מלבי"ם על איוב מ

המשך המענה התשעה עשר מענה ה' בסערה - דיבור שני

ואחר שביאר לו כל זה, הוסיף לדבר עמו דיבור שני, להשיב לו על השאלה השניה ששאל מהצלחת הרשעים, ומדוע אין ה' מאבד את הרשעים שדומים כחיות הטורפות שמחריבים את היישוב, השיב ששאלה כזאת הלא תשאל גם כן על שברא בין בעלי החיים, בע"ח חלושים ובע"ח חזקים הטורפים את החלשים, ולדבריך היה ראוי שיברא רק רמשים חלשים חסרי כוח, ואין זה מגדלות ה��ורא, שמגדולתו הוא שיברא ברואים נוראים ואיומים, ובכ"ז בכל זאת ערך בהשגחתו שיתקיימו, על-ידי מה שעשאו מדיני בטבע ונטע בו הכוח לעשות משפט ומישרים, וכמו שביאר כבר אליהוא בסימן ל"ה.

ואז הודה איוב כי לא השכיל בכל ויכוחו, אבל גילה דעתו כי לא ליבו הלך אחר דברי פיו בכל זמן הויכוח, שבאמת בלבבו היה מאמין בהשגחה ובהישארות הנפש, וכל ויכוחו היה רק לנסות למצוא בזה דרך על-פי העיון והשכל, והיה דרך החיפוש לבד, כמו שאמר אדון הנביאים (שמות לג יח): "הראני נא את כבודך", שהוא גם כן חקר על זה מתחילה בדרך השכל, והוא התעסק בספר איוב שכולל חקירותיו ועיוניו בפרטים אלה, וכאשר ראה שאי אפשר להשיג מענה על פי השכל, ביקש שיודיעהו ה' בעצמו את כבוד משפטיו והנהגתו, כמו שהראה לאיוב, ויורהו ויאמר לו, ואז ניחם על עפר ואפר.