משנה מכות ג

ואלו הן הלוקין, הבא על אחותו (ויקרא יח, ט/כ, יז), ועל אחות אביו (ויקרא יח, יב/כ, יט), ועל אחות אמו (ויקרא יח, יג/כ, יט), ועל אחות אשתו (ויקרא יח, יח), ועל אשת אחיו (ויקרא יח, טז/כ, כא), ועל אשת אחי אביו (ויקרא יח, יד), ועל הנדה (ויקרא יח, יט/כ, יח), אלמנה לכהן גדול (ויקרא כא, יד), גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (ויקרא כא, ז), ממזרת ונתינה לישראל (דברים כג, ג), בת ישראל לנתין ולממזר (שם).

אלמנה וגרושה, חייבין עליה משום שני שמות.

גרושה וחלוצה, אינו חייב אלא משם אחד בלבד.

הטמא שאכל את הקדש (ויקרא כב, ו/ויקרא ז, כ), והבא אל המקדש טמא (במדבר יט, יג), והאוכל חלב (ויקרא ז, כג), ודם (ויקרא ג, יז), ונותר (ויקרא ז, יח/יט, ה-ח), ופגול (שם ויקרא ז, יח/יט, ה-ח), וטמא (ויקרא ז, יט) השוחט והמעלה בחוץ (דברים יב, יג-יד), והאוכל חמץ בפסח (שמות יב, טו), והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים (ויקרא כג, כח-כט), והמפטם את השמן (שמות ל, לב), והמפטם את הקטורת (שמות ל, לז), והסך בשמן המשחה (שמות ל, לב) והאוכל נבלות וטרפות (שמות כב, ל/דברים יד, כא), שקצים (ויקרא יא, יא) ורמשים (ויקרא יא, מד).

אכל טבל (ויקרא כב, טו | ויקרא כז, ל | במדבר יח, כה-לב | דברים יד, כב-כו | דברים יד, כח-כט) מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו (במדבר יח, כה-לב), ומעשר שני (דברים יד כב-כו) והקדש (ויקרא כז, א-כז) שלא נפדו.

כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב, רבי שמעון אומר כל שהוא, וחכמים אומרים כזית.

אמר להם רבי שמעון, אין אתם מודים לי באוכל נמלה [ כל ] שהוא חייב.

אמרו לו, מפני שהיא כברייתה.

אמר להן, אף חטה אחת כברייתה.

האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן (דברים כו, א-יא), קדשי קדשים חוץ לקלעים (במדבר יח, י), קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה (דברים יב, יז-יח), השובר את העצם בפסח הטהור (במדבר ט, יב), הרי זה לוקה ארבעים.

אבל המותיר בטהור והשובר בטמא, אינו לוקה ארבעים.

הנוטל אם על הבנים (דברים כב, ו-ז), רבי יהודה אומר, לוקה ואינו משלח.

וחכמים אומרים, משלח ואינו לוקה.

זה הכלל, כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, אין חייבין עליה.

הקורח קרחה בראשו (דברים יד, א), והמקיף פאת ראשו (ויקרא יט, כז), והמשחית פאת זקנו (ויקרא יט, כז), והשורט שריטה אחת על המת (ויקרא יט, כח), חייב.

שרט שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת אחד, חייב על כל אחת ואחת.

על הראש, שתים, אחת מכאן ואחת מכאן.

על הזקן, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה.

רבי אליעזר אומר, אם נטלו כולו כאחת, אינו חייב אלא אחת.

ואינו חייב עד שיטלנו בתער.

רבי אליעזר אומר, אפלו לקטו במלקט או ברהיטני, חייב.

הכותב כתובת קעקע (ויקרא יט, כח), כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב, אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם.

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר, אינו חייב עד שיכתוב שם השם, שנאמר (ויקרא יט, כח) וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'.

נזיר שהיה שותה ביין כל היום (במדבר ו, ג), אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה, חייב על כל אחת ואחת.

היה מטמא למתים כל היום (במדבר ו, ו), אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו אל תטמא, אל תטמא והיה מטמא, חייב על כל אחת ואחת.

היה מגלח כל היום (במדבר ו, ה), אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח, חייב על כל אחת ואחת.

היה לבוש בכלאים כל היום (ויקרא יט, יט), אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש, חייב על כל אחת ואחת.

יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין, החורש בשור וחמור (דברים כב, י), והן מוקדשים (ויקרא כז ט; דברים יב יז; דברים טו יט), בכלאים בכרם (ויקרא יט, יט), ובשביעית (ויקרא כה א-ז), ויום טוב (ויקרא כג, ז), וכהן ונזיר בבית הטומאה (ויקרא כא א-ד; במדבר ו ו).

חנניא בן חכינאי אומר, אף הלובש כלאים.

אמרו לו, אינו השם.

אמר להם, אף לא הנזיר הוא השם.

כמה מלקין אותו, ארבעים חסר אחת.

שנאמר (דברים כה, ב-ג) במספר ארבעים, מנין שהוא סמוך לארבעים.

רבי יהודה אומר, ארבעים שלמות הוא לוקה.

והיכן הוא לוקה את היתרה, בין כתפיו.

אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש.

אמדוהו לקבל ארבעים, לקה מקצת ואמרו שאינו יכול לקבל ארבעים, פטור.

אמדוהו לקבל שמונה עשרה, משלקה אמרו שיכול הוא לקבל ארבעים, פטור.

עבר עבירה שיש בה שני לאוין, אמדוהו אומד אחד, לוקה ופטור.

ואם לאו, לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה.

כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו על העמוד הילך והילך, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו.

והאבן נתונה מאחריו, חזן הכנסת עומד עליה.

ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה.

ידה טפח ורחבה טפח, וראשה מגעת על פי כרסו.

ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו.

ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה, שנאמר (דברים כה, ב) והפילו השופט.

והמכה מכה בידו אחת בכל כחו.

והקורא קורא (דברים כח, ו|נט) אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך ואת מכות וגו', וחוזר לתחלת המקרא [ (דברים כט, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו', וחותם (תהלים עח, לח) והוא רחום יכפר עון וגו', וחוזר לתחלת המקרא ].

ואם מת תחת ידו, פטור.

הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת, הרי זה גולה על ידו.

נתקלקל בין ברעי בין במים, פטור.

רבי יהודה אומר, האיש ברעי והאשה במים.

כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו ידי כריתתן, שנאמר (דברים כה, ג) ונקלה אחיך לעיניך, כשלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניא בן גמליאל .

אמר רבי חנניא בן גמליאל, מה אם העובר עבירה אחת, נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו.

רבי שמעון אומר, ממקומו הוא למד, שנאמר (ויקרא יח, כט) ונכרתו הנפשות העושות וגו', ואומר (שם, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הא, כל היושב ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה.

רבי שמעון בר רבי אומר, הרי הוא אומר (דברים יב, כג) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא) יי חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

(א)

וְאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין:

הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ,

וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ,

וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו,

וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה;

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל,

גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,

מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל,

בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר.

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה,

חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת;

גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה,

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשֵּׁם אֶחָד בִּלְבָד:

(ב)

הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ,

וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא,

וְהָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל, וְטָמֵא,

הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ,

וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח,

וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,

וְהַמְּפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן,

וְהַמְּפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת,

וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה,

וְהָאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.

אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,

וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.

כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּב?

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כַּזַּיִת.

אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן:

אֵין אַתֶּם מוֹדִים לִי

בָּאוֹכֵל נְמָלָה כָּל שֶׁהוּא,

חַיָּב?

אָמְרוּ לוֹ:

מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּבְרִיָּתָהּ.

אָמַר לָהֶן:

אַף חִטָּה אַחַת, כִּבְרִיָּתָהּ:

(ג)

הָאוֹכֵל בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן,

קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים חוּץ לַקְּלָעִים,

קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוּץ לַחוֹמָה,

הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר,

הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר, וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא,

אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים:

(ד)

הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה,

אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:

(ה)

הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה בְּרֹאשׁוֹ,

וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ,

וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ,

וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת,

חַיָּב.

שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים,

אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד,

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

עַל הָרֹאשׁ, שְׁתַּיִם,

אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן.

עַל הַזָּקָן,

שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן, וְאַחַת מִלְּמַטָּה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אִם נְטָלוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת,

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.

וְאֵינוֹ חַיָּב,

עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְּתַעַר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אֲפִלּוּ לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט אוֹ בִּרְהִיטְנִי,

חַיָּב:

(ו)

הַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע,

כָּתַב וְלֹא קִעֲקֵעַ,

קִעֲקֵעַ וְלֹא כָּתַב,

אֵינוֹ חַיָּב,

עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ,

בִּדְיוֹ, וּבִכְחוֹל, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתֹּב שָׁם הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, כח):

"וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'":

(ז)

נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַּיַּיִן כָּל הַיּוֹם,

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּשְׁתֶּה", "אַל תִּשְׁתֶּה",

וְהוּא שׁוֹתֶה,

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

(ח)

הָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם,

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת;

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּטַּמֵּא", "אַל תִּטַּמֵּא",

וְהָיָה מִטַּמֵּא,

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם,

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת;

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תְּגַלֵּחַ", "אַל תְּגַלֵּחַ",

וְהוּא מְגַלֵּחַ,

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם,

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת;

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּלְבַּשׁ", "אַל תִּלְבַּשׁ",

וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ,

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

(ט)

יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד,

וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין:

הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר,

וְהֵן מֻקְדָּשִׁים,

בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם,

וּבַשְּׁבִיעִית,

וְיוֹם טוֹב,

וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטֻּמְאָה.

חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר:

אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם.

אָמְרוּ לוֹ:

אֵינוֹ הַשֵּׁם.

אָמַר לָהֶם:

אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם:

(י)

כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ?

אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר {{ק|(דברים כה, ב-ג):

בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים,

מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים [נ"א: מִנְיָן שֶׁהוּא סוֹכֵם אֶת הָאַרְבָּעִים].

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה;

וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה?

בֵּין כְּתֵפָיו:

(יא)

אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ.

אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים,

לָקָה מִקְצָת,

וְאָמְרוּ [נ"א: וְאָמְדוּ] שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים,

פָּטוּר.

אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה,

מִשֶּׁלָּקָה אָמְרוּ [נ"א: אָמְדוּ] שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים,

פָּטוּר.

עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין,

אֲמָדוּהוּ אֹמֶד אֶחָד,

לוֹקֶה וּפָטוּר;

וְאִם לָאו,

לוֹקֶה, וּמִתְרַפֵּא, וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה:

(יב)

כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ?

כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ,

וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו.

אִם נִקְרְעוּ – נִקְרְעוּ,

וְאִם נִפְרְמוּ – נִפְרְמוּ,

עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ.

וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאַחֲרָיו,

חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ.

וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ,

כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה,

וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ,

(יג)

יָדָהּ טֶפַח וְרָחְבָּהּ טֶפַח,

וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְּרֵסוֹ.

וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו,

וּשְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו.

וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ,

לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב, אֶלָּא מֻטֶּה,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה, ב): "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט".

וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְּיָדוֹ אַחַת, בְּכָל כֹּחוֹ:

(יד)

וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא (דברים כח, נח-נט):

"אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת" וְגוֹמֵר "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת" וְגוֹמֵר,

וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא.

["וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת" וְגוֹמֵר (דברים כט, ח),

וְחוֹתֵם: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן" וְגוֹמֵר (תהלים עח, לח),

וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא].

וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ, פָּטוּר.

הוֹסִיף לוֹ עוֹד רְצוּעָה אַחַת וָמֵת,

הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ.

נִתְקַלְקֵל בֵּין בִּרְעִי בֵּין בְּמַיִם, פָּטוּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

הָאִישׁ בִּרְעִי,

וְהָאִשָּׁה בְּמַיִם:

(טו)

כָּל חַיְּבֵי כָּרֵתוֹת שֶׁלָּקוּ,

נִפְטְרוּ יְדֵי כְּרֵתָתָן,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה, ג): "וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ",

כְּשֶׁלָּקָה – הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ,

דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל.

אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל:

מָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, נוֹטֵל נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ;

הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת,

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֵן לוֹ נַפְשׁוֹ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח, כט): "וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת" וְגוֹ',

וְאוֹמֵר (ויקרא יח, ה): "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם".

הָא, כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה,

נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר,

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יב, כג): "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" וְגוֹמֵר.

וּמָה אִם הַדָּם,

שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ,

הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּו מְקַבֵּל שָׂכָר;

גָּזֵל וַעֲרָיוֹת,

שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדַתָּן,

הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן,

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה,

לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו,

עַד סוֹף כָל הַדּוֹרוֹת:

(טז)

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר:

רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל,

לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ,

יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":

(א) אלו הן הלוקין -

הבא על אחותו, ועל אחות אביו,

ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו,

ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו,

ועל הנידה,

אלמנה - לכוהן גדול,

גרושה, וחלוצה - לכוהן הדיוט.

אלמנה וגרושה - חייבין עליהן משם שני שמות.

גרושה וחלוצה - אינו חייב עליה אלא משם אחד בלבד.

(ב) הטמא - שאכל את הקודש.

והבא אל המקדש טמא.

והאוכל חלב, ודם, ונותר, ופגול, וטמא.

והשוחט, ומעלה - בחוץ.

והאוכל חמץ - בפסח.

האוכל, ועושה מלאכה - ביום הכיפורים.

והמפטם את השמן.

והמפטם את הקטורת.

והסך בשמן המשחה.

והאוכל נבילות, וטריפות, שקצים, ורמשים.

אכל טבל,

ומעשר ראשון - שלא נטלה תרומתו,

ומעשר שני, והקדש - שלא נפדו.

כמה יאכל מן הטבל, ויהא חייב? -

רבי שמעון אומר: כל שהוא.

וחכמים אומרין: כזית.

אמר להם רבי שמעון: אי אתם מודים לי, באוכל נמלה כל שהיא שהוא חייב?

אמרו לו: מפני שהיא כבריתה.

אמר להם: אף חיטה אחת כבריתה.

(ג) האוכל בכורים - עד שלא קרא עליהן.

קודשי קדשים - חוץ לקלעים.

קדשים קלים, ומעשר שני - חוץ לחומה.

השובר את העצם בפסח הטהור - הרי זה לוקה ארבעים.

אבל המותיר בטהור, והשובר בטמא - אינו לוקה.

(ד) הנוטל אם על הבנים -

רבי יהודה אומר: לוקה - ואינו משלח.

וחכמים אומרין: משלח - ואינו לוקה.

זה הכלל -

כל מצוה בלא תעשה, שיש בה קום עשה - אין חייבין עליה.

(ה) הקורח קורחה בראשו.

המקיף פאת ראשו.

והמשחית פאת זקנו.

השורט שריטה אחת על מת - חייב.

שרט שריטה אחת - על חמישה מתים,

או חמש שריטות - על מת אחד,

חייב על כל אחת ואחת.

וחייב על הראש שתים -

אחת מכאן, ואחת מכאן.

ועל הזקן חמישה -

שתים מכאן, ושתים מכאן, ואחת מלמטן.

רבי אליעזר אומר:

אם נטלו כולו כאחת - אינו חייב אלא אחת.

ואינו חייב - עד שיטלנו בתער.

רבי אלעזר אומר:

לקטו במלקטת, או ברהיטני - חייב.

(ו) הכותב כתובת קעקע.

כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב -

אינו חייב - עד שיכתוב ויקעקע בדיו, ובכוחל, ובכל דבר שהוא רושם.

רבי שמעון בן יהודה, משם רבי שמעון אומר:

אינו חייב - עד שיכתוב את השם,

שנאמר: "וכתובת קעקע לא תיתנו בכם, אני ה'" (ויקרא יט כח).

(ז) נזיר, שהיה שותה ביין כל היום - אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו: "אל תשתה", "אל תשתה",

והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת.

(ח) היה מיטמא למתים כל היום - אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו: "אל תיטמא", "אל תיטמא",

והוא מיטמא - חייב על כל אחת ואחת.

היה מגלח כל היום - אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו: "אל תגלח", "אל תגלח",

והוא מגלח - חייב על כל אחת ואחת.

[ט] *הערה 1: היה לבוש בכלאים כל היום - אינו חייב אלא אחת.

אמרו לו: "אל תלבש", "אל תלבש",

והוא פושט ולובש - חייב על כל אחת ואחת.

(ט) [י] יש חורש תלם אחד - וחייב עליו שמונה לאוין,

החורש בשור ובחמור, והן מוקדשין,

כלאים בכרם, שביעית, ויום טוב,

נזיר, וכוהן אבית הטומאה.

חנניה בן חכינאי אומר: אף הלובש כלאים.

אמרו לו: אינו השם.

אמר להם: אף לא הנזיר הוא השם.

(י) [יא] כמה מלקין אותו? -

ארבעים חסר אחת,

שנאמר "במספר, ארבעים" (דברים כה ב-ג) - מנין שהוא סמוך לארבעים.

רבי יהודה: אומר ארבעים שלמות.

איכן הוא לוקה את היתרה? - בין כתפיו.

(יא) [יב] אין אומדין אותו - אלא מכות הראויות להשתלש.

אמדוהו לקבל ארבעים - לקה מקצת,

אמרו: אינו יכול לקבל ארבעים - פטור.

אמדוהו לקבל שמונה עשרה - ומשלקה,

אמרו: יכול הוא לקבל ארבעים - פטור.

עבר עבירה שיש בה שני לאוין -

אמדוהו אומד אחד - לוקה, ופטור.

ואם לאו - לוקה ומתרפא, וחוזר ולוקה.

(יב) [יג] כיצד מלקין אותו? -

כופת שתי ידיו לעמוד, הילך והילך,

וחזן הכנסת אוחז בבגדיו -

אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו,

עד שהוא מגלה את לבו.

והאבן נתונה מאחריו,

וחזן הכנסת עומד עליה,

ורצועה של עגל בידו -

כפולה - אחד לשנים, ושנים לארבעה,

ושתי רצועות עולות ויורדות בה.

(יג) [יד] ידה טפח, רוחבה טפח - מגעת עד פי כרסו.

ומכה אותו אותו - שליש מלפניו, ושתי ידות מאחריו.

אינו מכה אותו - לא עומד, ולא יושב,

אלא מוטה - שנאמר: "והפילו השופט" (דברים כה ב).

והמכה - מכה באחת ידו, בכל כוחו.

(יד) [טו] הקורא -

קורא: "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, הכתובים בספר הזה,

ליראה את השם הנכבד והנורא הזה" וכו', "והפלא ה'" (דברים כח נח-נט) וכו',

וחוזר לתחילת המקרא.

ואם מת תחת ידו - פטור.

הוסיף לו רצועה אחת, ומת - הרי זה גולה על ידו.

נתקלקל, בין בראי ובין במים - פטור.

רבי יהודה אומר: האיש בראי, והאשה במים.

(טו) [טז] כל חייבי כריתות שלקו - נפטרו מידי כרתן,

שנאמר: "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה ג),

משלקה - הרי הוא אחיך,

דברי רבי חנניה בן גמליאל.

אמר רבי חנניה בן גמליאל:

מה אם העובר עבירה אחת - נפשו ניטלת עליה,

העושה מצוה אחת - על אחת כמה וכמה, שתינתן לו נפשו.

רבי שמעון אומר:

ממקומו הוא למד,

שנאמר: "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא יח כט),

ואומר: "אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם" (ויקרא יח ה),

הא כל היושב ולא עבר עבירה - נותנין לו שכר כעושה מצוה.

רבי שמעון ברבי אומר:

והרי הוא אומר: "רק חזק לבלתי אכל הדם" (דברים יב כג) וכו',

ומה אם הדם, שנפשו של אדם חתה ממנו - הפורש ממנו מקבל שכר,

גזל, ועריות, שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן - הפורש מהן, על אחת כמה וכמה שיזכה,

לו, ולדורותיו, ולדורות דורותיו - עד סוף כל הדורות.

(טז) [יז] רבי חנניה בן עקשיה אומר:

רצה הקדוש ברוך הוא - לזכות את ישראל,

לפיכך - הרבה להן תורה ומצוות,

שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב כא).

• הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם