פוטוריזם

הפוטוריזם (באיטלקית: Futurismo) הייתה תנועה אמנותית טכנולוגית שנוסדה באיטליה בתחילת המאה ה-20 ופעלה עד מלחמת העולם הראשונה. התנועה פיתחה סגנון אמנותי השואב את השראתו מן האקספרסיוניזם ומן הקוביזם לשם תיאור אסתטי של הדינמיות והתנועה המאפיינים את החיים המודרניים, כתוצאה מהשפעת התיעוש והמיכון המודרניסטי. התנועה הייתה פעילה בכל תחומי האמנויות כגון ציור, פיסול, מוזיקה, תיאטרון ואדריכלות.

איטליה של תחילת המאה ה-20 הייתה משוקעת בעבר ההיסטורי והתרבותי שלה. עבר המתחיל ברומא העתיקה וממשיך לתקופת הרנסאנס והבארוק. גם מבחינה טכנולוגית פיגרה איטליה אחרי ארצות אירופה האחרות. במהלך המאה ה-19 הופיעו בחברה האיטלקית כוחות לאומיים חדשים, אשר הובילו לאיחוד איטליה, במחצית השנייה של המאה. במקביל, החלה בצפון איטליה, בעיקר באזורים שסביב טורינו ומילאנו, מהפכה טכנולוגית של תיעוש, שהובילה לפיתוח מואץ של תחום התחבורה. בייחוד הורגשה התפתחות זו בפיתוח תעשיית המכוניות האיטלקית, תעשייה העתידה להפוך לאחד מסמליו של העידן המודרני בכלל, ושל תנועת הפוטוריזם - בפרט.

עם התנועות האמנותיות שפעלו באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-19 נמנות תנועת "Macchiaiali", שפעלה בפירנצה בין השנים 1855–1875 שביקשה להפיח חיים באמנות האיטלקית, תנועת ה"סקאפיליאטורה" (La scapigliatúra), שפעלה במילאנו בשנות השבעים של המאה ה-19, והייתה בעלת אידאולוגיה רומנטית.^[1]

מקור השפעה חשוב נוסף הייתה הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, ורעיונותיו בדבר ה"על אדם" (בגרמנית: Übermensch) שהופיעו בספרו "כה אמר זרתוסטרא". ניטשה ביקש לראות בביטוי זה את הרצון לעוצמה ואת ההתגברות על ציווי החברה והמוסר שהיא ייצרה.

לצד השפעתו של ניטשה עולה גם השפעה של מגמות "פרימיטיביות" ואקספרסיוניסטיות, שביטוין המובהק באמנות היה בתנועת "הזצסיון הווינאי" וה"הגשר", אשר פרחו באמנות האירופית של מעבר המאה. קבוצות אלו ביקשו לדחות את ערכי החברה האירופית על ידי הצגת אלטרנטיבה תרבותית הפונה אל עבר מיתי ובו בעת הצהירו על הרצון לכינון חברה צעירה שפניה לעתיד. מקור השפעה אמנותית נוסף היה פיתוחו של סגנון ה"קוביזם" בידי פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק. מבחינה סגנונית השפיע הקוביזם על כל תנועות האמנות האוונגרדית שהתפתחו אחריו, ביוצרו אפשרויות תיאור וייצוג חדשות אשר נתפשו כביטוי של חלל מודרני ושל הווה.

רבים רואים במאמרו של פרוצ'ו בוזוני "סקיצה של אסתטיקה חדשה למוזיקה" (Entwurf einer neuen Ästhetik der Tonkunst), שפורסם בשנת 1907, כסימן הראשון להתפתחות התנועה. במאמר ספד בוזוני ל"קובעי החוקים" של המוזיקה המסורתית וניבא מוזיקה עתידית שתכלול את חלוקת האוקטבה ליותר מ-12 החלקים המסורתיים (ראו: מוזיקה מיקרוטונאלית). האסתטיקה האוונגרדית שניסח נועדה לשחרר את המוזיקאים מכבלי המסורת. "המוזיקה נולדה חופשית", טען בוזוני, "גורלה הוא לזכות בחירות".

יחד עם זאת, הניסוח התאורטי הראשון של תנועת הפוטוריזם פורסם על ידי פיליפו תומאזו מארינטי, משורר ואנרכיסט בדעותיו, בשנת 1909 בעיתון הצרפתי, "לה פיגרו". "תעודת היסוד והמאניפסט של הפוטוריזם" ביקשה להציב מודל אסתטי חדש אשר יהלום את העולם המודרני.^[2] הייצוג המובהק של אסתטיקה זו היה בעיני מארינטי המכונות ובייחוד כלי התחבורה המודרניים. ההיקסמות שלו מן המהירות והעוצמה של המכונות תורגמה לרצון לשינוי ולמהפכה חברתית ופוליטית כוללת, אשר בסופה תוקם חברה חדשה:

"אנחנו מצהירים כי תפארת העולם התעשרה ביופי חדש: יפי המהירות. [...] מכונית שואגת, הדוהרת כמו על סרט של מכונת ירייה, עולה ביופייה על "ניקה מסמותרקיה". [...] אנחנו רוצים להעלות על נס את המלחמה - ההיג��נה היחידה של העולם - את הצבאיות את אהבת המולדת, את הז'סטה ההרסנית של האנרכיסטים, את האידאות היפות שלמענן מתים, ואת הבוז לנשים"^[3]

על אף שחלק מן המניפסט הוקדש לקעקוע מוסד המוזיאונים והספריות, שמארינטי ראה בהם ביטוי של מאובנות וקידוש העבר, כוון המניפסט כביטוי אסתטי של השירה. הצעתו להריסת המוזיאונים היוותה ביטוי להרס החברה הישנה, הרס אשר ישחרר את האמנים מן הנאמנות העיוורת לעבר.

מניפסט זה היה הראשון מתוך סדרה של מניפסטים פוטוריסטים שפורסמו על ידי חברי הקבוצה בתחומי האמנויות השונים ובהם "המניפסט של הציירים הפוטוריסטים" (1910), "המניפסט הטכני של הציור הפוטוריסטי" (1912), המניפסט לאדריכלות (1914) וב-1919 המניפסט לפיסול. בכך ביקשו האמנים להתוות תאוריה הפוטוריסטית שלמה לאמנות הפלסטית. בשנת 1913 פרסם רוסולו את המניפסט "אמנות הרעש", שעסקה במוזיקה. את יישום התאוריה ביצע רוסולו בעזרת ה-"Intonarumori" - מכונת הצלילים שהורכבה מקופסאות עץ שבתוכם הוסתרו מכשירים שהפיקו קונטרפונקט מכני וחורק?^[4]

ב-30 באפריל 1911 נפתחה במילאנו התערוכה הראשונה של הקבוצה הפוטוריסטית. התערוכה הציגה שילוב אקלקטי בין זרמי האמנות המודרנית באותה עת ובראשם אקספרסיוניזם וסימבוליזם. הביטוי החזותי של הרעיונות האסתטיים זכה לביקורות נוקבות בעיתונות של התקופה. אחת הביקורות, שפורסמה במגזין התרבות "La Voce" בידי ארדנגו סופיצ'י (Ardengo Soffici), אף גרמה למארינטי, אומברטו בוצ'וני וקרלו קארה לעלות על רכבת לפירנצה ולפתוח בתגרה פיזית אלימה בבית הקפה "Giubbe Rosse" בעיר.^[5]

בעקבות התערוכה הוזמנו השלושה על ידי סווריני לבקר, במימונו, בפריז ולהתרשם מן האמנות המודרנית החדשה. בנסיעה זו נחשפו האמנים האיטלקים בפעם הראשונה לחידושי הקוביזם של פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק, מפגש אשר גיבש עבורם שפה אסתטית חדשה לתיאור רעיונותיהם. את הסגנון החדש הציגו הפוטוריסטים בתערוכה אשר נפתחה ב-5 בפברואר 1912 בגלריה "Bernheim Jeune" בפריז.^[6]

אומברטו בוצ'וני, צייר ופסל איטלקי, היה מהבולטים שבאמני הפוטוריזם. מלבד עבודתו האמנותית שימש בוצ'וני אחד מן התאורטיקנים המרכזיים של התנועה. את רעיונותיו פרסם בוצ'וני במניפסטים שונים וגם בהקדמה לקטלוג התערוכה הפוטוריסטית של שנת 1912 בפריז. רעיונותיו של בוצ'יוני הושפעו מהגותו של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון בדבר האופן הסימולטני של התפיסה האנושית. על עומק השפעתו של בוצ'יוני ניתן ללמוד מיצירתו של הפסל ג'אקומו באלה (Giacomo Balla) שנקראת "אגרופו של בוצ'יוני" ותרשים שלה הוגדר כסמל של הזרם הפוטוריסטי.

בוצ'וני ביקש להפוך את יצירת האמנות לאובייקט המשולב בתוך החיים. על פי בוצ'וני וברגסון, החלל איננו יכול להיתפש עוד כחיצוני לאובייקט וליצירת האמנות, כי אם חייב להיות משולב בהם. ב"מניפסט הטכני של הציור הפוטוריסטי", אשר פורסם ב-11 בפברואר 1910, בחתימתם של בוצ'וני, קרלו קארה, ג'ינו סווריני ולואיגי רוסולו (Luigi Russolo)^[7] כותב בוצ'וני:

"החלל איננו קיים עוד: המדרכות שטופות הגשם תחת האור הבוהק של נורות החשמל, נעשות עמוקות עד מאוד ונפערות עד ללב כדור הארץ. אלפי קילומטרים מפרידים בינינו לבין השמש ובכל זאת הבית שלפנינו נראה כחופף את גלגל החמה.

מי יוכל עוד להאמין באטימות הגופים, מאז שרגישותנו החדה והמוכפלת פי כמה כבר חדרה אל תוך ביטויו האפל של המדיום? מדוע נשכח ביצירותינו את הכוח המוכפל של ראייתנו, היכול לתת תוצאות זהות לאלו של קרני X?"

יצירת האמנות היא "סינתזה של מה שאנחנו זוכרים ומה שאנחנו רואים", אך היא איננה מוגבלת אלא מכילה גם מהויות שאינן יכולות להיתפש על ידי הראייה. במושג "טרנסצנדנטליזם הפיזיקלי", ביקש בוצ'וני לכונן מתודה שתאפשר את קליטת האובייקט על רבדיו השונים. בדומה לפנומנולוגיה, ביקש בוצ'וני לתפוש את אותו אובייקט כמהלך אינסופי בחלל, מהלך בעל תנועה פנימית מוחלטת ותנועה חיצונית יחסית. "קווי הכוח" שפיתחו הפוטוריסטים הדגימו את התנועה ואפשרו ליצור הקבלה בין תנועת האובייקט בחלל לבין אופן הראייה והקליטה - הסימולטני גם כן - של המתבונן.^[8]

בשונה מן האמנים הקוביסטים, הדגישו האמנים הפוטוריסטים את התנועה ואת הדינמיות של החיים המודרניים. שפת התיאור הקוביסטית, בייחוד זו של הקוביזם ה"סימולטני" וה"סינתטי", המחלקת את האובייקט לקטעים ולמשטחים גאומטריים, היוותה את התשתית והמסגרת לייצוג ויזואלי חיצוני של האובייקט, ייצוג הזונח את הניסיון לייצוג מהותו הפנימית. בציורו "מאטריה" (1912), לדוגמה, יוצר בוצ'וני פורטרט של אמו היושבת במרפסת על רקע העיר. במקום לנסות ולתאר את תווי פניה או את תחושותיו כלפיה, מתמקד בוצ'וני בתיאור היחס שבין הדמות לסביבה. הדמות מפורקת למשטחים גאומטריים ונבלעת בסביבה העירונית הדינמית. החיבור הפיזי בין האובייקט לסביבתו בולט גם ביצירות פוטוריסטיות אחרות של בוצ'וני, כגון הפסלים "התפתחות של בקבוק בחלל" או "אנטיגרציוזו", בציורו של ג'אקומו באלה "ילדה רצה על המרפסת" או בציורו של סווריני "הירוגליף דינמי של בל טברין".

יצירות האמנות הפוטוריסטית, טוען מבקר האמנות רוברט רוזנבלום, המירו את השקט, השלווה והמופנמות של הקוביזם האנליטי ברעש ובתנועה קינטית. "רעש" המורכב מעירוב של תחושות אקוסטיות ואופטיות.^[9]

הקומפוזיציה הפוטוריסטית מדגישה את "קווי הכוח" שהם תרגום חזותי למהויות שקימות אך אינן נתפסות בידי האדם, כגון ראייה, מהירות וכוח.

ספרות פוטוריסטית נוכל למצוא, בין היתר, בשירים של מארינטי, ברומאנים של אלדו פאלאצסקי ("ספר החוקים של פֶּרֶלה") ובשיריו, ביצירות של אלפרד דבלין ("ברלין, אלכסנדרפלאץ") ובשיריו של אוגוסט שטראם. הספרות העברית הושפעה אף היא מהתנועה הפוטוריסטית, למשל בין שיריו של ביאליק. רחל המשוררת כתבה על הפוטוריזם:

"מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר הָיָה

יָדַעְנוּ סִימְבּוֹלִיזְם –
עַיֵּן בְּמֶטֶרְלִינְק;
יָדַעְנוּ רוֹמַנְטִיזְם –
עַיֵּן בִּשְׁמֶטֶרְלִינְק;

יוֹדְעֵים סוֹצְיָאלִיזְם
בְּבֶן-יַעֲקֹב עַיֵּן,
וְרַק עַל פוּ-טוֹ-רִיזְם
תּוֹהִים... הֲיִתָּכֵן?

וְיוֹם אֶחָד, בַּחֹרֶף,
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת
אָמְרָה רָחֵל קְשַׁת עֹרֶף
לְתַקֵּן הַמְּעֻוָּת...

גּוֹרְדוֹן, אַחַר רְגָעַיִם
אַדִילִינֶשׁ, חָרַץ;
לָטַשׁ, לָטַשׁ עֵינַיִם
וַיֵּרָדֵם בָּרָץ;

וְתַן הִפְסִיק דְּבָרֶיהָ
בִּשְׁאֵלָה קְצָרָה:
"הֲיֵשׁ לַפוּ-טוֹ-רִיזְם
מַגָּע אֶל שְׂעוֹרָה?..."

רָחֵל שָׁתְקָה נִכְלֶמֶת,
וַתֵּאָנֵחַ מַר.
וְהִנֵּה עַל מְאַלֶּמֶת
שִׂיחָה נָסַבָּה כְּבָר..."^[10]

• תנועת האמנות הקונקרטית (MAC)
• רציונליזם באגם קומו

• פוטוריסטים וחדשנים אחרים (1910–1925), עריכה, תרגום, מבוא והערות: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל, תשנ"א.
• אמוץ גלעדי, מודרניזם בשלוש שפות: על הקוביזם, הפוטוריזם האיטלקי והסוריאליזם, תל אביב: סל תרבות ארצי, 2010
• ולנטין דה סן פואֶן, מניפסט האישה הפוטוריסטית (מצרפתית: משה רון), דחק, כרך טו', 2022.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פוטוריזם

• המניפסטים הפוטוריסטים (באנגלית)
• פרק של התוכנית "העולם בלי" בגלי צה"ל העוסק בפוטוריזם
• דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פוטוריזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
• אמוץ גלעדי, ‏הרטט הלילי של מחסני הנשק : הפוטוריזם האיטלקי - בין חדשנות למנייריזם, בין מהפכה לריאקציה, הו! 5, פברואר 2007, עמ' 113–115
• רומן וטר, ‏המילים גוועות, אך העולם צעיר לנצח - על הפוטוריזם ברוסיה, הו! 5, פברואר 2007, עמ' 61–75
• פוטוריזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פוטוריזם (אמנות), דף שער בספרייה הלאומית

זרמים באמנות
אמנות העת העתיקה	יוון העתיקה • רומא העתיקה • מצרים העתיקה • הסהר הפורה
אמנות ימי הביניים	אמנות מרובינגית • אמנות קרולינגית • אמנות רומנסקית • אמנות גותית • ביזנטיון
הרנסאנס	מנייריזם
אמנות מזרחית	אמנות סינית • אמנות יפנית
אמנות העת החדשה	בארוק • רוקוקו
אמנות מודרנית	נאו-קלאסיציזם • רומנטיציזם • פרה-רפאליטים • אר נובו • אר דקו • ריאליזם (אמנות) • פוינטיליזם • אימפרסיוניזם • פוסט-אימפרסיוניזם • נאו-אימפרסיוניזם
אמנות המאה ה-20 וה-21	אמנות מופשטת • קוביזם • אקספרסיוניזם • פוטוריזם • קונסטרוקטיביזם • סוריאליזם • אקספרסיוניזם מופשט • פוביזם • פופ ארט • אופ ארט • נאו-גאו • דאדא • אסתטיקת יחסים
פורטל האמנות