יבמות לח א

מתני': שומרת יבם שנפלו לה נכסים מתה מה יעשו בכתובתה. פי' בין בנדוניא בין במנה מאתים ותוספות שהכל בכלל כתובה בכל מקום.

ובנכסים הנכנסין והיוצאין ב"ש אומרים יחלוקו. מפרש בגמרא דאנכסים הנכנסין והיוצאין עמה קאי אבל בכתובה לא פליגי ותנא תנא מה יעשו בכתובתה ושיירה כלומר מדב"ש עד שפרשה דינה בדברי ב"ה וה"ה לב"ש.

נכסים בחזקתן. פי' הנכסים הכתובין בכתובה כלומר הנישומים בה שהם צאן ברזל בחזקתן הראשונה הן עומדין. כתובה שהיא שאר הכתובה מנה מאתים ותוספות בחזקת יורשי הבעל ולא פירשו במשנתנו נכסים בחזקתן בחזקת מי.

ותנן בפרק מי שמת (ב"ב דף קכ"ח) כי האי גונא מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי אשה ופליגי עליה בגמרא בחזקת מי איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל וה"ה הכא ואיכא מאן דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו וקיימא לן התם הכי וה"ה להכא ואיכא דאמר התם בחזקת יורשי אשה ולדידיה הוא הדין להכא ולא סבירא ליה כמאן דאמר הכא בגמרין (דף ל"ט) ידו עדיפא מידה כדבעינן לפרושי בגמרא ולא סבירא ליה נמי כמו דאמרינן בגמרא בכתובה לא פליגי אלא מודים ב"ש לב"ה ולא נחלקו אלא במלוג שאם כן להנך סברי מצינו נכסי צאן ברזל קנויין לאשה יותר מנכסי מלוג דאלו נכסי מלוג או כולן לבעל או חולקין ואלו צאן ברזל בחזקת יורשי אשה אלא ודאי לית ליה הנך סברות דהכא אלא לב"ש לעולם חולקין בכל הנכסים ולב"ה בחזקת אשה הם, כן דרך פי' רש"י ז"ל במשנתנו.

ולשון אחר יש לומר שנכסין בחזקתן שבכאן לדברי הכל בחזקת יורשי הבעל דלא נתנה כתובה לגבות ממש בחיים והכי קתני נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה עומדין כשם שאם מתה תחת בעלה יורשה כך כשמתה תחת יבם יבם יורשה וכן פי' הרב ר"ת ז"ל וכן פי' בספר הישר.

ולדברי הכל האי דלא פירשו ב"ה בחזקת מי בין במשנה זו בין במשנה פרק מי שמת משום דאתי לאשמעינן טעמא כלומר ללמד שיש להם חזקה לאחד מהם או לשניהם ולפיכך דנין בהם דין זה והאי דלא בעי תלמודא הכא בחזקת מי משום דפשיטא ליה מילתא כי היכי דלא בעי לה התם גבי משנת עליו ועל מורישן.

מתניתין. שומרת יבם כו':    כך היא גירסת הספרים וכן היא גירסת הגאונים ז"ל ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. ולא גרסינן וכתובה בוא"ו וכלל ופרט קתני, כלומר הנכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב. וכתובה היא כלל לכל הנכסים הכתובים בכתובה דהיינו עיקר ותוספת ונדוניא שהם נכסי צאן ברזל. וטעמא דמלתא לפי שהיו בחזקת הבעל והוא הדין לנכסים הנכנסין והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכדמפרש רבא בגמרא (להלן לט, א) דידו עדיפא מידה. ומשנתינו כולה רישא וסיפא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכפשטא דמתניתין. ואם תאמר מאי שנא מההיא דתנן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנא, א) נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ויורשי האב אומרים הבעל מת ראשון נכסים בחזקתן. ואמרינן עלה בגמרא בחזקת מי תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. ויש לומר דהתם דמספקא לן מאן מינייהו מיית ברישא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין, אבל הכא דאתחזוק נכסין בחזקת משפחה דאב, קסברי בית הלל דנכסים בחזקתן. ולהדין גירסא אתי שפיר הא דלא בעו בגמרא נכסים בחזקת מי כדאיבעיא להו התם בפרק מי שמת, דהכא הא מפרשא מתניתין בהדיא בחזקת מי. אבל רש"י ז"ל נראה דגריס וכתובה (עיין רש"י כתובות פ, ב ד"ה ה"א וברשב"א שם וריטב"א כאן) וכולה מתניתין פרטי קתני, ואין בכלל כתובה דמתניתין אלא עיקר כתובה ותוספת דאתחזוק לעולם ביד הבעל. והכי קאמר נכסים כלומר נכסי צאן ברזל בחזקתן ולא פירש בחזקת מי מפני שאינן בחזקת אחד מהן אלא בחזקת שניהם כההיא דפרק מי שמת, ולומר דכיו שהן ראויין להיות בחזקתן ואין אנו יכולין לעמוד על בירור הדבר הואיל והללו באין לירש יחלוקו והוא הדין לכנסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב והוא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם. והא דלא בעינן בגמרא בחזקת מי כדבעינן התם, משום דכיון דמתפרש להו התם לא בעי לה הכא. וגירסת הגאונים ז"ל נראית לי עיקר חדא דאי נכסים בחזקתן דקתני היינו נכסי צאן ברזל, מאי טעמא אפקינהו בלשון זה, לימא נכסי צאן ברזל בחזקתן כדמפרש בהו בהדיא שאר נכסים כתובה ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ועוד דהא ודאי לכאורה משמע דכתובה דרישא היינו כל מאי דאכתיב בכתובה, דאי לא מאי שנא נכסי צאן ברזל דשיירינהו, ומאי שנא בית הלל דאיירו בהו, אלא ודאי הכא דקתני מה יעשה בכתובה היינו כלל לכל מאי דאיכתיב בכתובתה, וכיון שכן אף כתובה דאיירו בית הלל היינו כתובה דאידכר ברישא.

גמרא גירסת הספרים אמר עולא רישא שנפלו לה מן האירוסין סיפא שנפלו לה מן הנשואין:    וכן נראה גירסת הגאונים, ואינה מחוורת בעיני. דאם כן אמאי לא פליג בהא רבא (להלן לט, א) כדפליג אאביי ולימא בשנפלו לה מן הנשואין כולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה. ורבא נמי דאוקמה כולה מנשואין (להלן ע"ב) משמע נמי דכענין נשואין דעולא קאמר, כלומר שנפלו לה נכסים מן הנשואין ליפלוג בה נמי רבא כדפליג אדאביי. ועוד מדאמר רב פפא (להלן לט, א) דיקא מתניתין כותיה דאביי משמע דליכא מאן דאוקי סיפא דנפלו לה כשהיא נשואה, דאי לא אמאי תלי לה בדאבי לימא כעולא ואי נמי לימא דיקא מתניתין כעולא ואביי, אלא ודאי משמע דליכא מאן דאוקמה בשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אלא אביי בלחוד. וגירסת רש"י נראית עיקר דגריס (בד"ה ה"ג) רישא דנפלה ליה מן הארוסין וסיפא דנפלה ליה מן הנשואין ולעולם בין ברישא בין בסיפא בדנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם וכפשטה דמתניתין.

הוי יבם ודאי וספק ספק פי' כי אפי' לדברי הספק היבם הוא ודאי בנכסי' ליטול פלגא מיהא וכיון שכן אין אומרים שיחלוקו בחצי האחר אלא אמרי' שעומדים כל הנחסים ברשותו כי הוא יורש ואין ספק מוציא מידי ודאי דא"ל הבא ראייה שאתה יורש ושקול ודוקא בהא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי מטעמא דאמרן אבל בדבר שהאחד ודאי שלא מחמת ירושה אין אומר בהם כן וכ"ש אם ודאי של זה מחמת הודאת חבירו שאין אומר כן אלא נוטל מה שהודה וחולקי' השאר ביניהם וכדמוכח ממתני' דשנים שאחזו בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביעי ולפי מה שאמרנו שאין הדין כן אלא ביורש אפי' יש לשם עדים שהמחצה שלו אין אומר אין ספק מוציא מידי ודאי אלא זה נוטל ג' חלקי' וזה נוטל רביע וכן לב' שטרות דיוצאות על שדה א' בשם א' ויש תוספת דיקל' בשטר הא' אין אומרי' אין ספק מוציא מידי ודאי כנ"ל והקשו בתוס' מהא דאמרי' בפ' מי שמת נפל הבית עלי' ועל אמו יורשי האם אומרי' הבן מת ראשון יורשי הבן אומרי' אמו מתה ראשון אלו ואלו מודי' שהנכסים בחזקת' אר"ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתם והא התם דיורשי האם דהיינו שאר בנים שהיו לה ודאי בנכסים ואפילו מתה האם ראשונה ויורשי הבן דהיינו אחין מאביו ספק כי אם מתה האם אחרונה אין להם כלום שאין הבן יורש אמו בקבר ואפ"ה אמר ת"ק יחלוקו לימ' דת"ק דהתם לית ליה הא דהכא והא דתניא כר"ע והא היכי אפשר דמאי דאמרי' הכא טעמא רבא הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי יורש ומי' כבר פרש"י ז"ל התם דיורשי האם דהתם אינם בניה אלא שאר אחים ובית אביה שהם ג"כ ספק בנכסי' שאם מתה האם בתחלה אין להם כלום והא דסתים לן סתומי ותני יורשי האם דמשמ' כלהו יורשים י"ל משום דפשיטא מילתא לכ"ע דליכא לאוקומי בבני' ואיידי דקתני יורשי הבן נקט נמי יורשי האם ונכון הוא אבל בתוס' אינו נרא' להם משו' דקתני סתם יורשי האם ולכך פי' הם וכן פי' הרמב"ן ז"ל דאפי' תימא יורשי האם בניה ולא דמי להא דהכא דהתם כל אחד ואחד הוא יודע מאיזה כח הוא תובע וכי הוא הראוי ליירש למי שהוא תובע מכחו כי אלו באים ליירש הבן ואלו באים ליירש האם ואין הספק אלא על הנכסים אם הם של בן או של אם וכיון שכך סבר ת"ק דה"ל ממון המוטל בספק וחולקים וחנן אומר שהנכסי' בחזקת' של בניה אם מפני שהוחזק' נחלה באותו השב' כדמוכח התם בגמ' וזה נכון יותר:

מתני' שומרת יבם שנפנו לה נכסים מודי' ב"ש ובי"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה בכתובת' פי עיק' כתובת' ותוספ' ונכסי צאן ברזל שאף אלו נקראים כתובה בהרבה מקומות בתלמוד מפני שהם כתובי בה וכדאמרי' תקנו קבורת' תחת כתובת תדע דהא לא לישתמיט הכא דלא ליתני מה יעשה בנכסי צאן ברזל שלה כדקתני באידך אלא ודאי כדאמרן ובנכסי' היוצאי עמהם כשאר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וא"ת אמאי לא קתני עם יורשי האשה כדקתני בפ' מי שמת במתני' דנפל הבית עליו ועל אשתו י"ל דהכא אין יודע לגמרי מי הם יורשיה וזהו ספקא אם היבם יורשה או בני משפחתה ולהכי נקטי יורשי האב ובה"א נכסי' בחזקתם וכתוב' בחזקת' יורשי הבעל וכו'. כך הגרסא במקצת הספרים וכן נראה שגורס רש"י ז"ל במס' כתובו' ולפי' ג' לתלתא בבי קת' נכסי צאן ברזל בחזקת' ולא פי' בחזקת מי ובב' בתרא נחלקו בה גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ואסיק בר קפרא שהם בחזקת שניהם ומאי דלא פרישו לה בגמ' דהכא משו' דסמיכו על פי' דפרישו בגמ' התם ויגיד עליו רעו בודאי דתנ' גופיה לא בריר ליה דין חזקת נכסים דאי לא למאן דפריש התם שהם בחזקת הבעל ליערבינהו וליתנינהו בהדי כתוב' ולמאן דסבר שהן בחזקת האשה ליתנינהו עם הנכסים הנכנסים ויוצאי' אלא ודאי כדאמרן וכ"פ בתוס' שם וכתובה דהיינו עיקר כתוב' ותוספ' בתזקת יורשי הבעל ונכסי מלוג בחזקת יורשי האב. והקשו על גרסא זו מ"ש מרישא דכייל להו לנכסי צאן ברזל בכלל כתובה כדפירשתי והדר פליג להו וקרי להו נכסים סתם ולאידך קרי כתובה הל"ל בהו בפרט נכסי צאן ברזל כדפריש באידך ותו דבכה"ג הוה לי' לפרושי בנ"מ בחזקת מי ולא לסמוך על סוגיי' דבבא בתרא דהכי אורח' בעלמא וי"ל והיא גרסת הגאונים ז"ל נכסים בחזקת' כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה בחזקת י��רשי האב ולפי גרסא זו לא קת' אלא תרי דיני וכלל ואח"כ פרט הוא וה"פ נכסים אלו יעמדו בחזקת' מן הספק כיצד כתוב' דהיינו עיקר ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורש' הבעל ונכסי מלוג בחזקת יורשי האשה וצ"ע ובגמרא נפרש ב"ה:

גמרא מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי פי' קושיי' על דב"ש מ"ש דברישא דלא פליגי ומודים שהנכסי' בחזקת' ומ"ש סיפא דפליגי ואומר שחולקים ואפילו למאי דס"ד השתא דב"ש אכולהו נכסים פליגי בסיפא מ"מ קושייא בנכסי מלוג דסיפא לרישא שהיא בנכסי מלוג שנפלו לה נכסי מלוג הם והיינו דלא ק' מב"ה לב"ה ובחזקת שלה מוקמי' להו וכדפי' רש"י ז"ל שלא כאותו פי' אחר ואינו מחוור לי ואע"פ שאין הלכה כב"ש כדאי הוא לעורר על דבריהם כדאמרי בכל דוכתא מ"ט דב"ש וזה פשוט:

וגירסת הגאונים ז"ל ומקצת הספרים אמר עולא רישא דנפלו לה כשהיא ארוסה וסיפא דנפלו לה כשהיא נשואה ואיני יכול להלום גירסא זו דלפום האי גירסא כולה מילתא תליא בנפילת הנכסים אימת נפלו לה בין שהיא עכשיו יבמה מן האירוסים או מן הנשואים וא"כ למה הוצרך רבא לפרש דזיקת אחותה עושה ספק ארוסה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה ואם נאמר דעולא תרתי קאמר שנפלה לה כשהיא ארוסה בחיי בעלה והיא עדיין יבמה מן האירוסי' וסיפא דנפלו בחיי בעלה כשהיא נשואה והיא יבמה מן הנשואי' הו"ל לפרושי כי אין זה במשמעות לשונו ועוד דבכולה שמעתין לא משמע דאיכא דמוקי' לה לסיפא כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אלא אביי בלחוד הוא דחדית ליה ופריך עלה רבא ולא אשכחן דפליג עליה דעולא כדפי' לאביי והנכון כדפרש"י ז"ל וכ"כ בתוס':

רישא דנפלו כשהיא ארוסה וסיפא דנפלו לה כשהיא נשואה פי' רישא ביבמ' מן האירוסים וסיפא ביבמה מן הנשואי' ולענין נפילת הנכסים לא פריש כלום דמוקי' לה למתני' כפשטא שנפלה לה כשהיא שומרת יבם:

וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה פי' לכתחילה והוקש' לו לרש"י ז"ל מאי ספק עושה זיקתה בנכסים אלו הא אין זיקא עוש' בהם כלום דכשם שמוכרת ונותנת בחיי' וקיים כך אם מתה יורשה דבהכי מפרקי' מתני' דכשם שמוכרת ונותנת וכו' ותי' רבינו ז"ל דהל"ל זיקת ארוסה אינה עושה כלום אלא משום דלא נטעי לומר דאפילו חליצה לא בעי ונה"ק שעושה ספק ארוסה ואין התי' מחוור ויותר היה לו לומר דאיידי דנקט זיקת נשוא ספק נשוא נקט בהא ספק ארוסה והנכון יותר דקושטא דמילתא נקט דזיקת ארוסה או נשואה ספק הם דלא ידעי' או ייבם או יחלוץ ואם דינא כארוסה או כנשואה דעלמא או לא ובארוסה שכחה יפה וכח הבעל גרוע והיא חשובה מוחזקת גמורה בנכסים שהרי אם מכרה ונתנה קיים. השתא שהיא ספק פקע זכותו שאין ספק כדאי למחות בידה כלום ולפי' מוכרת ונותנת וקיים אבל בנשואה שכחו של בעל גדול אף כשזיקת' ספק יש לייבם צד זכות בנכסים והם כנכסי' העומדים בספק ולב"ש חולקי' ככל ממון המוטל בספק ולב"ה מספקא מוקמי' להו בחזק' דידה עדיפא מידו כיון שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכיון שכן אם מתה הוי בעל לגבי יורשיה כספק יורש לגבי ודאי יורש והה"נ אם מכרה ונתנה בחיה שאינו מוציא מיד הלקוחות לב"ש אלא מחצה ולב"ה אינו מוציא כלום. ומיהו לכתחלה לא תמכור לד"ה כיון שיש בהם ספק נשואי' דיבם. וכתב הרמב"ן ז"ל דהא דאמ' עולא דזיק' ארוסה עושה ספק ארוסה לענין שמוכרת ונותנת לכתחלה קושטא הוא וליכא מאן דפליג עליה בכל שמעתתא ולא מהאי טעמא איפריך כלל וכיון שכן הלכה היא. ולא תימא בנכסי' שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אלא בנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דארוסי ומדטעמ' דפי' ר"י ומאי דפרש"י ז"ל דמימר' דעולא כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם משום סיפא דנשואה נקטה ולא משום רישא וכן דעת רבותי ועיקר:

ור"י א"ל אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ ל"א רבנן התם אלא משום דא"ל אהדר שטרא למרייהו אבל הכא א"ל מנתא דמיתנא גבייהו הוא:

וכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דטעמי' דר"י מסתבר מיהו כר"א קיי"ל דאמרי' כרבנן דס"ל כוותיייהו ואע"ג דר"י מתרץ בטעמי' שינוייא היא ואשינויי' לאסמכינן ואין נ"ל פסק זה אלא הל' כר"י דמסתבר טעמי', שפיר ושפיר מתרץ מילתייהו דרבנן אליבי' ולא שנוייא הוא תדע דתלמוד אנמי לימא קאמר וכל לימא לא קאי למימרא דלא שייכי פלוגתייהו בפלגותא דאדמון ורבנן כלל וטעמייהו לחוד וטעמא דידהו לחוד.

ס' ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ס' אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגא נכסי דידי ויבם אמר את בר דידי את ול"ל ולא מידי, הוה יבם ודאי וס"ס ואין ס' מוציא מידי ודאי:

ס' ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ס' אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגי דנכסי ידי ובני יבם אמרי' אחונא את ומנתא אית לך בהדן דהייני תילתא פלגא דקא מודי ליהו שקילו. תילתא דקמודי לי' שקיל פש דנקא שהוא שתות שיש בו שליש ופלגא הוי ממון המוטל בספק חולקין:

סבא ויבם בנכסי ס' או סבא וס' בנכסי יבם חולקים היבם אומר קרי הוא. ואנא ירתינא לי' וסבא אמר בר מיתנא הוא וכיון שאין לו בין שני אני יורש כדתנן האב קודם לכל יוצאי יריכו וכן סבא וס' וכו' פי' סבא אומר קרי הוא ואת קרי' דמיתנא דיבם ואנא יריתנא לי' כולי' וס' אמר אנא קרו' דיבם ואנא יריתנא לי' כולי חולקים. ואע"ג דסבר הוה אבוה של יבם בודאי וה"ס א"י אם הוא בני כיין שבטענותיהון זה שאל הכל וזה שאל הכל חולקין ולא יקרא א' מהם מוחזק אלא כשהוא ודאי בירושה וי"ל חלק בנכסים ממ"נ שאין כאן מי שכנגדו דומיא דס' ויבם בנכסי סבא ויבם הוי ודאי יורש ושקיל חולקא אף לדברי הס' אא"ל הכי אע"ג דהוא יורש ודאי כיון דאל שקיל חולקא לפי דברי הס' לא יקרא מוחזק לס"ו בני יבם בנכסי מיתנא אע"ג דשקיל לס' חולקא לפי דברי בני היבם יון שאינו ודאי בירושה לא יקרא מוחזק, וה"ה לס' ובת בנכסי ראשון שמת ובת אמרה אנא בת שני ול"ל בנכסי ראשון כלום. וס' אמר אנא בן ראשון ואין לבת במקום הבן כלום חולקים בשוה ובנכסי המת אין לו טענה לסבא כולם שאסהם' בר יתנא הוא הלא יורשו ואם בר יבם הוא היבם יורשו והוא יורש את היבם והלכך אין לו עסק לסבא בעסק מיתנא:

מתניתין שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונהנת וקיים, מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובה"א נכסים בחזקתן, כתובה בחזקת יורשי הבעל. נכסים הנ"ו עמה בחזקת יורשי האב, כנסה ה"ה כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על כסי בעהל הראשון פי' היבמה הממתנת ומצפה ליבם ונפלה לה נכסים בירושה בעודה ש"י ב"ש מודים לב"ה שהאי רשאית למכור נכסים וליתן למי שהיא רוצה ואין היבם יכול לעכבה ששום זכי' אין לו ליבם על נ"מ שלה ואם מתה היבמה בעדוה ש"י מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנו"ה עמה, בלו הן נ"מ שהקרן שלה והבעל אוכל פירות ובכניסתה תחת בעלה נכנסים עמה מי יורש אלו הנכסים בש"א יחלוקו יורשי יבם עם יורשי אשה שזיקתה עבדה לה כס' נשואה והלכך יחלוקו אלו עם אלו ובה"א הכנסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל כתובה כל מה שכתוב בה דהיינו מנה ומאתים ותוס' כתובה ונמצ"ה הם נכסי נדוניתי' שהביאה עמה לבעל והבעל קבלן עליו בשומא שאם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו כל אלה בחזקת יורשי הבעל דהיינו היבם שהוא מוחזק בהן שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, והבעל וא מוחזק בהן ויבם במקום בעל קאי הלכך היבם יורש את הכל, אלב נ"מ שאפילו בחיי הבעל הגוף הוא לאשה עכשיו נמי בחזקת יורשי האשה אנו מעמידים אותן דאמרי' בגמ' דלא פליגי ב"ש על ב"ה ואמרי יחלוקו אלא בנ"מ וכיון דזיקה הוא כס' נשואה הללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו וב"ה סברי אוקמינא אחזקתייהו ובחזקת הא' הי' עומדים והלכך יורשיה יורשין אותן אבל כל מה שכתוב בשטר כתובה כגון מו"מ ותוס' ונצ"ב מודים ב"ש לב"ה שבחזקת יורשי הבעל הן עומדין שהבעל הי' מוחזק בחיו שלא ניתנה כתובה ל"מ והשתא דמית בעל היבם במקום בעל קאי והוא יורש הכל ואין לירושי האשה חלק בהם כלל, ואר"א מתני' נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב במה שהן מוחזקים דהיינו בנ"מ ואין יורשי האב חולקים עם יורשי הבעל במה שהן מוחזקים דהיינו כל הכתוב בשטר כתובה:

ובפ' מי שמת תנן נפל עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה קודם ואח"כ מת הבעל ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואח"כ מתה האשה בש"א יחלוקו ובה"א נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו"ה עמה בחזקת יורשי האב. ויחלוקו דאמרי ב"ש התם בכולהו נכסי קאמרי אפילו בכחובתה ול"ד ההאי ה"ל משום דהכא איקא יבם שהוא מוחזק בכתובה שהרי הוא יורש כל נכסי אחיו ואין כח באשה לגבות כתובתה מחיים דיבם כמו שאין לה כח לגבות בחיי בעלה הלכך היבם הוי ודאי ויורשי האד' ספק ואין ס' מוציא מידי ודיא, אבל התם דליכא יבם כיון דקסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי אין יורשי הבעל מוחזקים יותר בנכסים יותר מיורשי האשה הלכך יחלוקו והשתא בנפל בהבית עליו ועל אביו אמרי' התם דאמרי ב"ש חולקין האשה עם יורשי האב ואע"פ שלא נשתעבדו נכסי האב בעודו בחיים לאשה באהש עליהן מס' וחולקת בהן כסי הבעל שנשתעבדו לה בחייו לא כ"ש שהאשה חולקת בהן. ועל מאי דתנן התם נכסים בחזקתן מפלגי בה ג' אמוראי בנצ"ב, ר"א אומר בחזקת יורשי האשה ור"י ומר בחזקת יורשי הבעל ור"ל אומר משום ב"ה יחלוקו. פי' ר"י סבר כיון דהבעל היא מוחזק בנצ"ב שאם פחתו לו ואם הותירו לו כמו"מ ותוס' דמי ובחזקתהן עומדים ומפרש המשנה כך ובה"א נכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ואל גרים וכתובה אלא כתובה באל ואו וכתובה משמע כל מה שכתוב בה מו"מ ותוס' ובין נצ"ב שהביאה לבית בעלה ואין חילוק בין משנה זו לההיא יבמות שבשתיהן הוי סיפא פי' דרישא. נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו כל מה שכתוב בה בחזקת יורשי הבעל ונ"מ בחזקת יורשי האשה ור"א סבר נצ"ב בין שהביאתן מבית אבי' והן בעין אע"פ שאם פחתו לו ואם הותירו לו כל היכא דקיימי ברשות האשה ובחזקתה קיימי שהרי פסקינן הל' לקמן בפ' אלמנה לכ"ג המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן שהדין עמה וגם אם רוצה הבעל למכור נצ"ב אינו רשאי מכל הני טעמי ס"ל שנצ"ב בחזקת האשה הן כנ"מ וב"ק סבר כיון שהכלים ברשות האשה עומדים שאין הבעל יכול למוכרם או ליתן לה דמיהן וגם הפחות והיתרות הוא של בעל נמצא שברשות שתיהן עומדים ואין דומים לר"מ שהפחת והיתרות הוא לאשה הלכך יחלוקו וב"ק מפרש מתני' הכי הנכסים דהיינו נצ"ב הן בחזקתן נכלומר בחזקת שניהן ושניהן חולקים בהם, וכתובה דהיינו מו"מ ותוס' בחזקת יורשי הבעל ונ"מ בחזקת יורשי האשה ור"א קורא גם נצ"ב נכסים הנכו"ה עמה כיון שאינם יכולים לעכבם בדמים בידם ומפרש מתני' הכי נכסים בחזקתן כתובה דהיינו מו"מ ותו' בחזקת יורשי הבעל ונ"מ בחזקת יורשי האשה ור"א קורא גם נצ"ב נכסים הנכו"ה עמה כיון שאינם יכולים לעכבם בדמים בידם ומפרש מתני' הכי נכסים בחזקתן כתובה דהיינו מו"מ ותוס' בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו"י עמה דהיינו נ"מ ונצ"ב בחזקת יורשי האשה וע"כ לא פליגי ר"א וב"ק אלא התם דליכא יבם אלב הכא דאיכא יבם כ"ע לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל הם שהרי אפילו בגמ' אמרי' לקמן דהל' שאם נפלה לה תחתיו וזכה בהן הבעל יד היבם הוי בהן כיד האשה כ"ש בנצ"ב שעמדו ברשות הבעל כל ימיו ואם פחתו לו ואם הותירו לו שהם ברשות היבם לגמרי הלכך במתני' ליכא מאן דפליגי דהכי מפרשא נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו כל הכתוב בה דהיינו מו"מ ותוס' ונצ"ב בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו"י עמה דהיינו נ"מ בלחוד בחזקגת יורשי האשה:

ואמרי' בגמ' מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי ב"ש כשמתה ולא מוקמי' לנ"מ בחזקת יורשי'. וחלקו עולא ורבה ואביי ורבא לפרש המשנה עולא אמר רישא דנפלה לייבום כשהיא ארוסה וסיפא דנפלה כשהאי נשואה וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ס' ארוסה וזיקת נשואה עושה ס' נשואה דאלדס"ל זיקת ארוסה עושה ודאי אורסה מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנות וקיים והתנן נפלו לה משנתארסה בש"א תמכר ובה"א לא תמכור ומודים אלו ואלו שאם מכרה ונתנה קיים אלא לאו ש"מ זיקת ארוסה עושה ס' ארוסה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה דאי ס"ד ודאי נשואין עושה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב והתנן נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכו"נ הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא לאו ש"מ זיקת נשואה עושה ס' נשואה

ליפלגו מחיים ולפירות. פי' וכשנפלו לה כשהיא נשואה:

סיפא דמתה הללו באין לירש והללו באין לירש ויחלוקו. ומכל מקום אמרי ב"ה דחזקה עדיפא כיון שהוחזקה נחלה באותו השבט:

אלא ש"מ קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי. וא"ת ומנלן דלמא טעמא משום דספק מוציא מידי ודאי. וי"ל דא"כ לא הוה לן למימר רק יחלוקו דאין לספק להועיל יותר מן הודאי. וא"ת וכי נמי אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי אמאי אמרי' נוטלות כל כתובתן הוה לן למימר יחלוקו עם יורשי הבעל כדאמרינן לעיל נפל הבית עליו ועל מורישיו דבש"א יחלוקו משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. וי"ל דלא דמי דלעיל אף אי הוי כגבוי אין זה אלא כשמת הבן אחריו אבל אם מת האב אחריו אין לזה בעל חוב כלום ואינו כגבוי שהרי אינו עומד לגבות מן האב כי האב לא נתחייב לו שום דבר והבן לא נשאר לו שום דבר ולהכי אמרינן יחלוקו אבל הכא שהאשה ודאי מוחזקת בנכסים מכבר אי אמרינן דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כי הכל יודעין כי האשה יש לה דין בכתובה מקודם לכך ואי אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי היא מוחזקת מכבר ולכך אמרינן דנוטלת כל כתובתה כי היא ודאית בנכסים שהיא מוחזקת מקודם לכן ואין ספק מוציא מידי ודאי וכפ"ה וזה לשונו דלא דמי דלעיל הללו באין לירש והללו באין לירש והוי כולם ספק. אבל הכא שהאשה ודאי שהיא מוחזקת בנכסים מכבר משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ נוטלות כל כתובתן. ואביי לותביה מהא פ"ה למה ליה לעיל למפרך מההיא דנפל הבית דמתנייא בבבא בתרא בסדר ישועות לותביה מהא דמתנייא בסדר נשים דספק מוציא מידי ודאי מן ההיא דמתו בעליהן לא שותות וכו' ונוטלות כתובה. ואינו נראה דהא לא מצי לאותביה מהא לומר דספק מוציא מידי ודאי דא"כ הל"ל יחלוקו כדפ"ה לעיל. אלא נראה דה"פ לותביה מהא מאי טעמא נוטלות כתובה כיון דלא ידע דשטר העומד לגבות כגבוי דמי:

ואביי לותביה מכתובה דמתני' דהא ליכא למימר משעבד משום חינא אי לאו אם היו היורשים נקבות: