קטגוריה:משלי יט טז

בפסוק קודם נאמר, שאסור לזלזל בדבר ה' ובמצוותיו, (משלי יג יג): "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ, וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם"*. גם הפסוק שלנו מדבר על אדם אשר בוזה (מזלזל, מפחית בערך). אולם כאן לא מדובר על זלזול במצוות אלא על זלזול בדרכים - בוזה דרכיו. באלו דרכים מדובר?

כמה פירושים:

1. דרכיו הן דרכי ה', כגון רחמים וחסד, שגם האדם צריך להתנהג בהן (ראו ללכת בדרכי ה'). החצי הראשון של הפסוק מדבר על מצוות ה', והחצי השני - על דרכי ה'.

- אולם, שם ה' לא נזכר בפסוק זה. אמנם, מסתבר שה"מצוה" שנזכרת בתחילת הפסוק היא מצוות ה', אולם שם ה' אינו נזכר בפירוש, ולכן קשה להניח שהכינוי במילה "דרכיו" מתייחס אל ה'; מסתבר יותר שהוא מתייחס אל האדם.

2. דרכיו הן הדרכים שבהן ראוי לאדם להתנהג - "הדרכים הראויים אליו" (מצודת דוד). בפרט הכוונה למידות הטובות כגון ענוה, ותרנות וכו', שהן הדרכים שראוי לכל אדם להתנהג לפיהן: "שומר מצוה שומר נפשו - כי מצוות הן לעולם הבא, ששם ישמרוהו לבל ייענש ובל תיפול בשחת נפשו... בוזה דרכיו - הן המידות, שבהן צריך האדם להנהיג את עצמו בעולם הזה לטוב, והבוזה מידותיו שבעולם הזה ימות... מזה העולם" (הגר"א), "הבוזה דרכיו, שלא יחוש לתקן מידותיו... ימות באפס תקוה, אחר שאינו מכיר ברעת המידות... והנה הודיענו במקרא הזה, כי אין תקוה לבוזה דרכיו, והוא רע מאשר איננו שומר מצוה..." (רבי יונה).

מבחינת המשמעות, הפירוש דומה לפירוש 1, שהרי לפי התורה, ראוי לאדם ללכת בדרכי ה'; ההבדל בין הפירושים הוא רק בדקדוק של לשון נסתר במילה "דרכיו" - דרכי ה' או דרכי האדם (ניב ב).

3. דרכיו הם כל הרגליו ומנהגיו ומעשיו של האדם. הביטוי בוזה דרכיו משמעו "גורם לכך שדרכי התנהגותו יהיו בזויות", מתנהג בצורה נבזית (ע"פ מלבי"ם). ובדומה לכך פירשו בתלמוד: "אמר רבי יוחנן: אסור לאדם שישמש מיטתו ביום... ריש לקיש אמר מהכא: בוזה דרכיו ימות" (בבלי נידה טז:).

ולענ"ד הביטוי בוזה דרכיו משמעו "מזלזל בהשפעתם של מעשיו". אחד התירוצים שאנשים לפעמים משתמשים בהם כדי להצדיק את הבטלה שלהם היא "מה זה כבר משנה מה אני אעשה? איזו השפעה יש למעשה הקטן שלי?". אולם מי שחושב כך, למעשה גוזר על עצמו מוות: הוא אמנם חי, אבל לחיים שלו אין ערך כי הוא לא מנסה לעשות שום מעשה בעל-ערך; הוא מחליט מראש שכל דבר שיעשה ממילא לא ישפיע, ונעשה "מת" עוד בחייו.

ומצד שני, שומר מצוה - שומר נפשו: אדם הנזהר ושומר על כל מצוה ומצוה, מראה בכך שהוא מייחס חשיבות לנפשו (חייו), משתדל לנצל את חייו בצורה הטובה ביותר האפשרית, וכך חי חיים משמעותיים יותר.

4. ועל-דרך הדרש: דרכיו הם הכבישים, שהוא הולך או נוסע בהם. שומר מצוה הוא השומר על מצוות התנועה, והוא שומר נפשו - שומר על חייו מתאונות; אולם בוזה דרכיו - המזלזל בדרכים ואינו נזהר בכביש - ימות בתאונת-דרכים, "לא אליכם כל עוברי דרך".

"והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות"" (רבי, משנה אבות ב א).