הבכורה הקדיש אשכול לבעיות הכלכלה, ואלה אכן עמדו בראש סדר היום הציבורי בתחילת כהונתו.

ב-27 במאי 1966 יצא אשכול למסע בן שלושה שבועות בשבע מדינות באפריקה.^[91] הוא התקבל בהן באהדה גדולה ובמהלך ביקוריו נחתמו הסכמים כלכליים, מדיניים וצבאיים.^[92]

ערך מורחב – מיתון 1966 בישראל

עוד לפני תום שנת 1966 הסתיימו כמה פרויקטים גדולים: המוביל הארצי, נמל אשדוד, מפעלי ים המלח. סיום העבודה על פרויקטים אלו הביא לירידה בהיקף העבודות הציבוריות, ולצמצום הפעילות הכלכלית; במשק קטן כמו המשק הישראלי היו לכך תוצאות מיידיות. בנוסף, מאזן התשלומים השלילי של ישראל, העלייה באינפלציה, הירידה בעלייה, סיום שלב הפיצויים הלאומיים (להבדיל מהאישיים) של הסכם השילומים עם גרמניה, והתגברות הדרישות מצד ועדי עובדים גדולים במשק, בראשם ארגון 'האקדמאים' (שערכו ב-1965 שביתה פראית), כל אלו הביאו את הממשלה עוד במהלך 1964 וביתר שאת ב-1965, לנקיטת צעדי ריסון תקציבי, כלומר - מיתון יזום.

בנאום מ־14 בפברואר 1966, תוך כדי הצגת תקציב המדינה בכנסת, פרט שר האוצר פנחס ספיר את הבעיות העיקריות העומדות בפני המשק הישראלי: גירעון במאזן התשלומים, עליות שכר במשק, הגדלת תקציב הביטחון. הכלים למלחמה בבעיות אלה: העלאת מסים וכן התייקרויות, או בלשונו של ספיר "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". המדיניות כונתה "מיתון", ובפי מתנגדיה הוצגה כ"יציאה מכלל שליטה" של המשק. את הפרשנות הזו הובילו חברי האופוזיציה מימין - (גח"ל), ומשמאל - (רפ"י).

בחלוף 1966 ותחילת 1967 התברר כי המדיניות הביאה לעלייה חריפה באבטלה, לירידה ברמת החיים ולעצירת השקעות חוץ. לראשונה ראתה ישראל מאזן הגירה שלילי, שבו מספר העוזבים את הארץ (שכונו "יורדים") עלה על מספר העולים אליה. בשנת 1966 לבדה ירדו מהארץ 11,000 איש. בנוסף, בינואר 1967 התמוטטו שני בנקים פרטיים קטנים, "בנק פויכטוונגר" ו"בנק אלרן", עקב פרשיות שחיתות ומעילות, ופסקה פעילות חברת הבנייה הגדולה "רסקו".

מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" כשלו. ראש הממשלה ושר האוצר שלו ניסו לטעון שמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "ניתוח אינו יכול שלא להכאיב" – אך הציבור חש אי אמון כלפי שניהם. אשכול הואשם בהססנות ובחוסר יוזמה אל מול המשבר. גישתו הפשרנית, שזכתה לאהדה במשבר רפ"י, נראתה עתה כחוסר החלטיות גרידא. בציבור נפוצו עליו בדיחות, ואף הופץ ספרון בשם "כל בדיחות אשכול". אמרות הכנף שיוחסו לו, כגון "חצי-תה-חצי-קפה", וכן "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" - נראו עתה כמלמולים של אדם חלש, שאינו ראוי למשרתו הרמה. אלה היו מתקפות מתוזמרות מצד האופוזיציה, שנתמכה על ידי עיתונים 'בלתי תלויים'. בפועל, האופוזיציה כמו גם העיתונאים הביקורתיים, לא הציגו שום חלופה למדיניות הממשלה שנועדה לשנות את מבנה המשק - להעביר יותר עובדים מענפי השירותים לייצור, ולהגדיל את הייצוא - תחת מיזמי הענק שהקמתם הסתיימה משכבר.

תקופת המיתון הייתה תקופת התעצמות חסרת תקדים ביכולתו של צה"ל. הטנקים מסוג פטון (מג"ח M48 ו-M60) ומטוסי המיראז' נקלטו בהצלחה בצה"ל. את בניין הכוח וחיזוקו, גם בשנות מיתון אלה, יש לזקוף בלעדית לזכות אשכול, אשר השכיל - גם נוכח המשבר הכלכלי - לפעול על פי סדר עדיפויות ראוי. מבחינה בינלאומית הייתה הברית שיצר אשכול עם הנשיא ג'ונסון במאי 1964, נדבך חשוב בהעצמתו של צה"ל לקראת יום פקודה.

בנובמבר 1966 הודיע אשכול בנאום בכנסת כי הממשל הצבאי הסתיים; הוא עשה זאת בהתאם להסכם הקואליציוני עם מפ"ם, ובגלל לחץ פוליטי וציבורי שהלך וגבר ואף דיבר ללבו, אך גם משום רצונו לנקוט בעוד צעד הפגנתי כנגד מורשת בן-גוריון. למעשה, הממשל לא בוטל לחלוטין, אלא שסמכויות אכיפתו הועברו לידי המשטרה והמשטרה הצבאית, והוא צומצם בהדרגה עד שחדל להתקיים מספר שנים אחר כך.

צה"ל נאבק על בסיס יום-יומי עם חוליות חבלה של אש"ף וארגונים אחרים, והגיב בפעולות תגמול. הגדולה בפעולות אלה הייתה פעולת סמוע ב־13 בנובמבר 1966, שבה חדר כוח צה"ל לירדן, ופוצץ עשרות בתים בכפר סמוע, לאור יום. תגובתו של אשכול לפעולות החבלה הייתה בתחילה פשרנית. אמרתו "הפנקס פתוח והיד רושמת"^[93] נועדה לרמוז לכך שישראל תגיב להתנכלויות בזמן ובמקום שייראו לה; אך המסר לא התקבל על דעת הציבור, וההנהגה הצבאית אף התעמתה עם אשכול בדרישה להחריף את התגובות ולנקוט בקו ביטחוני אקטיביסטי. נראה כי פעולת סמוע עצמה הייתה בהיקף גדול בהרבה ממה שאישר אשכול. המאבק בין הממסד הצבאי להנהגה האזרחית קיבל אופי אישי, למשל בתקריות כמו זו מספטמבר 1966, שבה התבטא רבין כי ישראל צריכה לפגוע בשלטון הסורי, ובתגובה אסר אשכול קטגורית על אלופי צה"ל להתבטא בנושאי מדיניות. מאבק זה עתיד היה להסלים ולהחריף ככל שהתקרבה מלחמת ששת הימים, כאשר - בהדרגה - הן ההנהגה הצבאית, והן העם, איבדו אמונם בכוחו של אשכול להתמודד עם בעיות הביטחון של המדינה.

ערך מורחב – תקופת ההמתנה

ב-15 במאי 1967 נערך בירושלים מצעד יום העצמאות.^[94] על בימת הכבוד עמדו אשכול, ולידו הרמטכ"ל יצחק רבין. עוד במהלך המצעד הגיעו לאוזני הנוכחים ידיעות כי גמאל עבד אל נאצר נשיא מצרים הכניס לסיני כוחות צבא גדולים, בניגוד להסכמי שביתת הנשק. עם חדירת הכוחות המצריים לסיני, ובעקבות דרישתו של נאצר, הורה מזכ"ל האו"ם או תאנט על פינוי כוחות האו"ם שהיו מוצבים בסיני. פעולה זו הביאה למעשה לכך שנאצר שלט במצרי טיראן – מה שיצר בפועל מצור ימי על מדינת ישראל. בתוך יומיים, מ-19 במאי ואילך, גויס כוח המילואים של מדינת ישראל והועמד בכוננות. החלה "תקופת המתנה", במהלכה שותק המשק הישראלי עקב גיוס מרבית כח העבודה הכשיר לשירות מילואים ב"צו 8". חרדה קיומית ירדה על המדינה.

למשבר קדמו חודשים של חיכוכים עם סוריה, שהביאו לפגיעות ביישובי הצפון, ששיאו היה קרב אווירי באפריל 1967 בו הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים, בלא כל אבדות לחיל האוויר הישראלי. יש הסוברים כי החלטתו של נאצר להזרים כוחות לסיני הייתה צעד שנועד להניא את ישראל מהתערבות בסוריה בניסיון להפיל את המשטר שם. אחרים סברו כי המשבר החל מבלי שתהיה כוונה אצל מי הצדדים להביא למלחמה כוללת, אלא ששורת צעדים, שלא ניתן היה לחזותם מראש, גררו את האזור למלחמה.

הציבור הישראלי איבד אמונו בראש הממשלה כשר ביטחון. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה ואשכול נמנע מלהורות על יציאה למלחמה, גבר החשש שמדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל ויפתחו ראשונות במתקפה.

ב-23 במאי התמוטט הרמטכ"ל רבין מאפיסת כוחות, והוחלף למשך 48 שעות על ידי סגנו, עזר ויצמן. האירוע הגביר את החשש הן בצבא והן במערכת הפוליטית מהתמשכות תקופת ההמתנה. החלו לחצים על אשכול להסכים להצטרפות אנשי רפ"י לממשלה ולמינויו של משה דיין כשר הביטחון. אשכול לא הסכים לחזרת יריביו מרפ"י לשולחן הממשלה, וראה בדרישות אלה משום חתירה תחת סמכותו.

הוא ניסה למצות את כל האפשרויות לתיווך בינלאומי על מנת לסיים את המשבר. שר החוץ אבא אבן יצא לצרפת ולארצות הברית בניסיון להביא באמצעות פעולה בינלאומית לפתיחת השיט במצרי טיראן - ללא הצלחה, והמשבר הלך והחריף. בפגישה ב-2 לפנות בוקר ב-27 במאי מסר שגריר ברית המועצות לידי אשכול שדר חריף מראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין, שהזהיר מפני פעולה צבאית. בצהרי אותו יום התקבל שדר ברוח זו אף מידידו של אשכול, הנשיא לינדון ג'ונסון. בהצבעה שנערכה בממשלה בשעות הלילה, היו הדעות חלוקות בשאלת היציאה למלחמה. תשעה שרים, בהם אשכול, תמכו ביציאה מיידית למלחמה, ותשעה תמכו בהמתנה. אשכול לא הצליח להכריע בין המחנות, ודחה את המשך הדיון למחרת.

עוד בערב 28 במאי 1967, נשא ראש הממשלה נאום לאומה ששודר ברדיו. לקראת הנאום נוצרו כמה נוסחים, ואשכול עשה במהירות הגהה לנוסח המודפס. הנאום שודר בשידור חי, וכשהגיע אשכול לפסקה ששונתה בנוסח המודפס, במקום "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות" נכתב "כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות"; אשכול לא הבין את התיקון שנעשה, ונשמע מגומגם. תקלה זו יצרה רושם קשה בציבור כאילו בראשות הממשלה יושב אדם הססן, חסר יכולת הכרעה, ולכן המדינה נתונה בסכנה גדולה.

מאולפני הרדיו הגיע אשכול לישיבת המטכ"ל. מצב הרוח במטה היה סוער, עד כדי כך שאריאל שרון, מפקד אוגדה 38 במינוי חרום במלחמה, דיבר על נקיטת יוזמה צבאית מבלי להמתין להוראה מהדרג המדיני.^[95] האלופים אריאל שרון, עזר ויצמן, אברהם יפה והרמטכ"ל הטיחו באשכול מילים קשות, והוא עזב את הישיבה בכעס. באותו יום הודיעה ירדן על הצטרפותה לברית נגד ישראל לצד סוריה ומצרים.

ב-29 במאי נכתב במאמר המערכת בהארץ כי "מר אשכול לא בנוי להיות ראש ממשלה ושר ביטחון במצב הנוכחי".^[96] אשכול נאם בכנסת וניסה להרגיע את הציבור בכך ש"סביר לצפות שהמדינות התומכות בעקרון חופש השיט יעשו ויתאמו פעולה יעילה כדי להבטיח שהמיצרים והמפרץ יהיו פתוחים למעבר ספינותיהן של כל האומות ללא אפליה". אך הלחץ הפנימי נמשך וב-1 ביוני הפקיד אשכול את תיק הביטחון בידי משה דיין. כן צורפו לממשלה נציגי גח"ל - מנחם בגין ויוסף ספיר, כשרים בלי תיק. הייתה זו ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה במדינת ישראל, אשר באותה עת כונתה "ממשלת ליכוד לאומי". עם מינויו של דיין כשר הביטחון איבד אשכול את ההנהגה הביטחונית, ולמעשה העביר לידי דיין את ההכרעה על היציאה למלחמה ועל מהלכה.

ערך מורחב – מלחמת ששת הימים

המלחמה הייתה הניצחון הצבאי הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז ומעולם. תוך שישה ימים הביס צה"ל את צבאות ערב, כבש את שטחי חצי האי סיני, יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן ומזרח ירושלים.

תוצאות המלחמה לא יוחסו על ידי הציבור לאשכול על אף שהוא עמד בראשות הממשלה, עסק בזמן הקריטי בבניין הכוח של צה״ל וניהל את מדיניות החוץ הישראלית סביב המשבר המדיני. כיום מקובלת ההערכה כי תקופת ההמתנה סייעה לצה״ל בהכנתו לקראת המלחמה, וכי המאמצים שעשתה המדינה במניעת המלחמה סייעו לקבלת לגיטימציה בינלאומית למהלכים, ולמניעת לחץ בינלאומי לנסיגה מן השטחים שנכבשו במהלכה, דוגמת הלחץ שאילץ את בן-גוריון לנסיגה הישראלית מסיני ומרצועת עזה בשנות ה-50. תהילת מלחמת ששת הימים יוחסה על ידי הציבור למשה דיין ולמפקדי צה"ל.

ב-11 ביוני 1967 תמכו רוב שרי הממשלה באיחוד מזרח ירושלים עם מערב ירושלים, שמשמעותו הייתה סיפוח מזרח העיר לשטח מדינת ישראל. ב-18 ביוני קבעה הממשלה את גבולות העיר במזרח, ואימצה את הצעתה של ועדת שרים, שלא לחוקק חוק מוצהר לאיחוד ירושלים, אלא שלושה חוקים שיאפשרו לממשלה להרחיב בצו את תחולת החוק הישראלי למזרח ירושלים מבלי שירושלים תוזכר בהם במפורש. ב-27 ביוני נערך דיון בממשלה בשאלת ירושלים, שבו קיבלו כל חברי הממשלה את עמדת אשכול כי יש לחוקק את החוקים הללו ללא דחייה. חצי שעה לאחר מכן כונסה מליאת הכנסת ואישרה את שלושת החוקים. ב-28 ביוני פרסמה מזכירות הממשלה את הצווים לאיחוד העיר ובשעה 12:00 בצהריים הוסרו המחסומים בין שני חלקי העיר.^[97]

לאחר המלחמה הוביל אשכול את הממשלה להחלטה שתוצאות המלחמה צריכות להוביל למשא ומתן ישיר עם מדינות ערב, במטרה להשיג הסכמי שלום כולל.^[98] בדצמבר 1967 תמך אשכול בהחלטה 242 של מועצת הביטחון, שקראה לנסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמה, תמורת הכרה בזכותה לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים.^[98] באותה עת, לאחר ועידת חרטום שנערכה באוגוסט 1967 שבה התנגדו מנהיגי מדינות ערב לכל משא ומתן לשלום עם ישראל, תמך אשכול בהקמת היאחזויות צבאיות בבקעת הירדן ובמקומות נוספים.^[98] בתקופה זו ישראל שיתפה פעולה עם יוזמת יארינג, ואשכול תמך בקיום שיחות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן ועם מנהיגים פלסטינים.^[98]

שרי הממשלה הצעירים משה דיין ויגאל אלון החלו במאבק ירושה ביניהם בעודו בחיים, והחלו להציע תוכניות מדיניות. אלון דחף לפתרון יסודי, והגיש את "תוכנית אלון". הוא קרא למשא ומתן על הסכם קבע, במסגרתו תיסוג ישראל ממרבית השטחים. דיין לעומתו, נקט בגישה שעל ישראל לשמור בשלב זה את השטחים, ואל לה ליזום מגע עם מדינות ערב. אימרותיו כי "מחכים לטלפון מנאצר", וכן "עדיפה שארם א-שייח בלי שלום ע"פ שלום בלי שארם א-שייח" אפיינו את השקפתו. אשכול לעומתם, סבר כי אין כל צורך להצהיר הצהרות ולהתחייב לתוכניות, והעדיף פעולה שקטה.^[99] היו במפא"י/מפלגת העבודה החדשה כאלה שסברו כי טוב שבתפקיד ראש הממשלה ימשיך ויישא אדם שאינו משתייך ישירות ל"מחנה דיין" או ל"מחנה אלון", ושאינו מעוניין ולא מחויב להכריע בין הגישות הסותרות.

היד החופשית שניתנה, בפועל, לדיין בהנהגת המדינה - הביאה לשיגשוג מסוים. מדיניות "הגשרים הפתוחים" הביאה לרגיעה ולשקט בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התנהלה בתקופה זו בכל עוזה ואשכול נדרש בתקופה זו לקבל החלטות מבצעיות לגבי היקפה. מלחמת ההתשה בחזית המצרית הייתה באותה עת בעצימות נמוכה יחסית, ורק מספטמבר 1968 החלה להתעצם. נראה היה כי בעקבות מלחמת ששת הימים פינה המיתון הכלכלי את מקומו לגאות משקית.

בשנת 1968 הוזמן אשכול על ידי הנשיא ג'ונסון לביקור ממלכתי שני בארצות הברית. ב-7 בינואר הגיע לחוותו של ג'ונסון בטקסס לביקור בן יומיים.^[100]

במישור הפוליטי הפנימי, פעל אשכול להקמת מפלגת העבודה הישראלית דרך איחוד מפא"י, אחדות העבודה-פועלי ציון ורפ"י, מהלך שהבשיל בינואר 1968. בהמשך חתר לצירוף מפ"ם וליצירת המערך,^[98] אשר הוקם לבסוף ב-19 בינואר 1969, זמן קצר לפני מותו.^[101]

ערך מורחב – הלוויית לוי אשכול

בשנותיו האחרונות, לאחר המלחמה, סבל ממחלת לב. בימי חייו סוכם בין ראשי המערך (השני) כי יורשתו תהיה גולדה מאיר. ב-3 בפברואר 1969 לקה אשכול בהתקף לב. לאחר שהחלים ממנו שב לעבודה, אך ב-26 בפברואר לקה שוב בהתקף, ונפטר באותו יום בשעה 7:20. כעבור יומיים נערכה הלווייתו בהר הרצל.^[102] יגאל אלון מילא את מקומו במשך 19 יום כראש ממשלה בפועל, עד אשר מאיר התמנתה לתפקיד ב-17 במרץ.

אשכול היה נשוי שלוש פעמים.

הוא נשא את רבקה מהרש"ק בשנת 1922 וב-1924 נולדה בתם נועה.^[103] היכרותם הייתה במסגרת קבוצת החלוצים "עבודה" שפעלה במושבות יהודה וחבריה היו הגרעין להקמת דגניה ב'. לאחר מכן השתלמה מהרש"ק בהוראה ועבדה במושבים, במשקי פועלות ובעבודה עם נוער עולה ונוער ותיק. הייתה בוגרת המחזור השני של הגמנסיה העברית הרצליה. רבקה נפטרה ב-1950, בגיל 58.

במהלך נישואיו לרבקה, בשנת 1924, התפתח קשר רומנטי עמוק בינו לבין אלישבע קפלן, אותה פגש לראשונה ביוני 1920.^[104] קפלן הייתה מנשות העלייה השלישית, פעילה במוסדות ההסתדרות הציונית, בהסתדרות העובדים הכללית, ממייסדות מועצת הפועלות וחברה פעילה במפא"י. מערכת היחסים ביניהם התפתחה והעמיקה, אך בסוף מאי 1926 עזבה אלישבע לבית הוריה בפולין. באוגוסט נסע אשכול לפולין כדי לשכנעה לחזור אך היא סירבה. למרות נסיונותיו לשקם את היחסים עם רעייתו, ביוני 1927 עזבה רבקה יחד עם נועה את הארץ למשך תקופה (לשמש מורה לעברית בקהילות יהודיות בארצות הברית) והם התגרשו. מיד לאחר עזיבתה, חזרה אלישבע בספטמבר לארץ ישראל ואשכול הביא אותה לדגניה ב'.^[105] ב-27 בפברואר 1930 נשא אותה לאשה במשרדי הרבנות הראשית בתל אביב.^[106] באוגוסט 1930 נולדה בתם דבורה, שנקראה על שם אמו של אשכול, שנפטרה כשנתיים קודם לכן.^[107][108] באפריל 1936 נולדה בתם תמה. השם תמה הוא הפירוש העברי של פרומה, אמה של אלישבע.^[109] בשנת 1942 נולדה בתם השלישית, עפרה. נישואיו של אשכול לאלישבע נמשכו עד למותה ממחלת הסרטן בשנת 1959.

סופר על אשכול שכאשר נכנס לתפקידו כראש ממשלה ב-1963, אמר לו ראש השב"כ: "זו הפעם הראשונה שאנחנו נדרשים לאבטח ראש ממשלה פנוי. אנחנו יודעים שאתה נפגש עם נשים, אבל אין לך מה לדאוג. הבחורים שלי [אנשי היחידה לאבטחת אישים] לא ידברו" על כך ענה לו אשכול: "אדרבה, שידברו".

ב-3 במרץ 1964, בעת שכיהן כראש ממשלה, נשא אשכול את מרים זליקוביץ',^[110] ילידת 1929 בבקאו ברומניה, ספרנית בספריית הכנסת, שהייתה צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים. היא פעלה לצדו כאשת ראש הממשלה בכל שנות כהונתו ועד שנפטר.

לאשכול נולדו ארבע בנות: נועה, בתה של רבקה, ודבורה, תמה ועפרה, בנותיה של אלישבע. נועה הייתה ממפתחות המחול המודרני בישראל וממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן. דבורה הייתה דוקטור לביוכימיה, נישאה לאליעזר רפאלי ואחד מבניה הוא פרופסור שיזף רפאלי. תמה (נפטרה ב-2022^[111]) הייתה עובדת סוציאלית והייתה נשואה עד לאברהם בייגה שוחט, ששימש גם הוא לימים בתפקיד שר האוצר. עפרה היא פרופסור לפסיכולוגיה, נשואה לפרופסור ברוך נבו, נשיא מכללת צפת, ואחד מבניה הוא הסופר אשכול נבו, הקרוי על שם סבו. עפרה נבו-אשכול ערכה ספר בשם "אשכול של הומור", בו ליקטה בדיחות ואמירות של לוי אשכול.

אשכול הלך לעולמו כשתדמיתו טרם שוקמה מהתפיסה הציבורית שדבקה בו ערב מלחמת ששת הימים וראתה בו אדם הססן. בשנות האלפיים לעומת זאת, מוארת דמותו של אשכול באור חיובי והוא נחשב לאחד מראשי הממשלה המוצלחים שהיו לישראל. הוכרה תרומתו המכרעת לאורך שנים ארוכות להכנת הצבא ולציודו לקראת הניצחון במלחמת ששת הימים, כמו גם תפקידו הממלכתי באיחוי השסעים בחברה הישראלית. ישנם רבים הרואים באשכול מנהיג נבון, אשר השכיל לנסות ולמנוע את המלחמה, והעביר את תיק הביטחון לדיין רק משכשלו כל הניסיונות ולאחר לחץ מאסיבי מבפנים ומבחוץ.

ההומור שלו, אנושיותו וחכמתו זכורים לטוב בקרב מנהיגי ישראל. במערכת הבחירות לכנסת העשרים שנערכו ב-2015 השתמשו שתי הרשימות הגדולות – המחנה הציוני והליכוד – בדמותו של אשכול כדי להצדיק את מדיניות העומדים בראשן. תדמיתו כסב עממי, המתבל את דבריו בשפת היידיש, ונושא אמרות כנף, בנוסח "לעניות דעתי הקובעת", "הפנקס פתוח והיד רושמת" ואחרות, נתפסה כמיושנת והייתה מושא לבדיחות במדינת ישראל של סוף שנות השישים, אך בחלוף השנים ניכר געגוע לסוג זה של הנהגה, שלא נראה במדינה מאז אשכול. עמוס עוז בספרו "מנוחה נכונה" מצייר את דמותו של אשכול כזקן חכם וסמכותי, מקור לנחמה ולעצה טובה. ההיסטוריון יעקב טלמון אמר עליו כי "היה אחרון ההומניסטים בלשכת ראש הממשלה". הדים לאירועים שקדמו למלחמת ששת הימים ולדמותו החיובית של אשכול נכרים בסרט הדוקומנטרי "האיש שניסה למנוע מלחמה / נסיונותיו של לוי אשכול למנוע את מלחמת ששת הימים", בו מגלם השחקן דב גליקמן את אשכול.^[112]

במרוצת השנים צבר אשכול פרסים ואותות הוקרה. הוענקו לו עיטורים לאומיים שונים והוא הוכתר באזרחות כבוד בנקודות יישוב רבות: פילדלפיה (1964),^[113] שיקגו (1964),^[114] אל פאסו (1964), טירת כרמל (1965), קריית גת (1965),^[115] נצרת עילית (1965),^[116] באר שבע (1965),^[117] בית שאן (1965),^[118] עפולה (1965),^[119] דימונה (1967),^[120] אשדוד (1968),^[121] ירושלים (1968)^[122] ופתח תקווה (1968).^[123]

אשכול עוטר בתוארי דוקטור לשם כבוד ממספר מוסדות: האוניברסיטה העברית בירושלים (1964),^[124] אוניברסיטת רוזוולט בשיקגו (1964),^[113] ישיבה יוניברסיטי בניו יורק (1964),^[114] אוניברסיטת ליבריה (1966)^[125] וההיברו יוניון קולג' בניו יורק (1968).^[126]

לאחר פטירתו של אשכול נקראו על שמו רחובות בערים, וכן אתרים נוספים – בית ספר "לוי אשכול" בעכו תחנת הכוח אשכול שבאשדוד, שכונות "רמת אשכול" בירושלים, בחיפה ובלוד ושכונת לוי אשכול בנתיבות, מאגר המים "מאגר אשכול", חבל אשכול והמועצה האזורית אשכול בנגב, ושמו של "הכפר הירוק" שונה ל"הכפר הירוק על שם לוי אשכול". כן נקרא על שמו "מגדל אשכול" באוניברסיטת חיפה.

יוזמתו לחלוקת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים התממשה זמן קצר לאחר מותו והפרס נקרא על שמו.

ב-1970 נוסדה יד לוי אשכול הפועלת כגוף ההנצחה לזכר אישיותו ופועלו ומקיימת עשייה חינוכית, תיעודית ומחקרית, לצד הקמתו של בית לוי אשכול בשנת 2016.^[127]

דיוקנו של אשכול הופיע על בול דואר, שהונפק ב-11 במרס 1970 ונמכרו היימנו 2,553,000 בולים בתוך תקופת מכירתו שנמשכה כ-8 חודשים; וכן על שטר כסף בערך של חמשת אלפים שקלים, שהונפק לציבור בשנת 1984, ולאחר החלפת השקל בשקל חדש בשנת 1985 הונפק שטר כמעט זהה על סך חמישה שקלים חדשים, שהיה בשימוש עד לשנת 2000, עת הנפיק בנק ישראל סדרה חדשה של שטרות והוציא מן המחזור שטרות ישנים בערכים נמוכים. דיוקנו של אשכול הוטבע אף על מטבע בערך של חמישה שקלים חדשים שיצא בהנפקה מיוחדת בשנת 1990.

• לוי אשכול, בחבלי התנחלות, הוצאת עם עובד, 1958. (הספר בקטלוג ULI)
• לוי אשכול, אלכסנדר מנור (עורך), אמרות, הוצאת אורלי, 1965. (הספר בקטלוג ULI)
• יהודה ארז, במעלה הדרך, הוצאת עיינות, 1965. (הספר בקטלוג ULI)
• לוי אשכול, ברית אדמה, הוצאת תרבות וחינוך, 1969. (הספר בקטלוג ULI)
• לוי אשכול, דברים על הציונות, ההסתדרות הציונית העולמית, 1969. (הספר בקטלוג ULI)
• עפרה אשכול-נבו, אשכול של הומור, הוצאת עידנים, 1989. (הספר בקטלוג ULI)
• שביט בן-אריה, פרשת דרכים, יד לוי אשכול, 2018. (הספר בקטלוג ULI)

• חזי לופבן, לוי אשכול, הוצאת עם עובד, 1965. (הספר בקטלוג ULI)
• יוסף שפירא, לוי אשכול - במעלה השליחות, הוצאת מסדה, 1969. (הספר בקטלוג ULI)
• אברהם רוזנמן, השמשים: רופין ואשכול, ההסתדרות הציונית העולמית, 1992. (הספר בקטלוג ULI)
• ימימה רוזנטל, ארנון למפרום, חגי צורף (עורכים), לוי אשכול - ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1895–1969), ארכיון המדינה, 2002. (הספר בקטלוג ULI)^[128]
• יוסי גולדשטיין, אשכול - ביוגרפיה, הוצאת כתר, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
• ארנון למפרום, לוי אשכול - ביוגרפיה פוליטית 1969-1944, רסלינג, 2014. (הספר בקטלוג ULI)^[129]
• דניאל בן חורין, חוכמת המהסס: חייו והשקפת עולמו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול, הוצאת אוריון, 2017. (הספר בקטלוג ULI)

• תמי מולד חיו, יעדים חדשים לייעוד ישן: מנהיגות וקבלת החלטות ברוח לוי אשכול, הוצאת יד לוי אשכול, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
• לוי אשכול - מנהיג ומעצב דרך: מערכי שיעור במנהיגות אזרחית, הוצאת יד לוי אשכול, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
• תמי מולד חיו, מונחון כלכלי-חברתי ברוח לוי אשכול, הוצאת יד לוי אשכול בשיתוף המכללה למנהל, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
• תמי מולד חיו, לוי אשכול: האיש שידע לחשוב מחוץ לקופסה, הוצאת יד לוי אשכול, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
• הגר אסף, לוי אשכול: חוברת לימוד לכיתות ג'-ד', הוצאת יד לוי אשכול, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
• הגר אסף, לוי אשכול: חוברת לימוד לכיתות ה'-ו', הוצאת יד לוי אשכול, 2018. (הספר בקטלוג ULI)

• דוד שחם, ישראל - 40 השנים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1991.
• שבתי טבת, עונת הגז, איש דור, 1992.
• ארנון למפרום, מוורשה לסלוניקי, מסלוניקי לקישון – לוי אשכול ו'התיישבות האלף' הראשונה, 1926, מפנה, 38, ספטמבר 2002, עמ' 51–57.
• עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה!, מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004.
• דב מדבד, לוי אשכול במדינה ובמפלגה, 1948-1953, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.
• נדיר צור, רטוריקה פוליטית - מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
• זכי שלום, בין דימונה לוושינגטון - המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1968-1960, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.
• יוסי גולדשטיין, ‏לוי אשכול וביטחון היישוב 1917–1947, קתדרה 113, ספטמבר 2004, עמ' 112-83
• תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, הוצאת כתר, תל אביב, 2005.
• ארנון למפרום, מקומו של לוי אשכול במפא"י, 1965-1944, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 2008.
• ארנון למפרום, "להכות בסלע", סגולה 112, אוקטובר 2019, עמ' 14–27.
• אריה נאור, הדחת לוי אשכול מכהונת שר הביטחון ותוצאות מלחמת ששת הימים: אנטומיה של כמיהה למושיע, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2010.
• יוסי גולדשטיין, ‏אשכול ו"התוכנית הכלכלית החדשה" בפרספקטיבה היסטורית: המחיר והתמורה למדיניות המיתון כפתרון לבעיות המשק – הניסיון הראשון, רבעון לכלכלה שנה 57, חוברת 2/3, יוני/ספטמבר 2010
• ישראל ליאור ואיתן הבר, היום תפרוץ מלחמה, 1987.
• נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - כרך ו', הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך תל אביב וההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, 1974, עמודים 236–247
• ארנון למפרום, 'מ"התיישבות האלף" (1926) אל "ההתיישבות הגדולה" (1952-1948): דרכו של לוי אשכול בהתיישבות', בין הפרטי לכללי בהתיישבות היהודית בארץ ישראל,, עורכים אופירה גראוויס קובלסקי ויחיעם ויץ, מוסד הרצל לחקר הציונות, תש"ף, עמ' 78–92. קישור לספר: https://herzl.haifa.ac.il/index.php/he/publications/2017-10-30-10-13-36/2-uncategorised/347-2020-05-14-07-34-35
• ארנון למפרום, "לוי אשכול הצעיר בהנהגת הסתדרות פועלי יהודה, 1918-1916", ישראל, 26, אביב 2020, עמ' 47–69. קישור לגיליון: https://humanities.tau.ac.il/zionism/israel_26

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: לוי אשכול
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לוי אשכול

• לוי אשכול, באתר של משרד ראש הממשלה
• לוי אשכול, באתר הכנסת
• לוי אשכול, באתר כנסת פתוחה
• יד לוי אשכול
• כתבי לוי אשכול בפרויקט בן-יהודה
• סיפור חייו של לוי אשכול - מסע בזמן, סיפור מקומי
• לוי אשכול (1969-1895): איש העשייה והפשרות, באתר הסוכנות היהודית
• שילה הטיס רולף, אשכול (שקולניק), לוי (1895–1969), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", בית ההוצאה הירושלמי והוצאת כתר, ירושלים, 1998
• אמיר אורן, דיין ואשכול: מחזה בפתקים - שיעור מאלף על הגנרל הכריזמטי ועל המנהיג האפרפר, מגזין ליברל, 12.01.2021
• דוד תדהר (עורך), "לוי אשכול (שקולניק)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 2022
• לוי אשכול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• לוי אשכול, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• לוי אשכול - אתר להנצחת ראש הממשלה השלישי
• לוי אשכול (1895-1969), דף שער בספרייה הלאומית

• לוי אשכול ראש הממשלה ושר הביטחון - הרצאת אפרים לפיד בערוץ מ.ת.ג, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:08:56), 24.11.2023
• האיש שניסה למנוע מלחמה | נסיונותיו של לוי אשכול למנוע את מלחמת ששת הימים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 53:44)
• הכל אנשים - לוי אשכול, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 35:39)
• ביקור רה"מ לוי אשכול בצה"ל לפני מלחמת ששת הימים – ארכיון צה"ל ומעהב"ט, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:14)
• סיור רהמ לוי אשכול בחזית בסיני בעת מלחמת ששת הימים באדיבות ארכיון צהל במשרד הביטחון, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:07)
• דרכו של לוי אשכול בהתיישבות - ד"ר ארנון למפרום, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 21:52)
• לוויה של אשכול, 28 בפברואר 1969, ארכיון AP
• ראש הממשלה לוי אשכול בביקור ממלכתי בארצות הברית, יומני כרמל, 11 בינואר 1968, 3:07 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי
• ריאיון עם ארנון למפרום על ספרו - ביוגרפיה של לוי אשכול
• מירון מדזיני, לוי אשכול: ראש ממשלה מהטובים שידענו, באתר "מ.ת.ג"

• אריה צימוקי, אשכול כפי שהכרתיו, באתר ynet, 8 בדצמבר 2009
• רוני סופר, כך ניצב אשכול מול הגנרלים בתקופת ההמתנה, באתר ynet, 3 ביוני 2007
• שלמה נקדימון, כך דחק משה דיין את לוי א��כול אל שולי ההיסטוריה, באתר הארץ, 4 ביוני 2011
• שלמה נקדימון, דוד ולוי: האהבה שנהפכה לשנאה בין אשכול לבן-גוריון, באתר הארץ, 17 בינואר 2015
• צבי צמרת, לוי אשכול המנהיג שאהב קפיטליסטים והוביל לניצחון, פורסם באתר מידה, 27 בפברואר 2015
• ראש הממשלה השלישי זוכה לכבוד מאוחר: ביתו של לוי אשכול ברחביה, באתר Xnet‏, 15 בדצמבר 2016
• יחיעם ויץ, אשכול היה מנהיג ייחודי, מהסוג שרבים מייחלים לו בעת משבר, באתר הארץ, 1 במרץ 2018
• מאיה פולק, תיק 1967: כשלוי אשכול ניסה להשפיע על עורכי העיתונים, מקור ראשון, 5 בנובמבר 2019

• חומר על לוי אשכול, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• לוי אשכול – ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895) באתר ארכיון המדינה
• ארנון למפרום, יום השנה ה-41 לפטירת ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל: חליפת מכתבים עם אשתו אלישבע ב-1933, באתר ארכיון המדינה.
• ארנון למפרום, דיוני ממשלת אשכול להכנת תוכנית שלום עם מדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים, 19-18 ביוני 1967, אתר ארכיון המדינה.
• ארנון למפרום, 50 שנה להתפטרות דוד בן-גוריון ולהקמת ממשלת לוי אשכול, אתר ארכיון המדינה.
• ארנון למפרום (עורך), חמישים שנה להפעלת המוביל הארצי, פרסום משותף של ארכיון המדינה וחברת מקורות, 24 ביוני 2014.
• ארנון למפרום, פרוץ מלחמת העולם וראשית צמיחתו למנהיגות של לוי אשכול, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה, 30 באוגוסט 2014
• ארנון למפרום, "54 שנים להתפטרות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 31 בינואר 1961", הבלוג של ארכיון המדינה
• ארנון למפרום, "לוי אשכול כותב לבתו עפרה", הבלוג של ארכיון המדינה
• דיון מטכ"ל מיוחד עם וועדת השרים לביטחון ב-2 יוני 1967,באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• ארנון למפרום, ‏"48 שנים ל'נאום הגמגום' של לוי אשכול", הבלוג של ארכיון המדינה
• ארנון למפרום, "120 שנה להולדתו של לוי אשכול - 50 שנה לחתימה על מזכר הבנה בין ישראל לארצות הברית". ארכיון המדינה, אוקטובר 2015 | חלק א' | חלק ב' |
• ארנון למפרום, "האחרון שיוצא שיכבה את האור: 50 שנה למיתון 1967-1966". ארכיון המדינה, 14 בפברואר 2016.
• מכתבו של לוי אשכול אל בתו עפרה. 1958. פורסם ב-2015, ישראל - הסיפור המתועד: בלוג ארכיון המדינה, המהדורה העברית.

לוי אשכול
אירועים מרכזיים בעת כהונתו כראש ממשלה	הממשלה ה-11: ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל (1964) • קבורת זאב ז'בוטינסקי בישראל (1964) • חנוכת מוביל המים הארצי (1964) • ביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל (1964) • הסכם הסחר בין ישראל והשוק האירופאי המשותף (1964) הממשלה ה-12: מזכר ההבנה בין ישראל וארצות הברית (1965) • פרשת בן ברכה (1965) • הבחירות לכנסת השישית הממשלה ה-13: מיתון 1966 בישראל • ביקור קונרד אדנאואר בישראל (1966) • ביקור לוי אשכול באפריקה (1966) • תקופת ההמתנה ומלחמת ששת הימים (1967) • הקמת מפלגת העבודה הישראלית (1968) • הוועידה הכלכלית היהודית העולמית (1968)
כללי	ביקורי לוי אשכול בארצות הברית • אזרחים תומכי אשכול • הנאום המגומגם • כל בדיחות אשכול • הלוויית לוי אשכול
הנצחת לוי אשכול	יד לוי אשכול ובית לוי אשכול • פרס היצירה לסופרים עבריים • חבל אשכול • מועצה אזורית אשכול • גן לאומי אשכול • מאגר אשכול • מגדל אשכול • שדרות לוי אשכול
משפחתו	בנות זוג: רבקה מהרשק (1927–1922) • אלישבע קפלן (1959–1930) • מרים אשכול (1969–1964) נועה אשכול (בתו) • תמה שוחט (בתו) • עפרה נבו (בתו) • אליעזר רפאלי (חתנו) • אברהם שוחט (חתנו) • ברוך נבו (חתנו) • שיזף רפאלי (נכדו) • אשכול נבו (נכדו)

לוי אשכול

ראשי ממשלות ישראל בן-גוריון (1948–1954) • שרת (1954–1955) • בן-גוריון (1955–1963) • אשכול (1963–1969) • אלון (בפועל, 1969) • מאיר (1969–1974) • רבין (1974–1977) • בגין (1977–1983) • שמיר (1983–1984) • פרס (1984–1986) • שמיר (1986–1992) • רבין (1992–1995) • פרס (1995–1996) • נתניהו (1996–1999) • ברק (1999–2001) • שרון (2001–2006) • אולמרט (2006–2009) • נתניהו (2009–2021) • בנט (2021–2022) • לפיד (2022) • נתניהו (2022–) שרי הביטחון בממשלות ישראל דוד בן-גוריון • פנחס לבון • דוד בן-גוריון • לוי אשכול • משה דיין • שמעון פרס • עזר ויצמן • מנחם בגין • אריאל שרון • משה ארנס • יצחק רבין • יצחק שמיר • משה ארנס • יצחק רבין • שמעון פרס • יצחק מרדכי • משה ארנס • אהוד ברק • בנימין בן אליעזר • שאול מופז • עמיר פרץ • אהוד ברק • משה יעלון • אביגדור ליברמן • בנימין נתניהו • נפתלי בנט • בני גנץ • יואב גלנט • ישראל כ"ץ שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרי האוצר בממשלות ישראל אליעזר קפלן • לוי אשכול • פנחס ספיר • זאב שרף • יהושע רבינוביץ • שמחה ארליך • יגאל הורביץ • יורם ארידור • יגאל כהן-אורגד • יצחק מודעי • משה נסים • שמעון פרס • יצחק שמיר • אברהם בייגה שוחט • דן מרידור • בנימין נתניהו • יעקב נאמן • מאיר שטרית • סילבן שלום • אהוד אולמרט • אברהם הירשזון • רוני בר-און • יובל שטייניץ • יאיר לפיד • משה כחלון • ישראל כ"ץ • אביגדור ליברמן • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרי הבינוי והשיכון בממשלות ישראל גיורא יוספטל • יוסף אלמוגי • לוי אשכול • מרדכי בנטוב • זאב שרף • יהושע רבינוביץ • אברהם עופר • שלמה רוזן • גדעון פת • דוד לוי • אריאל שרון • בנימין בן אליעזר • בנימין נתניהו • יצחק לוי • נתן שרנסקי • אפי איתם • ציפי לבני • יצחק הרצוג • זאב בוים • מאיר שטרית • אריאל אטיאס • אורי אריאל • יואב גלנט • יפעת שאשא-ביטון • יעקב ליצמן • יצחק כהן • יעקב ליצמן • זאב אלקין • יצחק גולדקנופף שרי החקלאות בממשלות ישראל אהרן ציזלינג • דב יוסף • פנחס לבון • לוי אשכול • פרץ נפתלי • קדיש לוז • משה דיין • חיים גבתי • אהרן אוזן • אריאל שרון • שמחה ארליך • מנחם בגין • פסח גרופר • אריה נחמקין • אברהם כ"ץ-עוז • יצחק שמיר • רפאל איתן • יצחק שמיר • יעקב צור • אהוד ברק • חיים אורון • אהוד ברק • שלום שמחון • ציפי לבני • ישראל כ"ץ • זאב בוים • שלום שמחון • אורית נוקד • יאיר שמיר • אורי אריאל • צחי הנגבי • אלון שוסטר • עודד פורר • אבי דיכטר מנכ"לי משרד הביטחון לוי אשכול • אליעזר פרי (פרלסון) • פנחס ספיר • זאב שינד • שמעון פרס • אשר בן נתן • משה קשתי • ישעיהו לביא • יצחק עירוני • פנחס זוסמן • יוסף מעין • אברהם בן יוסף • אהרן בית-הלחמי • מנחם מרון • דוד עברי • אילן בירן • עמוס ירון • יעקב תורן • גבי אשכנזי • פנחס בוכריס • אודי שני • דן הראל • אודי אדם • אמיר אשל • אייל זמיר הקודם: דוד בן-גוריון יושב ראש מפא"י הבא: - מנהיגי מפלגת העבודה הישראלית לוי אשכול (1968–1969) • יגאל אלון (מנהיג זמני) • גולדה מאיר (1969–1974) • יצחק רבין (1974–1977) • שמעון פרס (1977–1992) • יצחק רבין (1992–1995) • שמעון פרס (1995–1997) • אהוד ברק (1997–2001) • בנימין בן אליעזר (2001–2002) • עמרם מצנע (2002–2003) • שמעון פרס (2003–2005) • עמיר פרץ (2005–2007) • אהוד ברק (2007–2011) • מיכה חריש (מנהיג זמני) • שלי יחימוביץ' (2011–2013) • יצחק הרצוג (2013–2017) • אבי גבאי (2017–2019)‏ • עמיר פרץ (2019–2021) • מרב מיכאלי (2024–2021) • יאיר גולן (מאז 2024) אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה קברו של לוי אשכול ושל מרים רעייתו