ביאור:משלי טו יג

יש אנשים (ובמיוחד נשים) שנכנסים לדיכאון כי לדעתם הם לא מספיק יפים, והם חושבים שהדבר מפריע להם להגיע להישגים בחיים, למשל למצוא בן/בת זוג. הפסוק ממליץ לפעול בכיוון ההפוך - לא לתת למראה החיצוני לפגוע בשמחה, אלא להשתמש בשמחה כדי לשפר את המראה החיצוני:

לב = מקום המחשבות, המסמל את האופי; ייטיב = יעשה טוב, יְיַפֶּה (כמו ב(בראשית כד טז): "וְהַנַּעֲרָה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד", (מלכים א א ו): "וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד"); לב שמח ייטיב פנים = כשהאופי שמח, והלב מלא במחשבות שמחות, גם הפנים טובות ויפות.

העצבות משפיעה לא רק על הפנים אלא גם על הרוח והמחשבות:

נכאה - מהשורש נכה, כמו מַכָּה, וכמו ב(תהלים קט טז): "וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת", (דניאל יא ל): "וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ". רוח נכאה - רוח שקיבלה מַכָּה ונעשתה נֵכָה, ועכשיו אינה מסוגלת לזוז לכיוון של שמחה; מחשבה שבורה ומיואשת; כשאדם נמצא במצב של עצבות ודיכאון, קשה לו לשלוט במחשבות שלו, כל מחשבה שהוא מנסה להעלות בדעתו "נשברת" וסוטה לכיוון של ייאוש.

טענה זו מקבלת חיזוק ממחקרים פסיכולוגיים: "כאשר אנשים מדוכאים מנסים להיאבק במחשבותיהם הדכאוניות, נבצר מהם ליצור לעצמם חלופות טובות יותר. לאחר שהחל הגל הדכאוני של המחשבה, יש לו השפעה חזקה, כמעט מגנטית, על מסלול האסוציאציות. לדוגמה, כאשר אנשים נתבקשו לפענח משפטים קצרים, שסדר המילים בהם השתבש, הם הצליחו בפיענוח היגדים דכאוניים ("העתיד הקרוב נראה רע") הרבה יותר מאשר בפיענוח היגדים מרנינים ("העתיד הקרוב נראה נפלא")."

"נטיית הדיכאון להנציח את עצמו משפיעה אפילו על הסוגים של הסחות-הדעת שאנשים בחרו בהם. כאשר ניתנה לאנשים מדוכאים רשימה של דרכים - חלקן עליזות וקלות וחלקן כבדות ורציניות - להסיח את דעתם ממשהו עצוב... הם בחרו במידה גדולה יותר בפעילויות המלנכוליות. ריצ'ארד ונצלאף (Wenzlaff), פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס, שערך מחקרים אלה, הגיע למסקנה כי אנשים שכבר נקלעו לדיכאון צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי למקד את תשומת ליבם במשהו עליז לחלוטין, ולהשגיח בקפדנות שלא יבחרו בשגגה במשהו - סרט סוחט דמעות, ספר טרגי - שישוב ויקדיר את מצב רוחם" (ד"ר דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", עמ' 90). אם כך, לאדם שמח ישנם שני יתרונות על אדם עצוב - הוא נראה טוב יותר, וגם נעים יותר להיות במחיצתו.

מדוע החצי הראשון של הפסוק מדבר על פנים המציינים מראה חיצוני, והחצי השני מדבר על רוח שהיא פנימית? "כי היה לו לומר: ובעצבת לב הפנים רעים או זועפים או חשוכים" (רמ"ד ואלי)! כמה תשובות:

1. גם במציאות, הניגוד בין שמחה לעצב אינו מוחלט: השמחה מתבטאת במראה החיצוני של הפנים, אך הצער הוא פנימי יותר ומתבטא בעיקר בדיכאון של הרוח; האדם מסוגל לשמור את העצבות שלו בלב ולהציג פנים שמחות כלפי חוץ, לפחות לזמן קצר, כמו ב(משלי יד יג): "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב"*. הבחנה זו חשובה לאנשים העוסקים באבחון וייעוץ, שלא יטעו כשהם רואים אדם המפגין שמחה כלפי חוץ, כי ייתכן שבתוכו הוא מדוכא (ע"פ גליה).

2. גם רוח נכאה מייבשת את העצמות ופוגעת בבריאות הגוף, (משלי יז כב): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה, וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם"*, וכאשר אדם לא בריא, הוא נראה רע, (נחמיה ב ב): "מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה? אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב!"; וכך בסופו של דבר העצבות משפיעה גם על המראה החיצוני.

3. גם הפָנִים כאן מסמלים את בריאות הגוף והנאתו: "...שלא יעלה על הדעת שאין תועלת והפסד על מחשבות הלב... כי יש ללב פועל בגוף - כי עיקר הנאת הגוף וצערו תלויים בלב, כי משמחת הלב יגיע עיקר תענוג הגוף... ובעצבת ליבו ויגונו יגיע שבר רוח, ולא תימצא הנאה לגוף עם שבר רוח" (ר' יונה).

4. הפָנִים כאן מסמלים את הכיוון שאליו האדם פונה ומסתכל: לב שמח ייטיב פנים = כשהאדם שמח, הוא מצליח להתקדם היטב בכל כיוון שאליו הוא פונה; אך כשהאדם עצוב, רוחו שבורה ואין לו מוטיבציה להתקדם לשום כיוון: "כי השתוקקות האדם למצוה לעשותה או לשאר דברים היא באה מהרוח השורה בו... מי שליבו שמח בעמלו, ייטב פנים שלו... אבל מי שליבו עצב - הרוח שלו... שבורה, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל" (הגר"א).

5. גם ה"פנים" וגם ה"רוח" הם משל לתקשורת בין ה' לבין האדם - ה' "מסביר פנים" לאדם, ומשרה עליו את "רוח הקודש": "פנים בפנים דיבר ה' עמכם... רוחי אשר עליך..." (הגר"א); לפי זה, הפסוק מלמדנו ש"אין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה".

6. הפסוק עוסק ביחסו של האדם אל הזולת: כשהלב שמח - האדם מיטיב פנים לזולת, פונה אל הזולת ברצון ובנעימות; אולם כשהלב עצוב - הוא משרה רוח נכאים, אוירה שבורה ודכאונית על כל סביבותיו.

7. "כוונתו של החכם, ללמד שהכל תלוי ברוח, ואם לב שמח ייטיב פנים - הוא מפני שהרוח שמח, ואם בעצבת לב הפנים רעים וחשוכים - הוא מפני שהרוח נכאה. לאפוקי מסברתם הנבערה של אותם האומרים שהכל תלוי בתענוגי הגוף, כמו בריבוי אכילה ושתייה או בריבוי הטיול או בריבוי השחוק, שאם הרוח עצב - הדברים האלו אינם מועילים כלום לשמחו... ומכאן ילמדו הרופאים... שאם יעשו כל הרפואות שבעולם לרוח עצב, לא יועילו כלום, אלא אם כן ידעו ממנו סיבת עצבתו... וכאשר הרוח יחזור לאיתנו, גם הגוף יחזור מייד לבריאותו, בלי הוצאות של רפואות שהן לא לעזר ולא להועיל" (רמ"ד ואלי).

רחל ולאה היו שתי אחיות. הן (כנראה) היו תאומות, שהרי בלילה הראשון יעקב חשב שלאה היא רחל. אולם רק על רחל נאמר שהיתה יפה, (בראשית כט יז): "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". מדוע?

לפי החסידות (ע"פ הרב יצחק גינצבורג, "יין המשמח" חלק שני), הסיבה היא:

""[ועיני לאה] רכות - ""שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, ובכתה" (רש"י שם ע"פ ב"ב קכג)! ללאה היה לב עצוב שעורר בה רוח נכאה - היא חשבה מחשבות דיכאוניות על הגורל המר המצפה לה עם עשו. היא בכתה, והיופי הטבעי שלה לא בא לידי ביטוי, כדברי המשורר "כשאת בוכה - את לא יפה...".

אולם, לרחל היה לב שמח והוא היטיב את פניה, ולכן היתה יפת תואר ("הוא צורת הפרצוף"), ויפת מראה ("הוא זיו קלסתר").

ולכן (בראשית כט ל): "וַיֶּאֱהַב [יעקב] גַּם אֶת רָחֵל [יותר] מִלֵּאָה" - לא רק בגלל היופי החיצוני, אלא בגלל שמחת-החיים שגרמה לה להיות יפה.