שולחן ערוך אורח חיים שטז ח

ח' שרצים כו'. כתב הר"ן החובל בח' שרצים עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים כיון שאין להם עור שיעכב הדם אלו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומ"ה כל שלא יצא לחוץ פטור אבל כשיצא לחוץ חייב אף בשאר שקצים משום נטילת נשמה:

(יג) בתורה:    בפ' שמיני החולד וגו':

(יד) הצדן:    דסתמן ניצודין לצורך העור דהא אין דרכן להזיק [ר"ן]:

(טו) תחת העור חייב:    י"א דחובל חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש ואף על גב דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיוצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום וזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועיין סי' רע"ח מ"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עיין סי' שכ"ח:

(טז) ושאר שרצים:    כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אף על פי שאין שם חבורה:

(יז) שלא לצורך פטור:    דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העולה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות (רמב"ם גמ') ולא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו (רי"ו ח"י גמרא) וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אף על פי שירא שימות עיין סי' ש"ז:
 

(ז) העור:    י"א דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א מפני נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועיין במ"א סימן רע"ח מש"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עיין סי' שכ"ח ס"א.

(ח) שרצים:    כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אע"פ שאין שם חבורה.

(ט) פטור:    דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העלה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות רמב"ם גמ'. וא"כ צריך לזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אע"פ שירא שימות. מ"א.
 

(כח) שמונה וכו' - דהנה מתחלה ביאר המחבר דין צידה בחיה ועוף דבאותן המינים סתמייהו ניצודין לצורך ועכשיו ביאר המחבר דין צידת שרצים דבהו יש חילוק דבאותן המינים שיש להן עורות והוא הח' שרצים האמורים בתורה החולד והעכבר והצב וגומר יש צידה דמסתמא צדן ג"כ לצורך זה אם לא שכונתו היתה בהדיא שלא לצורך ופטור משום דהו"ל מלאכה שאינו צריך לגופה אבל שאר שרצים אין להן עורות וסתמייהו ניצודין שלא לצורך אם לא שכונתו היה בהדיא לאיזה צורך ואז הוא חייב אם הוא דבר שבמינו ניצוד:

(כט) והחובל - טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא או נצרר הדם כל שהוא חייב:

(ל) בהם - נקט חבלה בשרצים משום דבהו יש שרצים שאין להם עור ואינו חייב עד שיצא הדם כמו שמסיים המחבר אבל כ"ש דיש חיוב חבלה בבהמה חיה ועוף שכולם יש להם עור וחייב אפילו בנצרר וכ"ז מיירי כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכך חייב בנצרר הדם דאין זה בכלל קלקול אלא תקון שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר דעת הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני כי איננו בכלל מקלקל והטעם מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב וה"ה בקורע בחמתו והראב"ד פוטר עי"ש. ולכו"ע איסור יש בזה דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין וע"כ יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע והעולם נכשלין בזה וכן אסור לחוך שחין שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר וא"כ עושה חבורה [מ"א בסימן שכ"ח ס"ק ל"ד]. ואם הוא מקיז דם לאדם לרפואה כשאין בו סכנה או בבהמה חייב לכו"ע דהוא בכלל מתקן וגם הוא מלאכה הצריכה לגופה דהא רוצה עתה בחבלה זו כדי להתרפאות. ולפי זה הוצאת השן הוא מלאכה דאורייתא דהוא בכלל חובל לרפואה [כ"כ מ"א בסימן שכ"ח סק"ג והפמ"ג והח"א ועיין בבה"ל ובמאמר מרדכי משמע דהוצאת השן רק איסור יש בו ולא חיוב חטאת דחבלת הדם הנעשה עי"ז א"צ לגופה וכ"מ מהגר"ז]:

(לא) חייב - דנצרר היינו שנאסף ונקבץ במקום אחד ושוב אינו חוזר ונבלע בהבשר וע"כ חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וכנ"ל:

(לב) אינו חייב - הטעם דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו לפיכך אינו חייב עד שיצא דם משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום:

(לג) שלא לצורך - כגון לשחק וכה"ג ופטור משום דהוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה. הצד דגים מן הנהר אפילו נתנו תיכף בתוך ספל של מים שלא ימות חייב משום צידה ואם הניחו עד שמת חייב גם משום נטיל�� נשמה ולאו דוקא מת אלא אפילו אם הניחו עד שיבש כרוחב סלע בין סנפיריו ועדיין הוא מפרכס והחזירו בתוך המים חייב ג"כ משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות [ואמרינן בגמרא דלאו דוקא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו] וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לא"י ליטול דג מן החבית של מים ולהניחו ביבשה אע"פ שירא שמא ימות ויפסדו המים דלא מקילינן איסור דאורייתא ע"י א"י במקום הפסד אם לא שיצוהו ליתן אותו תיכף בתוך בריכה אחרת של מים וטלטול בע"ח שהוא איסור דרבנן מקילינן ע"י א"י בזה:

(לד) ולהרמב"ם חייב - אפילו שלא לצורך כל שנתכוין למלאכה דס"ל מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה ורוב הפוסקים פוסקים כדעה הראשונה דפטור מחטאת משום דבעינן מלאכת מחשבת ואסור מדרבנן:
 

(*) שמונה שרצים וכו':    עיין במ"ב שכתבתי טעם החילוק משום דניצודין לצורך עורן הוא טעם התו' ויש עוד טעם אחר בר"ן והובא במגן אברהם דהח' שרצים אין דרכן להזיק וסתמייהו ניצודין לאיזה צורך משא"כ בשאר שרצים דדרכן להזיק וסתמייהו ניצודין כדי שלא יזיקו והוי מלאכה שאצ"ל ופטור והנה לפי דבריו אם ימצא בשאר שרצים איזה מין שאין דרכו להזיק יהיה ג"כ חייב כמו בהח' שרצים וכן כתב הפמ"ג. ודע דלדברי הר"ן יקשה קצת הא דאמר שם בגמרא ק"ז ע"א הצד א' מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהם חייב דברי ר' יוחנן בן נורי ומסקנא בגמרא דצ"ל דברי ריב"נ ומחלוקתו [היינו הרבנן החולקין על ר' יהודה] הא גם לדברי ר' יהודה דס"ל דג' מהן אין להן עור ג"כ חייב בכל הח' שרצים כיון דאין דרכן להזיק מסתמא ניצודין לאיזה צורך. ואולי נקט ריב"נ צידה בדבריו משום דדמי לדידיה צידה לחבלה אבל באמת בצידה לא פליגי ואף דזה דוחק קצת לדברי הר"ן אבל נגד זה ניחא מאד לדבריו מה דאיתא שם בע"ב בברייתא לדברי ר' יהודה הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב בשרצים שיש להן עורות וכו' ע"ש היינו דבצידה חייב בכל השמונה מטעם דאין דרכן להזיק וסתמייהו ניצודין לצורך משא"כ לענין חבלה הוא דוקא אותן שיש להן עורות ולא כל השמונה משא"כ לדברי התוספות ע"כ גם בצידה לר"י אינו חייב בכל הח' ואמאי קאמר מתחלה הצד אחד משמונה וכו'. ואגב אבאר מה דאיתא שם בגמרא מאן ת"ק ר' יהודה וכו' הא אמרינן שם לקמיה מאן תנא הצדן שלא לצורך פטור ר"ש הוא דלר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב גם בשאר שקצים ורמשים שצדן שלא לצורך חייב א"כ אמאי פטר ר' יהודה בשרצים שאין להם עורות לדעת התוספות בצידה וגם אפילו לדעת הר"ן אמאי דוקא אלו הח' וע"כ דכונת הגמרא דהאי תנא ס"ל כר"י דאזל בתר גישתא ולא ר"י ממש:.

(*) והחובל:    דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי ואע"פ שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם חייב [כ"כ הפמ"ג והוכיח זה מגמרא] וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל כי הדם הוא הנפש וא"כ לא בעינן שיעורא ורוב הפוסקים הסכימו לזה היינו רש"י בפרק אלו טרפות דף מ"ו [ועיין בפרק ח' שרצים במשנה ברש"י שם ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה] והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו כן הכריע הרשב"א בחידושיו וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע ע"ש ונראה דמה שכתב המגן אברהם ונ"ל דחובל לרפואה והוא הקזת דם חייב לכו"ע ור"ל דהוא בכלל מתקן אף להראב"ד וגם דהוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה כיון שהוא צריך להתרפאות ע"י חבלה זו וכמו שביאר הפמ"ג היינו לשיטת רוב הפוסקים דחיוב חובל הוא מפני נטילת נשמה וע"כ לא איכפת לן במה שדם החבלה ניתז לארץ ויוצא לאיבוד וכמו שחייב בשוחט משום נטילת נשמה לכו"ע אף שהדם יוצא לאיבוד משום שעיקר כונתו לשחטה בצואר וזו המלאכה צריך לה לגופה משא"כ לדעת הרמב"ם דחיוב חובל אינו משום נטילת נשמה רק משום מפרק הדם ממקומו וחשיב כדש א"כ בעניננו הוא בכלל מלאכה שאין צריך לגופה כיון שאין צריך להדם וכעין מה שכתוב בסימן ש"ל ס"ח לענין חלב המצער להאשה שמותרת להוציא בידיה החלב על הארץ מטעם שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ששם איסורה לחלוב בתוך כלי הוא ג"כ משום מפרק שהיא תולדה דדש כדאיתא בכתובות ס' וע"כ כמו שכתבנו. ודע עוד דלכאורה לפי מה דפסק המחבר לקמיה דהצדן שלא לצורך פטור א"כ ע"כ דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור א"כ אמאי מחייב בחובל הא הוי מלאכה שאצ"ל ואפשר דס"ל להמחבר דסתם חבלה הוי מלאכה הצריכה לגופה וכמו שכתב המגן אברהם בסימן רע"ח בשם רש"ל לחד תירוצא ע"ש. א"נ כיון דמיירי המחבר בשצריך לדם החבלה לאיזה ענין כי היכי דלא להוי בכלל מקלקל וכמש"כ במ"ב א"כ הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה עיין בתו' שבת ק"ו ד"ה בחובל עי"ש וכ"ש ליש מן הפוסקים שהעתקתי במ"ב והוא המאירי בודאי הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה לסברתו כמו שכתב בהדיא שם ע"ש. ודע דמה שכתבתי במ"ב דכל המקלקלין וכו' היינו אפילו אם היה מקלקל וגם מלאכה שאצ"ל ולמאן דפוטר במלאכה שאין צריך לגופה אפ"ה איסור יש בזה וראיה משבת ק"ה ע"ב בקורע על מתו דאוקמא הגמרא למתניתין במת דעלמא דהוי בכלל מקלקל וגם מלאכה שאצ"ל לכו"ע עיין ברש"י ותוספות שם ואפ"ה שנה המשנה בלשון פטור דהוא אסור ככל פטורי דמתניתין דהוא אסור כדאמרינן בשבת ק"ז:.

(*) או סתם:    לכאורה לפי מה שכתב המגן אברהם הטעם בשם הר"ן המעיין בר"ן יראה שמחלק דבח' שרצים שאין דרכן להזיק ע"כ סתמייהו ניצודין לאיזה צורך משא"כ בשאר סתמייהו ניצודין שלא לצרכן רק כדי שלא יזיקו והוה מלאכה שאצ"ל ע"ש א"כ היה צריך להיות מותר לכתחלה מטעם זה דומיא דמה שהקיל המחבר בס"ז לענין רמשים המזיקים ואמאי כתב דפטור אבל אסור ואפשר לומר דמה שכתב המחבר בס"ז רמשים המזיקים היינו דוקא דומיא דנחשים ועקרבים שנשיכתן קשה מאד ולכך התירו חז"ל האיסור דמלאכה שאצ"ל משא"כ בזה ולא דמי לפרעוש דבס"ט דג"כ נשיכתו קלה אבל מ"מ הלא עומד על בשרו ועוקצו משא"כ הכא אם לא דהשרץ רץ אחריו להזיקו דבזה בודאי מותר לצודו ואפשר אפילו להורגו וכדלקמן בס"י ועיין מה שכתבתי לקמיה עוד ישוב ע"ז:.

(*) ולהרמב"ם חייב:    לכאורה לפי מה שכתב המגן אברהם הטעם בשם הר"ן וכנ"ל קשה אמאי כתב השו"ע דלהרמב"ם חייב הלא גם הוא מודה בהא דס"ז דהוא מותר לכתחלה ומטעם דזה הוי בכלל מתעסק בעלמא כיון שכונתו רק להבריח אותו מעליו שלא יזיקנו וא"כ בעניננו דסתם שרצים ניצודין כדי שלא יזיקו היה צריך להיות מותר לכתחלה וכן הקשה הגרע"א בחידושיו אמנם לאחר העיון נ"ל שאינה קושיא כלל דהא כל טעם הרמב"ם שמתיר בהא דסעיף ז' אף דבעלמא ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הוא משום דהוי בכלל מתעסק בעלמא להנצל מנשיכתו וזה שייך רק כשמכוין בעת הצידה בשביל זה משא"כ כשצודן סתמא או אפילו שלא לצורך הואיל ומ"מ נתכוין לצוד לא יתבטל שם צידה בשביל דסתמייהו דהני שרצים ניצודין בשביל שלא יזיקו וכשתעיין היטב תמצא כל זה בלשון הצח של הרמב"ם שז"ל בפ"י הלכה כ"א אחד שמונה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד א' מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוין לצוד וצד שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה עכ"ד ובדין כ"ה כתב רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אע"פ שאינם ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן וכו' וע"ש הרי דמצריך כונה דוקא אפילו באותן המינים שדרכן להזיק ובודאי סתמא ניצודין כדי שלא יזיקו וע"כ משום דשם מתעסק אינו מונח על זה כ"ז שלא כוון בפירוש. גם בדברינו יוסר הקושיא שהקשינו לעיל על השו"ע אמאי כתב דפטור אבל אסור והא מתחלה כתב בס"ז דבשביל שלא ישכנו מותר וה"נ דכוותיה אבל לפי דברינו ניחא דלא הקילו רק כשנתכוין בשביל שלא ישכנו אבל לא כשנתכוין לצוד אף דצידה שלא לצורך היתה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור עכ"פ מדרבנן:.

• הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}