לבנון הגדולה

	יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

הרפובליקה הלבנונית
الجمهوريّة اللبنانيّة
République libanaise

דגל
ממשל
שפה נפוצה	צרפתית ערבית ארמנית
עיר בירה	ביירות
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
הקמה	מנדט צרפתי על לבנון
תאריך	1920
פירוק	קבלת עצמאות מצרפת
תאריך	1943
ישות קודמת	האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית
ישות יורשת	לבנון לבנון
דמוגרפיה
דת	נצרות אסלאם
כלכלה
מטבע	לירה סורית (1920–1939) לירה לבנונית (1939–1943)

לבנון הגדולה (בערבית: دولة لبنان الكبير, בצרפתית: État du Grand Liban)^[א], נודעת גם בכינויה בשם לבנון הצרפתית, הוקמה ב-1 בספטמבר 1920 בהתאם להסכם סייקס–פיקו ולסעיף 22 באמנת חבר הלאומים שהתקבלה בוועידת סן רמו, כמנדט זמני בשליטתה של צרפת.

בראשית המאה ה-20 הצמיחה העדה הנוצרית המרונית מקרבה תנועה לאומית, שדרשה לעבור ממצב של אוטונומיה תחת העות'מאנים לריבונות במדינה מודרנית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו לתנועה הלאומית המרונית שלושה יעדים: כינון מדינה לבנונית, הקמתה בגבולות נרחבים בשליטה ובנוכחות של כוחות צרפתיים. בשנתיים שלאחר המלחמה הצליחה תנועה זו להשפיע, עם ניצחונה של המגמה התרבותית הדתית בקולוניאליזם הצרפתי, ולממש עקב כך את שלושת יעדיה.^[1]

השטח שתוחם בסוף 1918 אמור היה להיהפך תוך שנתיים למדינת לבנון, היא "לבנון הגדולה". מושג חדש זה ביטא תפיסה חדשה והיה שונה באופן מהותי מן המושג "הלבנון" שהתמסד במאה ה-19. "לבנון" בשנים 1861–1915 הייתה סנג'ק אוטונומי באימפריה העות'מאנית ("מותצרפיית הר הלבנון" (אנ')), שהיה בהגמוניה נוצרית-מרונית וכלל את הר הלבנון וחלקים מן החוף, ללא הערים טריפולי, ביירות, צידון וצור. התיחום החדש היה גדול בהרבה, וכלל גם את אזורי טריפולי והצפון, ביירות, צידון, ג'בל עאמל, עמק הבקאע וחלק מהרי מול הלבנון. השטח המצומצם של הסנג'ק לא התאים לשמש תשתית של מדינה מודרנית, שכן הר הלבנון נזקק לנמלי החוף, למרכזים אורבניים ולשטחי המזרע של עמק הבקאע. אולם הרחבת השטח יצרה בעיה דמוגרפית-פוליטית, ועם ההרחבה התרבו בשטח החדש אלו שלא הזדהו בהכרח עם מדינה שכזו.^[2] המוסלמים הסונים אשר התנגדו ברובם המכריע לעצם הקמת המדינה, על אחת וכמה התנגדו להשתייך אליה. הלאומיים המודרניים שבקרבם שאפו להשתייך לסוריה, שהיא מדינה ערבית אסלאמית. המוסלמים השיעים, אף שחששו ממעמד של מיעוט קטן במדינה כמו סוריה, העדיפו זאת על להיות מיעוט במדינה נוצרית. גם הדרוזים אשר הגבולות החדשים איימו לנתקם מאחיהם שבג'בל דרוז (הר הדרוזים) ובחרמון ועתידים היו להיחלש מאוד במדינה החדשה, בחרו בחלקם הגדול להתנגד לה. הנוצרים היוונים-אורתודוקסים היססו גם הם להתנתק מאחיהם שבערי סוריה. היוונים-קתולים היו קרובים יותר מכל עדה אחרת לרעיון כינון מדינה לבנונית בהגמוניה מרונית, והם תמכו במרונים אף על פי שהיו אמורים להפוך למיעוט קטן במדינה החדשה.^[3] מכל הגורמים, רק המרונים הזדהו באופן מלא עם קיומה של לבנון.^[1]

ב-1 בספטמבר 1920 הכריז הנציב העליון הצרפתי, הגנרל אנרי גורו, בטקס בביירות על הקמת "מדינת לבנון הגדולה".^[4] לבנון הגדולה נוצרה בתנופת הניצחון הפוליטי המשולב של האגפים התקיפים של הלאומיות המרונית ושל חוגי הקולוניאליזם הצרפתי. שיתוף הפעולה לא המשיך לתת את הטון לגבי המשטר הפנימי בתוך המסגרת הבעייתית שהקימו. צרפת לא מסרה לידי הלאומיים המרונים את השליטה הפנימית בלבנון, אלא שאפה למסד ככל האפשר איזון בין העדות. ברוח זו הוקמו מוסדותיה של המדינה החדשה, שהפכה לרפובליקה חוקתית באמצע שנות ה-20. מוסדותיה החוקתיים של הרפובליקה, הבנויים על עקרון הייצוגיות העדתית, אפשרו המשכו של עשור שקט יחסית. השקט היחסי תחת המנדט הצרפתי לא פתר את בעיות היסוד של לבנון כמדינה, שהוקמה למען הזהות המרונית אך כללה בגבולותיה רוב שאיננו כזה.^[5]

מבנה השלטון בלבנון עד קבלת העצמאות לא היה קבוע, אלא השתנה כל כמה שנים על ידי מקור הסמכות: צרפת.

ביולי 1920 הורה הנציב העליון אנרי גורו על פירוק "המועצה המנהלית של הר הלבנון", לאחר שחבריה הזדהו עם פייסל.^[6] ב-1 בספטמבר 1920 הוקמה "לבנון הגדולה", וב-22 בספטמבר מינה גורו מועצה מנהלית חדשה,^[6] פרו-צרפתית, בת 17 חברים שכללה גם נציגים מן השטחים שסופחו אל לבנון. למרות היותה של המועצה פרו-צרפתית ועל אף כל מנגנוני ההגנה שבנו הצרפתים, התנגדו לא פעם חברי המועצה להתערבות הישירה של הצרפתים בהחלטותיהם.

במרץ 1922 הוצא צו המורה על החלפת "המועצה המנהלית" ב"מועצה נבחרת" שנקראה גם "המועצה המייעצת"^[8] (ישנן עדויות במחקר כי המועצות פעלו תקופת מה במקביל) – אליה נבחרו 30 חברים, בבחירות לא-ישירות, במאי 1922, על פי מפתח עדתי שנקבע בהתאם למפקד 1921. הבחירות נערכו על פי אזורי בחירה ששרטטו הצרפתים וחפפו במידה רבה את חלוקת הנפות העות'מאניות.^[8] הבחירות לוו במתח עדתי רב שבא לידי ביטוי במעשי רצח ומחאות מאורגנות, בעיקר מטעם הסונים. הבחירות עצמן הותאמו לצורכי הצרפתים, שדאגו להכניס למועצה את תומכיהם מכל העדות.

פעולתה של "המועצה הנבחרת" הייתה רציפה והתבססה על איזון עדתי תחת שלטונו של הנציב השני של סוריה ולבנון, גנרל מקסים וייגאן, אשר תרם רבות לאיזון ולשקט בלבנון והביא אותה לצמיחה כלכלית. בינואר 1925 פוזרה "המועצה המייעצת" על ידי גנרל מוריס סראי, "הנציב העליון" החדש, אשר התנגד אידאולוגית לרעיון המפתח העדתי, ובמקומה נבחרה "מועצת נבחרים", על פי שיטת בחירות ללא מפתח עדתי, אשר תפקדה עד כינון חוקה בלבנון ב-1926.

צרפת התחייבה בפני חבר הלאומים בשנת 1923, כי תוך שלוש שנים תעניק חוקה למדינות שבהן היא מחזיקה בתוקף המנדט הבין-לאומי.^[9] בהתאם לכך, בחרה מתוכה "המועצה הנבחרת" ועדת-ניסוח בת 11 איש, לפי מפתח עדתי, שניסחו שאלון בדבר אופי השלטון בלבנון. השאלון חולק ל-210 ממכובדי לבנון. תוצאות השאלון היו אחידות ברובן והצביעו על רצון במשטר רפובליקאי פרלמנטרי שמנוהל על פי מפתח עדתי. ואכן, באופן מותאם לרצון זה עוצבה חוקת לבנון וב-22 במאי 1926 אישרה "המועצה הנבחרת" את החוקה. ביום המחרת, לאחר אישור הנציב העליון, אנרי דה-ז'ובנל, הוענקה החוקה ללבנון. החוקה עיצבה את לבנון כ"רפובליקה" עצמאית בלתי-ניתנת לחלוקה.^[10] גבולות שטחה עוגנו בחוקה והוכרו על ידי צרפת (המעצמה המנדטורית) ועל ידי "חבר-הלאומים" (מעניק המנדט).

לעיגון שטחה של לבנון בחוקה (על פי סעיף 95) ובחוק הבין-לאומי (על ידי הכרה של "חבר הלאומים" בלבנון) משמעות פוליטית ומשפטית כאחת: גבולות השטח אינם ניתנים לשינוי ואי-אפשר להעניק חלקים מ"לבנון הגדולה" לאחרים. קיבוע עובדה זו במשפט הבין-לאומי שירת את רצונה של צרפת להקטין את ציפיות התנועות "הפאן-סוריות".^[ב]

בחוקה נקבעה גם התלות של לבנון בצרפת, המעצמה המנדטורית. וזאת לאור רצונה של צרפת לא לאבד את יכולת האחיזה הכלכלית-החברתית-הצבאית-הפוליטית במזרח התיכון.

לפי החוקה, הממשל נקבע כממשל פרלמנטרי, אך היה זה ממשל רפובליקאי בעל ייחוד: איוש הפרלמנט התבצע לפי מפתח בחירות עדתי. כלומר: גם בלבנון ניתן משקל יוצא דופן למרכיב ההשתייכות העדתית בקביעת היכולת להשפיע על החיים הציבוריים. אף-על-פי שלכאורה אומץ "התקן הפוליטי" של המערב, בפועל לא ניכרה התקדמות בעניין קירוב ושיתוף פוליטי בין העדות. להפך, רשמית נשתמר קיבוע עוצמתן של העדות: מפתח הייצוג על-פי העדות כבסיס לחלוקת השלטון והמשאבים נשאר ונשמר בעינו, גם בלבנון העצמאית. הוא אפילו קיבל תוקף בין-לאומי משום שלבנון וחוקתה הוכרו על ידי "חבר הלאומים".

ללא ספק יש בעייתיות בהכרה בין-לאומית זו בחוקה המקבעת התמיינות על פי השתייכות עדתית ודתית דווקא על ידי גוף בין-לאומי אשר הוקם על יסוד 14 עקרונות הומניסטיים שניסח בשעתו בנאום הנשיא האמריקאי, וודרו וילסון השוללים מכול וכול אפליות מסוג זה.

על פי החוקה הלבנונית שהתקבלת בשנת 1926, בראש המדינה עומד נשיא (הראשון שבהם היה היווני־אורתודוקסי שארל דבאס, שמונה על ידי הנציב העליון) והיא מושתתת על פרלמנט דו-ביתי: סנאט (בית עליון) שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו – בית הנבחרים. מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית. כעבור שנה, ב-1927, בוטל הסנאט, הבית העליון, ונקבע כי הנשיא ימנה שליש מהצירים.^[11] הממשלה שמינה הנשיא פעלה תחת ניהולם ופיקוחם של יועצים צרפתים. שני התיקים שלא עברו בשלב זה לשליטה לבנונית היו תיקי החוץ וההגנה.^[12] הללו נשארו עדיין בידי "הנציב העליון" הצרפתי, שהושארה בידיו גם זכות הווטו.^[10] ב-1929 השיג הנציב העליון אנרי פונסו מן הפרלמנט הלבנוני הסכמה להארכת כהונת הנשיא שארל דבאס.^[13]

דגל הרפובליקה הורכב מה"טריקולור" הצרפתי וארז הלבנון.^[12]

במשך השנים, משנת 1927, ניטשו בזירה הפוליטית הלבנונית מאבקי כוח פוליטיים, חלקם מבוימים, בין הסיעות המרוניות השונות. המאבק עסק בשאלה אם כדאי לוותר על "הרפתקת לבנון הגדולה" או אם יש להמשיך ולהחזיק בה. ההתגוששות הבין-סיעתית הפנים-עדתית הביאה לכך שבשנת 1932 פיזר "הנציב העליון", שרל דמין דה מרטל, את הפרלמנט והקפיא את החוקה. הסיבה הרשמית לצעד רדיקלי זה הייתה תפקוד לקוי של הממשל על פי החוקה. אך למעשה, החוקה מיום הענקתה לא השביעה את רצונם של הצרפתים, כיוון שהניחו בפועל לשררה לחמוק מבין אצבעותיהם.

הנציב מינה את הנשיא, שרל דבאס, לעמוד בראש ממשלת פקידים, ללא אישור או פיקוח פרלמנטרי.

בינואר 1932^[14] נערך בחסות הצרפתית מפקד האוכלוסין המקיף הראשון והאחרון בתולדות לבנון. מפקד זה עתיד לקבוע את גורל לבנון וחלוקת העוצמה הפוליטית-חברתית בתוכה, גם לשנים שלאחר קבלת העצמאות. עד לשנות מלחמת האזרחים השנייה בלבנון, התבססו כל מוסדות הממשל על תוצאות מפקד זה לצורך איוש המשרות כמקובל גם בלבנון, על-פי "המפתח העדתי".

הסיבה שבעטיה חששו כל השנים הנוצרים בכלל והמרונים בפרט מעריכת מפקד אוכלוסין חדש הייתה ירידתם הדמוגרפית העצומה מול השיעים. הסיבות לשינוי הדמוגרפי היו הגירה וילודה. אין ספק שאם ייערך כיום מפקד חדש יתברר רשמית מה שידוע עובדתית: הנוצרים לעדותיהם הפכו למיעוט בהשוואה למוסלמים לעדותיהם.

למעשה, כל עוצמתם הרשמית של הנוצרים מושתתת על נתונים דמוגרפיים לא עדכניים, שכבר אין להם ביסוס עובדתי בשטח.

שנתיים לאחר המפקד, בשנת 1934, הנשיא עדיין עמד בראש ממשלת פקידים ולא הוכפף לכל פיקוח פרלמנטרי. הצרפתים מינו נשיא חדש והכריזו על חוקה זמנית. הצעד עצמו נראה כצעד להפשרת היחסים ולא נראה כי צמחה ממנו תועלת ישירה כלשהי.

בשנת 1936 הוחזרה לפרלמנט הזכות החוקתית לבחור בנשיא המדינה, ולנשיאה החדש של לבנון נבחר אמיל אדה. כאשר הופשרה החוקה כעבור שנה, בשנת 1937, הוקמה ממשלה הכפופה לפרלמנט.

בשנת 1936 השיגו הלבנונים הסכם חשוב לדידם: "חוזה ברית וידידות" עם צרפת. אומנם, המסמך מעולם לא אושרר על ידי אף אחד מהצדדים, אך חשיבותו המעשית לא פחתה עקב כך. חשיבות המסמך היא בכך שבזכות קיומו יכלו הלבנונים בבוא העת לסיים את המנדט הצרפתי ולהקים מדינה עצמאית, בלי מהומות מיותרות והתגרויות אלימות משני הצדדים.

צרפת חדלה לגלות עניין בנעשה בלבנון בעיקר משתי סיבות:

1. ערכם וקדושתם של המוסדות הציבוריים הפועלים בלבנון ירד בעיני צרפת בעקבות דחייתו וביטולו של הסכם הידידות.
2. משב רוח קר נשב בצרפת בחשש ממלחמה כוללת נוספת הממשמשת וקרבה. שעת החירום הגדילה את כוחם של האוטוריטריים, בעלי השררה, דבר שגרם להתייחסות הומנית פחותה למושבות שבשליטת צרפת. אולם מאחר שהפרלמנט והממשלה שהוקמו לא היו מיומנים דיים בשלטון עצמי, התהוו עד מהרה חיכוכים מקומיים רבים.

בתקופה זאת של חתימת הסכם הברית והידידות חלה תסיסה עדתית חזקה בקרב הלבנונים וקמו ארגונים צבאיים-למחצה, שנועדו להגן על העדות השונות והאינטרסים שלהן. הארגונים ניסו לשוות לעצמם אופי מדיני-ציבורי רגיל, אבל ברור היה מה טיבם האמיתי. החשובים הם ה"פלאנגות" (אל-כתאיב) הנוצריות-מרוניות ו"א-נג'אדה" המוסלמי.

תנועה פשיסטית מוזרה שצמחה באותה תקופה הייתה "המפלגה הסורית הלאומנית", אשר הוצאה מחוץ לחוק זמן קצר לאחר הקמתה. זוהי מפלגה פאן-סורית פשיסטית אשר הוקמה על ידי אנטון סעאדה ואפשר לראות בה דוגמה טובה לחוסר האחדות הלבנונית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, פוזר הפרלמנט הלבנוני, פוטרה הממשלה, הוקפאה החוקה על ידי הנציב העליון, גבריאל פואו, וניהול ענייני המדינה הועבר אל "מזכיר מדינה" ממונה בעוד הנשיא עדיין נשאר בתפקידו. בשנת 1941 התפטר אדה והוא הוחלף באלפרד ג'ורג' א-נקאש.

עם תבוסתה של צרפת במלחמת העולם השנייה, והקמת משטר שיתוף הפעולה צרפת של וישי, נותר תפקידו של "הנציב העליון" מטעם צרפת בידי הגנרל אנרי פרנאן דנץ, איש וישי. דנץ שיתף פעולה עם הגרמנים במהלך מרד רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק והבריטים חששו כי סוריה ולבנון יהפכו לבסיס גרמני פעיל נגדם. ביוני 1941 יצאו כוחות בריטיים וכוחות צרפת החופשית למבצע לכיבוש סוריה ולבנון, שהסתיים בכיבוש סוריה ולבנון על ידי הבריטים, והשלטת אנשי צרפת החופשית במקום אנשי צרפת של וישי.

ב-15 באוגוסט 1941, לאחר כיבוש סוריה ולבנון על ידי בריטניה ו"צרפת החופשית", הכריז הגנרל ז'ורז' קאטרו על עצמאות ארצות הלבנט. ההכרזה לא מומשה בפועל באותו מועד, עקב המשך מלחמת העולם השנייה ולאור רצונה של צרפת לחתור לחתימת הסכם המבטיח גם בעתיד את האינטרסים שלה באזור.

ב-1942 התחדש "הגוש החוקתי", בהנהגת בשארה אל-ח'ורי, כמיל שמעון המרוני, אנרי פרעון היווני-אורתודוקסי, סלים תכלא היווני-קתולי, מג'יד ארסלאן הדרוזי וצברי חמאדה השיעי. הגוש חתר לניסוח "אמנה לאומית" המבוססת על פיוס כל-לבנוני של מנהיגי האליטות העדתיות. הנוצרים קיימו הידברות עם מנהיגי הסונים שבראשותו של ריאד א-סולח. הם ויתרו על ההישענות על צרפת והסכימו לחזק את זיקתם לעולם הערבי, ואילו המוסלמים הכירו בבכורתם היחסית של הנוצרים במערכות הפנים, והסכימו על המשך קיומה של לבנון כמדינה נפרדת. על בסיס רעיונות אלו תוקנה חוקת 1926: "חוקת 1943" קבעה כי מוסדות המדינה יאוישו בכפולות של 11, ביחס של שישה נוצרים לחמישה לא נוצרים. כמו כן, מוסד שוב הנוהג שהנשיא יהיה נוצרי, ראש הממשלה סוני ויושב ראש הפרלמנט שיעי. ב-21 בספטמבר 1943 נערכו בחירות, בהן זכה "הגוש החוקתי" בניצחון גדול על האגף הנוצרי הלוחמני בראשות אמיל אדה. אל-ח'ורי ��בחר לנשיאות וא-סולח לראשות הממשלה.^[15]

לאחר הבחירות החלו ממשלת "הגוש הלאומי" בדמשק ו"הגוש החוקתי" ובעלי בריתו בביירות לתאם את מדיניותם מול צרפת. מתחילת אוקטובר 1943 גובשה אסטרטגיה להשתמש בחוקות הפרלמנטריות כדי לממש את התביעות לעצמאות מלאה. שני הגושים קבעו כי הממשלות והפרלמנטים יאשררו את החוקות המחודשות ללא הסעיפים הקובעים את זכות הווטו של הצרפתים. ב-9 בנובמבר 1943 אישר בשארה אל-ח'ורי את הנוסח החדש, תוך התעלמות מאיומי הצרפתים. בעקבות זאת עצרו אותו הצרפתים כעבור יומיים, ומינו במקומו לנשיא לבנון את יריבו אמיל אדה. שרי הממשלה החדשה החלו להיאסר, אולם הנוער הלבנוני נרתם למאבק: הארגונים הצבאיים למחצה של הפלנגות הנוצריות ו"א-נג'אדה" של המוסלמים יזמו שביתה כללית. כמה שרים נמלטו ממעצר והוכרז על ממשלת מרי זמנית. דה-גול האשים את הבריטים בהסתה למרד, והבריטים הגיבו באולטימטום בדרישה לשחרר את השרים שנותרו בכלא. בעקבות האולטימטום, ב-22 בנובמבר 1943, נאלצו הצרפתים להדיח את אמיל אדה ולהחזיר את ממשלת "הגוש החוקתי", ויום זה הפך ליום העצמאות הרשמי של הרפובליקה הלבנונית. בינואר 1944 הלכה ממשלת "הגוש הלאומי" בדמשק בדרכה של ממשלת לבנון.^[16] לאורך שנת 1944 פעלה ממשלת לבנון כגוף ריבוני, ובין היתר החלה לקשור קשרים בין-לאומיים.^[17] בדצמבר 1945 הסכימו הבריטים והצרפתים על פינוי צבאותיהם מסוריה ומלבנון. שתי המדינות התקבלו לאומות המאוחדות כמדינות עצמאיות. פינוי הכוחות הזרים מלבנון הושלם באוגוסט 1946.^[18]

• יצירת לבנון הגדולה
• היסטוריה של לבנון

• חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, 1994, ספר ג, יחידה 5, חלק א: לבנון בשנות העשרים עמ' 1–124.

מדיה וקבצים בנושא לבנון הגדולה בוויקישיתוף

ההיסטוריה של לבנון

לבנון בעת העתיקה – הפיניקים • לבנון בתקופת הערבים והממלוכים (634–1516) • לבנון בתקופה העות'מאנית (1516–1832) • לבנון תחת שלטון בשיר השני (1832–1840) • לבנון בתקופת הקאימקאמיות (1840–1861) • מרד הר הלבנון (1860–1861) • המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון • יצירת לבנון הגדולה (1914–1920) • לבנון הגדולה (1920–1943) • האמנה הלאומית (1943) • עצמאות לבנון (1943–1975) • מלחמת האזרחים בלבנון (1975–1990) • הסדר הסורי בלבנון (1990–2005) • לבנון לבנון

המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון
הסכמים	הסכם סייקס–פיקו (1916) • ועידת סן רמו (1920) • הסכם אנקרה (1921) • הסכם ניוקומב-פולה (1923) • חוזה העצמאות הצרפתי-סורי (1936) • גבול טורקיה–סוריה • יום העצמאות של לבנון (1943)
ישויות פוליטיות	מנהלת שטחי האויב הכבושים • הממלכה הערבית של סוריה (1920) • יצירת לבנון הגדולה (1914–1920) • לבנון הגדולה (1920–1943) • מדינת דמשק (1920–1925) • מדינת חלב (1920–1925) • מדינת העלווים (1920–1936) • מדינת ג'בל א-דרוז (1921–1936) • סנג'ק אלכסנדרטה (1921–1938) • הפדרציה הסורית (1922–1925) • מדינת סוריה (1925–1930) • הרפובליקה הסורית הראשונה (1930–1946)
עימותים צבאיים	המרד העלווי של 1919 (אנ') • מלחמת הממלכה הערבית של סוריה–צרפת (1920) • קרב מייסלון (24 ביולי 1920) • כיבוש דמשק (24 ביולי 1920) • מאורעות תל חי (1920) • מרד הנאנו (אנ') (1920–1921) • מלחמת טורקיה–צרפת (1920–1921) • המרד הסורי הגדול (1925–1927) • השביתה הכללית הסורית 1936 (אנ') • הפלנגות הנוצריות • צבא הלבאנט • המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה (1941) • משבר הלבנט (אנ') (1945)
נציבים עליונים	אנרי גורו (1920–1922) • רובר דה קה (צר') (1923–1922) • מקסים וגאן (1923–1924) • מוריס סראי (1924–1925) • אנרי דה-ז'ובנל (אנ') (1925–1926) • אנרי פונסו (אנ') (1926–1933) • דמיאן דה מרטל (אנ') (1933–1939) • גבריאל פואו (1939–1940) • ז'אן שיאפ (אנ') (1940) • אנרי פרנאן דנץ (1940–1941) • ז'ורז' קאטרו (1941–1943) • ז'אן הלו (צר') (1943) • איב שטאיינו (אנ') (1943–1944) • אטיין פול באינט (Étienne Paul Beynet, 1944–1946)
הנהגה מקומית	האמיר פייסל בן חוסיין • הקונגרס הלאומי הסורי (1919–1920) • יוסוף אל-עזמה • סאלח אל-עלי • אדהם ח'נג'ר • אבראהים הנאנו (אנ') • אליאס חויכ (אנ') • אמיל אדה • בשארה אל-ח'ורי • סולטאן אל-אטרש • עבד אל-רחמן שהבנדר (אנ') • חסן אל-חראט (אנ') • עיאש אל-חאג' (אנ') • אנטון סעאדה • שוכרי אל-קוותלי • האשם אל-אתאסי • הגוש הלאומי • זכי אל-ארסוזי • ריאד א-סולח
פורטל צרפת צרפת