התנ"ך בתרבות

התנ"ך הוא הספר הנפוץ ביותר והמתורגם ביותר בעולם. התנ"ך בשלמותו תורגם לכ-300 לשונות וחלקים ממנו תורגמו לכ-2,000 לשונות. השפעת התנ"ך ניכרת בחיי יום-יום, כשההשפעה ניכרת בין היתר על השפה, התרבות ותחומים אחרים.

התנ"ך היה אחד ממעצבי הזהות של החברה הישראלית במהלך רובה של המאה ה-20. התנ"ך הוזכר על ידי דוברים ישראליים רבים כמקור לערכים לאומיים ואוניברסליים, כמו הקשר לארץ ישראל והדאגה לחלש. במיוחד נודע בכך דוד בן-גוריון אשר ראה בתנ"ך את המרכיב השלישי במשולש עם-ארץ-ספר. השפה העברית בארץ ישראל ספגה מהתנ"ך ביטויים רבים^[1], ולימוד התנ"ך לדור הצעיר נחשב למשימה חשובה.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון קיים בביתו חוג לתנ"ך, וחלק מנשיאי המדינה הלכו בעקבותיו. בשנת העשור למדינת ישראל התקיים חידון התנ"ך הראשון, ובעקבותיו החלה מסורת של חידוני תנ"ך ברחבי הארץ. בשנת 1963 נערך חידון התנ"ך העולמי לנוער, ששודר ברדיו ואחר כך בטלוויזיה וזכה לפופולריות. התנ"ך הפך לאחד ממקצועות הלימוד המרכזיים בישראל, בבתי ספר ממלכתיים ודתיים, והוא ממקצועות חובה בבחינות בגרות. בקהילות אורתודוקסיות בישראל, התנ"ך נתפס כספר מחייב ויום-יומי, המהווה בסיס לחוקי היהדות ומורה דרך להתנהלות בחיי היומיום.

מאז שנות ה-70 חלה ירידה במעמד התנ"ך בישראל, לטענת פרופ' אניטה שפירא בעקבות מפגש עם הבעיה הפלסטינית לאחר מלחמת ששת הימים וניכוס התנ"ך על ידי תנועות פוליטיות כגוש אמונים. היא מציינת גם מעבר מפרשנות ביקורתית לפרשנות מסורתית, בהובלת פרופ' נחמה ליבוביץ, שגרם להתרחקות מלימודי התנ"ך^[2]. לעומתה, פרופ' יאירה אמית סבורה כי דווקא באותן שנים התחזקה הביקורת המקראית בבתי הספר^[3], ומכחישה את הטענה שבעבר הייתה אהבה רבה יותר ללימודי תנ"ך, היות שבכל מהלך המאה ה-20 התלוננו על הכישלון בהוראת התנ"ך^[4].

יישובים רבים בישראל נוסדו באתרם של יישובים תנ"כיים או סמוך אליהם, ולכן נושאים את השם המקראי של המקום, לדוגמה: שילה, מגידו ובית חורון. בחלק מערי ישראל התקיימה התיישבות רצפיה מאז תקופת המקרא כמו: ירושלים, חברון, בית לחם, יפו, עכו, שכם, באר שבע ואשקלון. חלק מהיושבים נקראים על שמם של שבטי ישראל ונחלותיהם: בני שמעון, מעלה אפרים, רמות מנשה. יש יישובים בישראל להם שמות סמליים בהשראת צירופי-מילים מפסוקי התנ"ך כגון ראשון לציון, ראש פינה ופתח תקווה.

יישובים ואזורים רבים בעולם נקראים על שם מקומות המוזכרים בתנ"ך. לדוגמה: ערים הקרויות על שמה של ירושלים, ובית לחם, בפנסילבניה (ארצות הברית).

הספרות והאמנות הושפעו גם הם רבות מהתנ"ך. סופרים רבים קבלו את השראתם מהתנ"ך, גם אם בכתיבתם הוסיפו נופך ופרשנות משלהם למוטיבים או גבורים מספר הספרים. כך לדוגמה "שמשון" של זאב ז'בוטינסקי, או "יוסף ואחיו" של תומאס מאן או "כבשת הרש" של משה שמיר.

בשנת 2020 פורסמה סדרת ספרי פרוזה המנגישים את התנ"ך וחוברו על ידי הסופר אייל כהן^[5][6][7].

מוזיקאים מהשורה הראשונה כתבו בהשראת סיפורי התנ"ך. מספר דוגמאות: "שמשון ודלילה" של קמיל סן סנס, "בריאת העולם" של היידן, והנדל שכתב מוזיקה על שורה של דמויות מהמקרא: שאול, יוסף, יפתח, אסתר ודבורה הנביאה.

משוררים יהודיים רבים משלבים פסוקי-תנ"ך ביצירותיהם, בצורות שונות. יש כאלה הלוקחים פסוק כצורתו (ראה שירת קרליבך), יש השוזרים ביטויים וחלקי-פסוקים בשיריהם כמו עידן רייכל ששילב פסוקים ��ספר שיר השירים בשירו (הנך יפה), ויש שהתנ"ך שימש להם מקור השראה לנושא או סגנון שירתם כמו נעמי שמר שכתבה שירים המבוססים על התנ"ך כמו "כד הקמח" שמבוסס על סיפורו של אליהו הנביא או השיר "למה צחקה מיכל" שנכתב בהשראת סיפורה של מיכל בת שאול. בשירה "אחותי רוחמה" שבצה נעמי שמר ביטויים מספר שיר השירים. השראה של התנ"ך על שירים נמצאת גם בשירה המפורסם של להקת כוורת שנכתב על ידי דני סנדרסון "גוליית". אמנם השיר מכיל פרטים שאין קשר בינם לבין התנ"ך או אפילו לגבי המציאות (גוליית ששמו דומה לאפריים), אך השיר מבוסס על הסיפור התנ"כי של דוד וגוליית.

גם בפיסול ובציור נלקחים נושאים רבים מסיפורי התנ"ך. דוגמאות בולטות לפיסול של נושאים תנ"כיים הם הפסלים משה ודוד של מיכלאנג'לו בואונרוטי.

בין יצירותיו של הצייר רמברנדט ציורו המפורסם "משה שובר את הלוחות". גם הצייר גוסטאב דורה שצייר מאות תמונות שמהוות גם פרשנות לסצנות מהתנ"ך.

בשנת 2010 יצא לאקרנים הסרט הסאטירי "זוהי סדום", בהשתתפות כוכבי "ארץ נהדרת", שהתבסס על סיפור סדום ועמורה מספר בראשית והציג ביקורת הומוריסטית על סיפורי התנ"ך.

הסדרה "היהודים באים" מקדישה חלק ניכר מהמערכונים הסאטירים שלה לסיפורי המקרא.

• 'רב-המכר הלא פופולרי. על לימוד תנ"ך.', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
• לאה מזור, "בין מקרא לציונות: התפיסה השבטית של המרחב המשתקפת בשמות יישובים מהעשור הראשון למדינה", קתדרה 110 (תשס"ד), עמ' 122-110