ספר תולדות אדם וחוה/נתיב א

מותר תינוק לינק מנכרית ומבהמה טמאה, ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש, לא משום שרץ ולא משום טומאה. כך פשוט בע"ז וביבמות. ומכל מקום מותר לינק מחלב שקצים ורמשים, ואפילו בשבת, משום דתינוק מסוכן הוא אצל חלב, וכן פשוט ביבמות.

תינוק יונק והולך ד' וה' שנים, כלומר ד' לבריא וה' לכחוש. ואם פירש אחר כ"ד חדש וחזר לינק, הרי זה כיונק שקץ, כי חלב מהלכי שתים אסור כשלא פירש, כמו שכתבתי בנתיב המאכלות בדיני גבינה וחלב של גוים. וכמה פרישתו? ג' ימים, כלומר, מאחר שפירש התינוק מלינק אחר כ"ד חדש ג' ימים, אסור לחזור ולינק. ובתוך זה הזמן של כ"ד חדש, אפילו פירש מותר לחזור, כך פשוט בכתובות. וכתוב בירושלמי, כי ג' ימים צריכין מעת לעת. ודוקא שפירש מתוך בריו, אבל פירש מתוך חליו מחזירין אותו.

אם מגלחין תינוק שנולד בחולו של מועד, כתבתיו בעניין יום טוב בנתיב הד' בחלק הה'.

תוך ל' יום שנולד, אם מת הרי זה נפל ואין מתאבלין עליו. ואם מת ביום ל', הרי הוא כלפני שלשים ואין מתאבלין עליו. ודוקא בדלא קים ליה חדשיו; אבל אם יודע ודאי שכלו לו חדשיו במעי אמו, אפילו מת תוך שלשים יום מתאבלים עליו, כך פשוט בבכורות ובגמרא שבת. וכתב הר"י בן גיאת, דמשכלו לו חדשיו הרי הוא כחתן, כדאמרינן בנדה פרק י' ומועד קטן, ואומרים עליו ברכת אבלים וכו', ואפילו מת בתוך ל'. והרמב"ן ז"ל כתב, דכל תוך ל' יום שמת, אפילו כלו לו חדשיו מתאבלין עליו, אבל אין אומרים עליו ברכת אבלים וכו'. ואפילו שאין עומדין עליו בשורה, מברין עליו בסעודה ראשונה, כדאמרינן פרק אלו מגלחין: בריה דרב דימי בר יוסף אתיליד ליה ינוקא וכו', עד כאן. ובאבל רבתי תניא: המחותך והמסורס והנפלים ובן ח' חי ובן ט' מת, אין מתעסקין עמהם לכל דבר. וקודם שלשים יום, אפילו גמרו סימניו, כלומר שערו וצפרניו, אין מחזיקין אותו בבן קיימא עד ל' יום, כמו שכתבתי.

ועוד פשוט במועד קטן: תוך ל' יום שמת, יוצא בחיק, כלומר שאין מוציאין אותו במטה ולא בכלי, ונקבר באשה אחת ושני אנשים, פירוש שאין צריך י' לקברו, אבל לא באיש א' וב' נשים, משום יחוד. ואין צריך לעמוד עליו בשורה, פירוש שורה, כשחוזרין מבית הקברות ואומרים לו תתנחם. ואין אומרים עליו ברכת אבלים, שהיא ברכת רחבה, ולא תנחומי אבלים, שהולכין כל ז' לנחמו. פירוש, ובודאי אין אומרים עליו צדוק הדין וקדיש. וזה הכלל: כל זמן שעומדין עליו בשורה, אומרים עליו צדוק הדין, ואם לא לא, כמו שכתב רבינו האיי ז"ל, ולמטה אכתבנו. בן ל' יום שמת, הרי זה נפל, וחייב להתאבל כל זמן שעברו עליו כבר ל' יום, ואפילו שנולד לח' חדשים, דאמרינן בן ז' הוא ואשתהי, מאחר שגמרו סימניו, כלומר שערו וצפרניו, דקי"ל כרבן שמעון בן גמליאל, דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל. פשוט בשבת ביבמות, וכן כתב רמ"ה, ודלא כהרמב"ן, שכתב דבן ח' אפילו חי יותר מל' הרי זה נפל. ובן ל' פשוט במועד קטן דיוצא בכלי אבל לא במטה, ועומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. ובן י"ב חדש יוצא במטה.

ולעשות עליו הספד, אם הוא בן עני עושין עליו הספד כשהוא בן ה' שנים, שחביבין עליהם בניהם לעניים, ולעשירים בני שש שנים. ובני זקנים כבני עניים, כי הזקנים חביבין בניהם עליהם יותר. ויש מפרשים דתלמידי חכמים קרויין זקנים, משום כבוד התורה. ותניא באבל רבתי, בני העניים כבני החכמים, ובני חכמים כבני מלכים, מתעסקים וסופדים אותם בעלוי. ותינוק שיודע לישא וליתן, יוצא במעשה עצמו. אין לו מעשים, יוצא במעשה אבותיו. ואם אין לאבותיו, יוצא במעשה קרוביו.

וכתב רבינו האיי: קטן שעברו עליו ל' יום, אומרין עליו צדוק הדין וקדיש, שאין אלו גדולים מן השורה שעומדין עליו, ואין זה דומה להספד, דהלכה: עניים בני ה', עשירים בני שש, כמו שכתבתי. תינוק שנולד והוא בן ג' או ד' ימים, הרי נוהגין ויש לנו קבלה, כי כשמת מוהלין אותו על קברו ומשימין לו שם, לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים, ויהיה בו דעה ויכיר את אביו, כך כתב רבינו גרשוני בתשובה.

תינוק רודף הוא להמית אמו, ולפיכך מותר להוציאו ולהמיתו כשהיא מעוברת כדי להציל האם, אם נתקשית בהריון. ואם יצא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, כך פשוט בסנהדרין.

מקומות שנוהגין לערוך שולחן למול התינוק בלילה קודם יום ברית מילה אם אסור, כתבתיו בע"ז בחלק ב.

אם מותר לסוך תינוקות בשומן חזיר, כתבתיו בנתיב מאכלות בדיני שרצים.

אשה שישבה על המשבר לילד ומתה, מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים ומוציאין הולד, ואף על גב דלא היה לו מעולם חזקה דחיותא, כך פשוט בערכין.

חיה, כלומר יולדת, מילדין אותה בשבת, וקורין המילדת ממקום אחר ומחללין עליה שבת. ואם היתה צריכה נר, חברתה מדלקת לה הנר, ואם היתה צריכה שמן, חברתה מביאה לה שמן ביד, ואם אין מספיק לה ביד, מביאה בשערה, ואם אין מספיק בשערה, מביאה בכלי דרך רשות הרבים. ומביאה לה נר ואפילו סומא, שבודאי מתיישבת דעתה, שתאמר: אם אצטרך שום דבר, יראו האחרות ויביאו לי. וכל זמן שהקבר פתוח, שהוא כשהדם שותת ויורד בעוד שיושבת על המשבר, אפילו אמרה בפירוש איני צריכה וחברותיה אומרות שהיא צריכה, מחללין עליה שבת. נסתם הקבר, אמרה צריכה אני, מחללין. לא אמרה אלא שתקה, וחברותיה אומרות צריכה, מחללין; אבל אמרה היא בפירוש איני צריכה, אין מחללין. וחיה, כלומר אשה יולדת, יש לה ג' זמנים לחלל עליה שבת: שלשה ימים ללידתה, וז' ללידתה, ול' ללידתה. כיצד? כל ג' ימים ללידתה, בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה, מחללין עליה שבת אם אמרו חברותיה שהיא צריכה. מג' ימים ועד ז', אמרה צריכה אני, מחללין; אמרה איני צריכה, אין מחללין. סתמה, כלומר ששתקה, מחללין. מז' ועד שלשים יום ללידתה, אפילו אמרה צריכה אני – אין מחללין, ועושין לה על ידי גוי. ולא תטבול כל שלשים יום, מפני הצנה. ודוקא שאין בעלה בעיר, אבל בעלה בעיר, בעלה מחממה, שהגוף מחמם הגוף. ועושין לה מדורה בשבת לחיה באותם ימים שאמרנו שמחללין על ידי ישראל, ובאותן שאמרנו שאין מחללין, עושין לה על ידי גוי, כך פשוט בשבת.

קושרין הטבור וחותכין וטומנין השליא בשבת, כדי שיחם הולד, ורוחצין אותו ומולחין אותו ומלפפין אותו, כלומר ללפף התינוק לישר איבריו לכורכו ולהדקו בחגורה, כך פשוט בשבת, דפירש שם רש"י אסוכי ינוקא, כלומר ללפף התינוק לישר איבריו. פירוש, ואפילו שלא ביום לידתו, דביום לידתו פשיטא דמותר, וכן פשוט בשבת. אבל לתקוע החוליות אסור, דמיחזי כבונה. ודוקא שלא ביום הלידה, דביום הלידה הכל מותר, וכן כתב רש"י ז"ל וכן הסכימו הפוסקים ז"ל.

ערלת הגרון של תינוק כשנופלת, מותרת החיה בשבת לשים אצבעה ולסלקה ולהחזירה למקומה, כך פשוט בשבת, כי כך פירש רבינו חננאל "אסוכי ינוקא" שכתבתי למעלה.

תינוק בן יומו מחללין עליו שבת, כך פשוט בשבת. בן ח' חדשים שלא גמרו סימניו, כלומר שערו וצפורניו, אסור לטלטלו בשבת, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה, פשוט ביבמות ובשבת. אבל גמרו סימניו, אפילו יודע ודאי שהוא בן ח', כגון שבעל ופירש, אמרינן בן ז' הוא ונשתהה, ומותר לטלטלו ולחלל עליו שבת. פירוש שנשתהה בבטנה, כדאמרינן ביבמות. ורבינו חננאל פסק כתנא קמא, דבן ח' אפילו גמרו שערו וצפורניו הרי הוא כאבן. וראשון נראה עקר, וכן פסקו בעלי התוספות. ורי"ף והרמב"ן כתוב כרבינו חננאל, וכתבתיו במישרים בענין ירושה.

הדברים שהתינוקות אסורים ביום הכפורים או מותרים, כתבתים בנתיב יום הכפורים בחלק ב.

קטן היאך יוצא בערוב אמו, כתבתיו בנתיב י"ב בערובי תחומין, ושם כתבתי כל דין קטן בענין עירוב, ובחלק י"ו בערובי חצרות.

האשה מדדה בנה, כלומר אוחזתו בזרועותיו ומאחוריו והוא מניע רגליו והולך. ודוקא שנוטל א' ומניח א', כלומר שהתינוק מניע רגלו כשמגביה הא' מניח הא', אבל גורר לב' רגליו אסור, מפני שנושאתו, פשוט בשבת. ואותן שאומרין שמותר לישא תינוק כשגורר רגליו השתים, דהחי נושא את עצמו, טעות הוא בידם, דלא אמרו חי נושא וכו' אלא לפוטרו מחטאת, אבל אסור כל זמן שיגרור אותו, אלא כשמגביה אחד ומניח אחד כמו שכתבתי.

עגלה של קטן שמלמדין אותו לילך בה אם ניטלת בשבת, כתבתיו בדיני שבת בחלק י"ג במוקצה.

קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו, והוא הדין לשאר איסורין. ודוקא כשעושה על דעת עצמו, אבל אם מוכחא מילתא שעושה על דעת גדול, שמבין הקטן שגדול נחת רוח לו בכך, אסור ומצווין עליו להפרישו. ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן, אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן, מצווין עליו להפרישו. ומאחר שאסור לומר לו: אכול נבלה או עשה איסור זה, לא יאמר אדם לתינוק בשבת: הבא לי מפתח או הבא לי חותם, אלא מניחו תולש או זורק. ולאו דוקא תולש מעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית, דאיסורא דרבנן, אלא אפילו ברשות הרבים אין מפרישין אותו, מאחר שלא הגיע לחנוך ולא ספינן ליה בידים האיסור, כך פשוט ביבמות. וכן כתב רמ"ה, שאפילו באיסורא דאוריתא אין מצווין עליו להפרישו, וכן מוכח פירוש. ובשביל מצוה ספינן ליה בידים, כגון בתקיעת שופר דמלמדין אותו למצוה, כדאמרינן בראש השנה בחלק ב. ועוד כתב רמ"ה, דאין למחות בגויות המאכילות אותו נבלה, אבל אסור לומר לגויה להאכילו דבר איסור.

קטן שבא לכבות דליקה בשבת אין שומעין לו, שכן שביתתו עליך. כך פשוט בשבת.

האב חייב למול בנו, כמו שתמצא בח"ד, ואם לא מלו אביו, חייבין בית-דין למולו כדמוכח בגמרא קדושין (פרק-קמא), וכשמלין אותו בית-דין הם מברכים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כך כתב הרב אלברצלוני בשם רבי האי. בית-דין שמלין במקום האב, הכל מברכין להכניסו, ודלא כהרמב"ם שכתב דלא מברכין. ועוד פשוט בגמרא (שם). ואם לא מלוהו בית-דין הוא עצמו מחוייב למול עצמו, אין מברכין בסעודת המילה נברך שהשמחה במעונו, משום צערא דינוקא, כך פשוט בכתובות (פרק-קמא).

טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נימול לח', דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וביום הח' ימול, שיהא זכר משעת לידה, כך פשוט בבבא-בתרא (פרק יש נוחלין) וכן פסק רי"ף. ויש מי שכתב דנימול לח', דהא איתותב רב שזבי, וכן כתב הרא"ש, ולמטה אכתוב ממנו. לכסות ערות הקטן כשמלין אותו, יש מי שכתב שמכסין בשעת ברכה, והרוב מסכימין דאין צריך, וכן כתב הר"ב יונה. מילת הגרים והעבדים, כתבתיו בנתיב כ"ג ח"ג בעניני נשים וייחודן.

אם מת התינוק בלא מילה, כיצד מלין אותו כתבתיו בחלק א' בזה הנתיב. לברך שהחיינו על כל מילה ומילה, י"מ שאין לברך משום דעדיין לא יצא מכלל נפל, ולא נהירא דאזלינן בתר רובא, ועוד דמצוה קא עביד, וי"מ משום צערא דינוקא. וי"מ משום דאע"ג דבפדיון הבן תקנו לברך שהחיינו דלא שכיח, אבל מילה דשכיח לא, כך כתבו התוספות. קטן שצריך למולו וצריך לרחיצה לפני מילה ולאחר מילה כדאמרינן בשבת (פרק רבי אליעזר) ונשפכו המים החמים, והיו מים חמים בבית אחר מן החצר שלא ערבו ולא שתפו במבוי, אומרין לגוי להביאו, כך פשוט בערובין (פרק הדר). ועוד פשוט, ואם נשפכו המים החמין שלו שהיו לצורך מילתו בשבת, שואלין לאמו אם צריכה להחם לה חמין, כי אמו אחר שבעה אפילו אמרה צריכה אני, אין מחללין עליה השבת, כמו שכתבתי בח"א מזה הנתיב, אלא אומרים לגוי להחם לה ונוטלין ממנו לתינוק, כי בעבור התינוק לבדו אסור כמו שכתבתי אלא אגב אמו, ואין אומרים מאחר שאמו כבר אוכלת דברים קרים, בודאי אינה צריכה אלא שואלין אותה, פשוט בערובין (שם), ויש חילוק בין לרוחצו קודם מילה ובין לאחר מילה כאשר אפרש. לצורך מילה אם יכול לומר לגוי שיעשה אפילו איסורא דאורייתא, כגון להחם לו חמין, יש מן הגדולים שפסקו שמותר, והביאו ראיה מההיא שכתבתי למעלה בפרק הדר, שאם צריכין למים חמין שיכולין לומר לגוי להביאו ממקום שלא ערבו, וכן כתב בה"ג, אבל רי"ף כתב כי טעו בפירוש זו ההלכה וכתב שאין מתירין אמירה לגוי כזה להחם לו חמין וכיוצא בו או להביא לא איזמל דרך רשות הרבים, וכן נראה עיקר, וכן כתב ר"י וכן כתב הרמב"ם. ועוד פשוט בשבת (פרק רבי אליעזר דמילה) שמרחיצין את הקטן כדרכו ביום הג' למילתו שחל להיות בשבת, וכל שכן יום ראשון בין קודם המילה בין לאחר המילה, בין בחמין שהוחמו בשבת, בין בחמין שהוחמו בערב-שבת, וכן פסק הרי"ף, ובודאי אין דינם שוה, דלאחר מילה יש סכנה ומותר על-ידי ישראל, וקודם מילה אסור להחם לו אפילו על-ידי גוי, זולתי להביאו באיסור דרבנן כמו שכתבתי, וחמין שהוחמו בשבת, ר"ל בשלא אמרו לגוי אלא הוא מעצמו עשאו או ישראל עבר ועשאו, התירו לרחוץ בו מחמת המילה, פירוש קודם המילה, אבל לומר לו לגוי אסור וכן עיקר.

מל ראשון ומת מחמת מילה וכן שני, לא ימול שלישי, דבתרי זמני הויא חזקה לגבי מילה, וכן באחיות, כגון ג' אחיות ומלה האחת בנה ומת וכן שניה, לא תמול הג' בנה, כך פשוט ביבמות (פרק הבא על יבמתו) וכן כתב רמ"ה. חלצתו חמה, כלומר תינוק שהיה לו קדחת של חמימות, שהוא חולי מכל גופו, אין מלין אותו אלא נותנין לו מיום שחלצתו ז' ימים מיום ליום, ואם היה חולה מאבר אחד, אין מלין אותו כל זמן שהוא חולה, אבל מיד שנתרפא מלין אותו, ואין צריך ז' ימים אחר שנתרפא, מאחר שלא היה חולה אלא מאבר א', כך פשוט בשבת (פרק מילה), וכן מוכח ביבמות (פרק הערל) וכן כתב רמ"ה ז"ל.

הוציא ראשו לפרוזדור בית הרחם ולא נולד אלא לח' ימים, מלין אותו מיד, כי חשבינן ליה מיום שהוציא ראשו, כך מוכח ביבמות (שם), וכן כתב רמ"ה. טומטום שנקרע ונמצא זכר, ונקרע ביום ח' ללידתו נימול מיד, דלא חשבינן ליה ח' ימים משעת קריעה אלא משעת לידה, כך פשוט ביבמות (שם) וכן כתב רמ"ה. וטומטום שנקרע ונמצא זכר, אין מילה דוחה שבת, כך פשוט בבבא-בתרא (פרק יש נוחלין) וכן כתב רי"ף). יום מעונן או יום שמנשבת בו רוח דרומית הנקרא בלשון חז"ל שותא, אינו מעכב מלמולו, וכבר דרשו בו רבותינו שומר פתאים יי'. אבל טורח הדרך כלומר שהוא חולה מטורח הדרך, אין מלין אותו עד שיתרפא, כך פשוט ביבמות (פרק הערל) וכן כתב רמ"ה.

כל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצות, כך פשוט בפסחים (פרק-קמא), משוך צריך שימול, כלומר מי שנמול כראוי, ואחר כך הגדיל בשר ערלתו ונמשך ונראה כערל וחייב למול מדרבנן, כך פשוט מוכח ביבמות (פרק הערל) נולד כשהוא מהול, פשוט בשבת (פרק מילה) וביבמות, ונחלקו בו הפוסקים יש מי שכתב שאין צריך להטיף ממנו דם ברית, והרוב הסכימו שצריך אבל אין צריך לברך, וכתב גאון בתשובה כן דאין צריך לברך עליו על המילה, וצריך לבודקו יפה בידים ובמראית העין ולא בברזל, שמא יסתכן, ורואין ונזהרין היאך מוהלין אותו, ואם נראית לו ערלה כבושה, ממתינין לו הרבה שלא יביאוהו לידי סכנה, ואין חוששין לח' ע"כ.

ועוד פשוט ונולד כשהוא מהול אין מחללין עליו שבת. משוך ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו, וכן מי שיש לו ב' ערלות, אינס נמוליס אלא ביום, כי כל הנמולין בין בזמנן בין שלא בזמנן, אינם נמולים אלא ביום, כך פשוט ביבמות (פרק הערל). וכן כתב רמ"ה בתשובה, ואין נמולין אלא ביום אחר הנץ החמה, ואם עשה משעלה עמוד השחר כשר, כדאיתא במגילה (פרק הקורא למפרע). עושין כל צרכי מילה בשבת כאשר אפרש, כך פשוט בשבת (פרק מפנין):

כל מלאכה שאיפשר לעשותה בערב שבת בשביל מילה, אינה דוחה שבת, ואם לא הביאו כלי מערב שבת, כגון אזמל אין מביאין אותו דרך רשות הרבים ולא דרך כרמלית אבל מביאין אותו דרך גגין וחצרות וקרפיפות אם שבתו בתוכן, אבל אם לא שבתו בתוכן, אלא בבי' אין מביאין אותו דרך חצרות גגות וקרפיפות שלא שבתו הכלים בתוכן, כך פשוט בשבת (פרק רבי אליעזר דמילה).

ואם אומרים לגוי להביאו דרך רשות הרבים או דרך כרמלית, כתבתיו למעלה בדין לצורך מילה, אם יכול לומר לגוי וכו'. מילה דוחה שבת משום דאי-אפשר לעשותה מערב שבת, דעדיין לא הגיע יום שמיני, אבל שלא בזמנה אינה דוחה שבת ואל יום-טוב, כגון שעבר יום ח' קודם שבת או יום טוב, ומילה דוחה צרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה, כך פשוט בשבת (פרק מילה). גוי שמל, מילתו פסולה, וגבעוני מהול מילתו פסולה, וישראל שאינו מהול מילתו כשרה, כדתנן הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל, כך פשוט בע"ז (פרק אין מעמידין), אבל אשה שיודעת למול מלה, וכן פסק הרי"ף דהלכה כרבי יוחנן, כך פשוט בע"ז (שם).

עושין כל צרכי מילה בשבת, מוהלין ופורעין ומוצצין. פירוש מוהלין חותך הערלה. ופורעין פריעת העור המכסה ראש הגיד ומוצצין הדם ומשימין עליה אספלנית וכמון, ואם לא שחק כמון מערב שבת, לועס בשיניו ונותן, ואם לא טרף יין ושמן מערב שבת, נותן זה בעצמו וזה בעצמו ולא יטרוף אותם יחד בשבת. ואין עושים לו חלוק לכתחלה בשבת, פירוש חלוק, היו עושין כעין כיס דחוק ומלבישין ראש הגיד עד העטרה וקושר שם כדי שלא ישוב העור לכסות הגיד, אבל כורך עליה סמרטוט, לא הזמין כורך על אצבעו ומביאו דרך מלבוש ואפילו מחצר אחרת. וביום טוב שוחקים לו כמון וטורפין לו יין ושמן.

כל זמן שעוסק במילה, שלא סילק ידיו, אם ראה שנשתיירו בה ציצין, כלומר שיורי ערלה, חוזר וחותכם, בין שאותם ציצין מעכבין המילה שאינה כשרה עד שיחתכם, כגון שחופין רוב העטרה, בין שאין מעכבין המילה, אבל אם פירש שסילק ידיו על הציצין שמעכבין המילה, חוזר. ועל הציצין שאין מעכבין המילה אינו חוזר, כך פשוט בשבת (פרק מילה). וציצין המעכבין רוב גובהה של עטרה ולא רוב גובהה אלא אפילו רוב הקפה במקום אחר, נקראים מעכבין המילה ואין מילתו מילה. ומותר לטלטל הסכין ולהסירו אחר המילה, דמאחר שטלטל הכלי בהיתר, מחזירו לאיזה מקום שירצה, אף על פי שאין לו תינוק אחר למול, כך כתב הרמב"ן בתשובה.

התחיל למול בין השמשות במוצאי שבת, שכל היום כשר למילה, ואמרו לו שלא יכול לגומרה ביום, והתחיל לעשותה בשבת ולא יכול לגומרה עד שחשכה, ענוש כרת, דעשה חבורה שלא לצורך בשבת, כך פשוט בשבת (שם), העושה תיקון למילה, יהפוך שפת חלוק שכתבתי למעלה שמשים בראש הגיד, יהפוך שפתו למעלה שמא ידבק ראש חתוך הבגד במכה, וכשיבא להפשיט החלוק מעל המילה, ימרט ויקרע ראש הגיד, כך פשוט בשבת (שם). אם התינוק אדום ביותר, או ירוק ביותר, ממתינין לו עד שיתיישב דמו ומעכבים אותו מלימול, וכן כיוצא בזה, כך פשוט בשבת (שם). ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו שבת למילה, פשוט בשבת (שם), ויש מי שפסק כרבי יהודה דאנדרוגינוס מחללין עליו שבת, וראשון נראה עיקר, וכן פסק גאון, ולמטה אפרש דין ספק.

הספק אין מחללין עליו שבת למולו, דאם הוא ודאי בן ז' מחללין עליו, אבל ספק אין מחללין עליו, וכל שכן בן ח' ודאי, כגון שבעל ופירש, כך פשוט בשבת (שם). ודוקא שלא גמרו סימניו, כלומר שערו וצפרניו, אבל גמרו לו סימניו אפילו בן ח' ודאי מחללין ונמול לח' אפילו בשבת, דבר ז' הוא ונשתהה בבטנה כדאמרינן ביבמות (פרק הערל). דאף על-גב דאין מחללין שבת בשביל ערלת ספק, דוקא בשביל מכשיריה, אבל למילה עצמה מחללין, וכן כתב רמ"ה בתשובה.

יוצא דופן, אם נמול לח' ואם מחללין עליו שבת, נחלקו בו הפוסקים בפרק מילה, הילכך נימול ח' ואין מחללין שבת למילתו, וכן הסכימו גדולי האחרונים. קטן נימול לח' ולפעמים לט' ולפעמים לי' ולפעמים לי"א ולפעמים לי"ב, כיצד, כדרכו נימול לח'. נולד בין השמשות נימול לט', נולד בין השמשות של שבת נימול לי' ביום ראשון, ואם אירע יום-טוב אחר השבת נימול ליום שני שיהיו י"א, ואם אירעו ב' ימים טובים של ראש-השנה נימול לי"ב, כגון בין השמשות של יום ד' ואולי הוא נולד ביום ד' ויהיה יום ח' שלו יום רביעי הבא, ויהיה ערב ראש-השנה יום ה' ויום ו', ויהיה לו מן הדין לימול יום ה' ואינו יכול כי אין מחללין עליו יום-טוב מאחר שאינה מילה בזמנה, וכן ביום ו' וכן בשבת עד יום ראשון שהוא י"ב ללידתו. ואינו יכול לימול לא פחות מח', שאם נולד בין השמשות קיימא-לן דספק מילה מאחרין ולא מקדימין, כדאיתא במגילה (פרק קמא) ויהיה נימול לט' ולא יותר מי"ב.

ומי שהיה לו למול ב' תי��וקות, ונתחלפו לו, ומי שהיה לו למול אחר השבת הקדימו ומלו בשבת, וכן א' למול בערב-שבת וא' למול בשבת ומל של ערב-שבת בשבת פטור מחטאת אבל אסור, כך פשוט בשבת (פרק מילה), והנולד בין השמשות בערב-שבת נימול ליום ח' דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, ומי ששמעו שבכה או שעשה שום מעשה בפיו בין השמשות ולא השלים לידתו עד שהחשיך, בודאי הוציא ראשו לפרוזדור קודם שהחשיך דלעולם כשהוא במעי אמו פיו סתום, והוה ליה נולד בין השמשות ונימול בא' בשבת, כך פשוט בנדה (פרק יוצא דופן) דספק מילה מאחרין ולא מקדימין.

ציצין המעכבין המילה, חוזר ומתקנן וחותכן, ציצין המעכבין פירשתי למעלה, מל ולא פרע כאלו לא מל, וקטן בעל בשר שהוא שמן ונראה שבשרו חוזר וחופה הגיד, מתקנו ומשפע באזמל מאותו עובי. וקטן המסורבל בבשר שמן ועב, ולאחר שנימול נראה כמכסהו, רואין אותו כשמתקשה, אם נראה מהול אינו צריך למולו, ואם לאו צריך למולו, כך פשוט בשבת (פרק מילה).

המל מברך "ברוך אתה יי' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה". פירוש כשמל בן חבירו, ואם מל בנו מברך "למול את הבן". ואבי הבן מברך "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". והעומדים שם אומרים "כשם שהכנסתו לברית, כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים". ואחר המילה מברכין, פירוש על הכוס, "אשר קדש ידיד מבטן" וחותם "ברוך אתה יי' כורת הברית". כך פשוט בשבת (שם). יש מהפוסקים שכתבו שהאב מברך להכניסו קודם, דכל המצות מברך עליהן קודם עשייתן, וכן כתב רי"ף בתשובה, וכן כתב הרמב"ם ורשב"ם, ורבינו-תם כתב דמברך אחר המילה, וכן כתבו קצת מהפוסקים, ויש מהם שכתבו דאפילו שיברך אחר המילה קודם שיעשה המוהל הפריעה, דטוב מקרי עובר לעשייתן, דמל ולא פרע כאלו לא מל, וכתב ר"ת "אשר קדש ידיד מבטן" היינו אברהם שנקרא ידיד, שנאמר "מה לידידי בביתי". "וחק בשארו שם" זה יצחק. "וצאצאיו חתם באות ברית קדש" זה יעקב ובניו, דבני בנים הרי הם צאצאים כמו שתרגם יונתן (ישעיה כב כד): הַצֶּאֱצָאִים וְהַצְּפִעוֹת. בניא ובני בניא. והנה הג' אבות נזכרים כאן.

וכתבו המפרשים ואם אינו יודע אבי הבן לברך "להכניסו", אחד מהעומדים שם מברך ומוציאו, דכל הברכות אף על פי שיצא מוציא. המוהל שאינו מוצץ, כלומר שאינו עושה מציצה, סכנה היא ומעבירין אותו, כך פשוט בגמרא שבת (שם). מוהל שיש לו למול ב' או ג' תינוקות ביחד, אינו צריך כי אם ברכה אחת לכלם, כי כמו שי' שעושין מצוה אחת, אחד מברך לכלן, כמו כן אחד שעושה מצוה כמה פעמים, אינו מברך כי אם פעם א', שאין שם היסח הדעת מאחר שבתחלה היה בדעתו לעשות ב' או ג' פעמים ואינו קרוי הפסק והיסח הברכה שמברך אחר כל מילה, שהרי בי"ק נה"ז הברכות אין הפסק בין בורא פרי הגפן ובין השתיה, אבל אם לא היה בדעתו מתחלה, אלא שהביאו לו למול אחר שבירך על המילה הראשונה, חוזר ומברך על השניה אחר שיגמור הראשונה שיברך עליה לאחריה, וכן אם שח שיחת חולין בין ראשונה לשניה חוזר ומברך, אפילו שבתחלה היה דעתו למול שנית, אבל אם שח דבר שצריך אל המילה, כגון הביאו עוד למול או תתקנו זה וכיוצא בו, לא הוי הפסק ואינו חוזר ומברך, כמו שכתבו המפרשים בענין שחט כמה חיות או חיה ועוף בבת א', כי דינם שוה כמו שכתבתי בחלק ד' מדיני שחיטה. וכן כתב רמ"ה בתשובה, ורבינו משולם בן הרב המורה צדק לרבינו שמחה ז"ל דאם הם ב' בנים מאדם א', דאינו מברך אלא אחת להכניס בני בבריתו של אברהם אבינו, ואם הם ב' מוהלין, הא' יברך על המילה והשני לא יברך על המילה אלא אשר קדש וכו' ויצאו שניהם לב' תינוקות ע"כ.

מי שאמר למוהל למול את בנו, וקדם אחר ומלו או שהיה רוצה אביו להיות מוהל וקדם אחר ומלו, אם חייב לפרוע י' זהובים שכר מצוה, ביארתיו בספר מישרים בדיני נזקין בחלק ד' בדין הגוזל מצוה וכו'. ד' מה היה נוהג לעמוד כשמלין התינוק, שנאמר ויעמוד כל העם בברית, ועוד הביא ראיה מההיא שכתבתי למעלה, "והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית", ואינו נראה-לי כל כך ראיה, כי דרך התלמוד לומר עומדים שם אע"פ שיושבים.

הילך ה' סלעים לפדיון בני על-מנת שתחזירם לי, בנו פדוי, דמתנה על-מנת להחזיר שמה מתנה, כך פשוט בקידושין (פרק קמא). נתן לו שום חפץ לפדיון בנו, ואמר זה בה' סלעים ושוה ה', בנו פדוי, ואם לא שוה לאו כל כמיניה, ואם אמר בסתם זה לפדיון בני ושוה ה' בנו פדוי, ואף על גב דלא קיץ, ואם לא שוה וקבליה כהן עליה בנו פדוי, כך פשוט בקידושין (שם). ויש-מחלקים דוקא אדם גדול כרב כהנא כשקבלו עליו ואמר לו שוה ה' בנו פדוי, אבל אדם דעלמא לא אפילו קבלו. וי"מ שכתבו דאין לחלק זולתי כשלא קבלו בשעת הפדיון, אלא אחר הפדיון ראה שלא היה שוה ואמר לדידי שוה, ואז יש לחלק דאם הוא אדם גדול הוי פדוי וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אין פודין לא בעבדים ולא בקרקע ולא בשטרות ולא בהקדשות. כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים, חייב ליתנם לו ובנו אינו פדוי אפילו אחר שיתנם לו.

והמפריש פדיון בנו ואבד, חייב באחריותו עד שיתנם לכהן. נתן ה' סלעים לעשרה כהנים, בין בבת א' בין בזה אחר זה, יצא. כך פשוט בבכורות (פרק יש בכור). אבי הבן מברך ב' ברכות, הא' ברוך אתה יי' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, והשנית שהחיינו כך פשוט בפסחים (פרק ערבי פסחים). ור"י נסתפק אם מת הבן, אם אביו מברך שהחיינו משום צער או שמא מברך מאחר שכבר קיים המצוה.

האב חייב לפדות את בנו אבל לא בתו, אם הבן בכור כמו שתמצא בח"ד, ואם לא פדאו אביו חייב הוא לפדות את עצמו, כך פשוט בקידושין (פרק קמא). וכתבו הגאונים כשפודה הוא עצמו מברך "ברוך אתה יי' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור". הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו, ולא מיבעיא אם אין שם חמשה סלעים דהוא קודם, אלא אפילו כשיש ה' סלעים בני חורין, חמשה סלעים משועבדין, דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, הילכך אינו יכול לטרוף ממשועבדין כדי לפדות עצמו אחר שיפדה את בנו מבני חורין, לפיכך פודה עצמו מבני חורין ולא יפדה בנו, זולתי אם יהיה לו במה לפדות הוא ובנו, כך פשוט בקידושין (שם) בבכורות. אם יהיו לו ה' בנים מה' נשים וכולם הם פטר רחם שהם בכורות לאמן, כולם חייבין בפדיון, כך פשוט בקידושין ובבכורות (שם).

תיקון הגאונים לברך ולסדר מנהג פדיון הבן, מביאו אביו לפני הכהן ומודיע לו שהוא בכור פטר רחם, ושואלו הכהן אי זה אתה רוצה יותר, או זה בנך בכורך או ה' סלעים שאתה חייב בפדיונו, ומשיב אביו בני בכורי אני רוצה יותר והילך חמשה סלעים, וכשנותן לו הה' סלעים מברך האב על פדיון הבן ושהחיינו כמו שכתבתי, ואחר כך מוזגין כוס של יין ומביאין אותו לכהן ומברך הכהן בורא פרי הגפן והרא עצי בשמים, ברוך אתה יי' אלקינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו. ולארבעים יום חלק איבריו, רמ"ח איברים שבו, ונפח בו נשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סככו, שנאמר עור ובשר תלבישני וגומר. וצוה לו מאכל ומשתה, וזמן לו שלשה מלאכי השרת לשומרו במעי אמו, כדכתיב חיים וחסד עשית עמדי וגומר. אביו אומר זה בני בכורי ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני, ה' סלעים נתחייבנו לכהן בפדיונו, כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה וגומר. ונאמר אף פדה תפדה את בכור האדם וגומר. כשם שזכה בכור זה לפדיון, כך יזכהו האל ית' לתורה ולחופה ולמעשי' טובים, הרוך אתה יי' מקדש ישראל לפדיונם. ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו, עד-כאן תיקון וסידור הגאונים.

וכתב הרא"ש ונהגו לברך ברכות אלו באשכנז, ובצרפת לא נהגו לברכה זאת, ולא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספות או בגמרא, אחרי סידור רבינא ורב אשי לא מצינו שנתחדשה ברכה, וגם ראשית ברכה איני מבין, "אשר קדש עובר במעי אמו", אי קדושת בכור קאמר, בפטר רחם תלה רחמנא, ומותר להטיל מום בבכור קודם שיצא רובו עד כאן.

בכור שנולד בו סימן טרפה בתוך ל' יום ללידתו, ואפילו חי זמן גדול אחר ל' יום, אין האב צריך לפדותו, ואפילו למאן-דאמר טרפה חיה, דגזרת הכתוב היא מאך פדה תפדה, אך חלק, גך פשוט בקמ"א. כהנים ולויים פטורין מפדיון הבן, כך פשוט בבכורות (פרק קמא). פדיון הבן, כלומר הפדיון הוא באחריותו עד שיגיע ליד כהן, הילכך לא יברך עד שיתננו ליד כהן, כך פשוט בבכורות (שם). הבא אחר נפלים או אחר בן ט' שיצא ראשו מת, והמפלת סנדל או שיליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך, הבא אחריהם אינו בכור לכהן, פירוש ואינו צריך פדיון. ובפטר רחם תלוי הדבר, רכי מאחר שילדה האשה, אפילו ילדה בעודה שפחה או בעודה גויה ונשתחררה או נתגיירה וילדה עתה מישראל, אינו זה הולד בכור ואינו צריך פדיון.

יוצא דופן כלומר שלא נולד דרך בית הרחם אלא שקרעו אמו דרך דופן, אינו בכור לכהן, וכמו כן הבא אחריו אינו בכור לכהן, כך פשוט בבכורות (פרק יש בכור). ועוד פשוט שאפילו היו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, הרי זה בכור לכהן, דבפטר רחם תלוי הדבר, כלומר בבכור מן האם תלוי פדיון הבן. מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וילדה והוא בכור לאמו, ואין ידוע אם הוא בן ט' והוא מן הבעל הראשון או הוא בן ז' והוא מן הבעל האחרון, הרי זה בכור לכהן. וכן המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גוונים, והמפלת מין דגי' וחגבים ושקצים ורמשים והמפלת ליום מ', הבא אחריהם בכור לכהן, כך פשוט בבכורות (שם). המפלת מין בהמה חיה ועוף, הבא אחריו בכור לכהן, ודוקא שאין באותו מין בהמה צורת אדם, אבל אם יש בו מצורת אדם, הבא אחריו אינו בכור לכהן, ולאו דוקא כל צורת אדם אלא מקצת צורה, כגון המצח והגבין והעי' והלחת וגבות הזקן צריך שיהיו כלן מצורת אדם, היו כולם מצורת אדם, אע"פ ששאר גופו וצד שני שבפניו כלו בהמה, הרי זה אדם והבא אחריו אינו בכור לכהן. פניו בהמה אע"פ שכל גופו אדם אינו כלום והבא אחריו בכור לכהן, כך פשוט בבכורות.

לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים, ואפילו נתעברה מישראל, וכל שכן מגוי או מכהן, כך פשוט בבכורות, וכן פסק בה"ג והרמב"ן, וכן פשוט במציעא ובחולין. כהנת שנתעברה מגוי חייב הבן לפדות את עצמו, וכן הדין בת ישראל מגוי, כך פשוט בבכורות, כי הכהנת נתחללה בביאתו, ולפיכך חייב בה' סלעים, כך פשוט בחולין. כהן שמת והיה לו בן חלל תוך ל' יום, חייב הבן לפדות את עצמו, לאחר ל' יום יפריש דמי פדיונו ויעכבנו לעצמו, כך פשוט בבכורות. מי שלא בכרה אשתו וילדה ב' זכרים, ואין ידוע מי נולד ראשון, נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהם תוך ל' יום שניהם פטורים, מת האב והבנים קיימין, חייבין לתת ה' סלעים לכהן, שכבר נתחייבו הנכסים, ילדה זכר ונקבה ואין ידוע מי יצא ראשונה, וכן ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום. שתי נשיו שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום. שתי נשיו שלא בכרו וילדו ב' זכרים, נותן י' סלעים לכהן, מת א' מהם בתוך ל' יום, אם לכהן א' נתן, יחזיר לו ה' סלעים ואם לשני כהנים נתן, אינו יכול להוציא מידם, ילדו זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה, נותן ה' סלעים לכהן, ילדו ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות, אין לכהן כלום. א' בכרה וא' לא בכרה שילדו שתי זכרים, ואין ידוע מי ילדה זה או זה, נותן ה' סלעים לכהן, מת א' מהם תוך ל' יום, האב פטור פירוש וכן הבן. מת האב והבנים קיימים, חייבים לתת ה' סלעים לכהן, שכבר נתחייבו הנכסים זכר ונקבה, אין לכהן כלום. ב' נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו, זה נותן ה' סלעים וזה נותן ה' סלעים לכהן, מת א' מהם בתוך ל' יום, אם לכהן אחד נתנו, יחזיר להם ה' סלעים, ודוקא שהרשו זה לזה, דאם לא-כן יכול לדחות לכהן אחר, ואם לב' כהנים נתנו, אין יכולים להוציא מהם, ילדו זכר ונקבה ואין ידוע מי ילדה זה או זה, האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו, ילדו ב' נקבות וזכר, או ב' נקבות ושני זכרים, ואין ידוע כיצד נולדו, אין כאן לכהן כלום. א' בכרה וא' לא בכרה וילדו ב' זכרים, זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן זכר ונקבה, אין לכהן כלום, כך פשוט בבכורות. ועוד פשוט בתוספתא יש מי שנותן עצמו ולא אביו, כגון שהורתו היתה שלא בקדושה, פירוש קודם שנתגיירה אמו, ונתגיירה אמו וילדתו בקדושה, וכן ספק בין ז' לאחרון או בין ט' לראשון, כגון שלא שהתה ג' חדשים אחר שפירשה זה מן הראשון, זה כלו הולד פודה את עצמו, שאין אנו יודעים מי הוא אביו. וכן ב' נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים במחבוא, זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן. וכן האב ה' סלעים לכהן ומת האב, השני חייב והבנים פטורין, ילדה היא וכהנת היא ולוי' היא, ואשה שבכרה כבר ב' זכרים, אביו נותן על ידו, מת א' מהם או שהיה זכר ונקבה לא הוא ולא אביו נותנים. אי זה הוא שאביו והוא נותנים, ב' נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים במחבוא, זה נותן ה' סלעים לכהן, וזה נותן ה' סלעים לכהן, כל זה בתוספתא. מת הבן בתוך ל' יום אפילו נתן לכהן יחזיר לו דנפל הוא, מת אחר ל' יום אף על פי שלא נתן יתן, מת ביום ל' דינו כלפני ל', כך פשוט בבכורות. מי שיש לו ב' ראשים כלומר שנולד כך, נותן לכהן י' סלעים דבגולגולת תלה רחמנא, כך פשוט במנחות. מת האב בתוך ל' יום, בחזקת שלא נפדה הוא עד שיביא ראיה שנפדה, מת האב לאחר ל' יום בחזקת שנפדה הוא, עד שיאמרו לו שלא נפדה, כך פשוט בבכורות. הפודה תוך ל' יום, אם אמר מעכשיו אינו פדוי לאחר ל' יום בין ישנם למעות בין נתאכלו הוי פדוי, כך פשוט בבכורות וכן הסכימו רוב הפוסקים. אין האשה חייבת לפדות עצמה ולא בנה, כך פשוט בקידושין, וכתבתיו בנתיב כ"ז בח"א במצות שהנשים חייבות. ה' סלעים של כהן לדברי הגאונים הוא משקל אלף ות"תנ גרגרים של שעורים, ולדברי רש"י הם ב' אוקיות וחצי מכסף. וכן כתב הוא בפירוש החומש בפרשת ואלה המשפטים, והמשקל של סלע פירשתיו בספר מישרים בדיני נזיקין בח"ב. נטל הכהן מישראל סלעים והחזירן לו אחר כך, יצא. ודוקא שהישראל יכוין ליתנם לו במתנה גמורה, ולא על מנת להחזיר, וכמה מחכמי התלמוד היו מחזירין אותו לישראל אחר פדיון, והיו עושין בענין שהישראל יגמור בדעתו בשעת נתינה שלא יחזיר אותם לו, פירוש ומכל מקום אע"פ שיכוין הישראל שיחזירם לו, בנו פדוי אבל אינו ראוי לכהן שיעשה זה, שאם יראה שהישראל מכוון שיחזירהו לו, הכהן לא יחזירהו לו, וגם אין ראוי להחזיר אלא לעניים כמו שכתבו בתוספות, כך פשוט ומוכח בבכורות.

האב חייב לבנו: למולו, ולפדותו אם הוא בכור, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות. ויש-אומרים אף להשיטו בנהר. כך פשוט בקידושין. ואם יש לו ה' בנים מה' נשים, אם כולם חייב חייב לפדותן כתבתיו בח"ג לעיל. הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו, וכן הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ואם היה בנו זריז וממולא יותר ממנו בנו קודם לאביו. וכשם שחייב ללמד בנו תורה כך חייב לבן בנו וחייב ללמד לבנו מקרא כלומר תורה, ואינו חייב ללמדו משנה, כך פשוט בקדושין. וכתב רמ"ה דוקא שאין לו והוא עני ואין ידו משגת, אבל אם יש לו ממון לאב, חייב ללמדו משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואפילו מי שאין לו שאמרנו שחייב ללמדו מקרא ולא יותר, לאו דוקא הקריאה מן הפסוק לבד אלא עד דמסבר פירושייהו ע"כ. חייב האדם ליסר בנו בטוב ובחזקה מי"ח עד שיהא בן כ"ד, פשוט בקדושין. אם האב חייב לזון בניו ובנותיו קטנים כתבתיו בספר מישרים בדיני כתובה בח"א. מקלל אביו ואמו בשם דוקא ולא בענין אחר כתבתיו בנתיב י"ד בח"א בדין המקלל עצמו וחבירו. חייב אדם לכבד אביו ואמו ולירא מהם שהרי השוה כבוד אב ואם לכבוד המקום, דכתיב כבד את יי' מהונך. וכתיב כבד את אביך ואת אמך. וכן במורא דכתיב את יי' אלקיך תירא. וכתיב איש אביו ואמו תיראו. וכן בקללה כך פשוט בגמרא קדושין. אשת אביו שאינה אמו וכן בעל אמו שאינו אביו חייב לכבדם דכתיב את לרבות כבד את אביך ואת אמך. ודוקא מחיים כלומר כל זמן שאביו קיים חייב לכבד אשת אביו, וכן בעת אמו כל זמן שאמו קיימת אבל אם מת אביו אינו חייב לכבד אשת אביו וכן אם מתה אמו אינו חייב לכבד בעל אמו, כך פשוט בכתובות.

אם היה לו לכבד אביו ולהשלים מצותו וכן לאמו, אביו קודם כי הוא ואמר חייבים בכבוד אביו, ואם אמו נתגרשה מאביו, שניהם שוים ונותן מים בספל ואומר להם בואו לשתות, וכן כל כיוצא בזה, ולא יקדים אחד לחבירו. כך פשוט בקידושין. וכבוד הוא לו שיביישהו אביו או אמו בפני אנשים גדולים ולא ידבר שום דבר, ואם היה ישן שלא יצער אותו אפילו שירויח דבר גדול, והכל לפי הענין שאם מאכילו בטוב דרך בזיון אין זה כבוד ואם מטריחו דרך כבוד כגון שמבקשין מבית המלך ללכת אל מקום רע וטורח גדול יכול לומר לאביו אני אלך ותעשה את המלאכה בכאן במקומי, כדי שלא תטרח כל-כך, ועושה מטה ומקיים בזה כבוד אב מאחר שכוונתו לשם שמים, ואפילו שיזרוק אביו ארנקי, כלומר כיס מלא זהובים לים לא יכלימהו ולא יביישהו, ודוקא שהכיס של אביו אף על פי שראוי לירשו, כך פשוט בקדושין. וכתב הרמ"ה ואם הכיס משל בן, יכול למונעו, ואם זרקו כבר אפילו משל בן אין לו להכלימו, מכל מקום יכול לתובעו בדין שישלם לו ע"כ. אם היה לומד ורוצה אביו או אמו כשיבא מבית המדרש לשמשו או לשתות מימי רחיצת רגליו בשביל אהבה, ובעבור שלומד וכוונתם לשם שמים בזה, ויש לאב ולאם נחת רוח בזה, יניח להם לעשות, וזה נקרא כבוד מאחר שרצונם בזה, כך פשוט בירושלמי.

מכבדו בחייו ומכבדו במותו, כיצד בחייו, אם היה אביו נשמע באותו מקום, פירוש והוא נשמע כמו-כן לא יאמר עשו לי בשביל עצמי אלא בשביל אבי, כך פשוט בקידושין. פירש רש"י אבל אם אביו אינו נשמע במקום, יאמר בשביל עצמו ולא יאמר בשביל אביו, שאם יתלה באביו גנאי הוא מאחר שאינו נשמע.