Altair 8800

משחר ימי המחשוב הייתה שאיפה לבנות, לצד מחשבים גדולים וחזקים ככל הניתן, גם מחשבים קטנים וזולים ככל שאפשר, גם במחיר ביצועים חלשים. בתקופה שלפני 1975, מספר יצרנים ייצרו מחשבים שבמבט לאחור אפשר לסווג כ"מחשב אישי", אבל לא נתפסו ככאלו על ידי היצרנים, ולא הוצעו לקהל כ"מחשב אישי". חברת היולט פקארד יצרה ב-1968 מכונת חישוב אלקטרונית ניתנת לתכנות, בשם HP 9100, שלמעשה הכילה את כל המרכיבים של מחשב אישי, אבל נמכרה כ"מכונת חישוב ניתנת לתכנות" (עם לוח מקשים מספרי בלבד), במחיר של כ-5,000 דולר. חברות נוספות הציגו, או שקלו, בניית "מחשב אישי".

אחרי הופעת המעגלים המשולבים הראשונים שהכילו מעבד מלא, החלו להופיע בעיתונות החובבים תכנונים וקיטים למחשבים שמשתמשים בשבב. לפחות שני קיטים כאלו הוצגו עבור המעבד אינטל 8008.

אחרי הופעת המעבד הראשון, אינטל 4004, המשיכו אינטל וחברות אחרות להציג שבבים ומעבדים נוספים. באביב 1974 הציגה אינטל את המעבד השלישי שלה, אינטל 8080. חברת מוטורולה הכריזה על מעבד משלה, מוטורולה 6800, אבל זה עדיין לא היה זמין^[1].

עיתונות החובבים, שמילאה תפקיד מפתח בהיסטוריה של האלטייר, גילתה עניין רב בטכנולוגיה דיגיטלית: אם עשר או עשרים שנה לפני כן החובבים התעניינו ברדיו ובטלפוניה, לקראת 1975 יותר ויותר חובבים התעניינו בטכנולוגיה דיגיטלית ובמחשבים. ב-1973 הופיע בעיתון חובבים כזה מאמר פופולרי של דונלד "דון" לנקסטר המתאר בניית מסוף מחשב המבוסס על טלוויזיה ביתית, בשם TV Typewriter, וכאמור, מספר מאמרים שמתארים מערכת מחשב מלאה או חלקית, המבוססת על ה-8008.

לס סולומון, שהיה עורך עיתון החובבים Popular Electronics חיפש מאמר שיתאר מחשב שלם המבוסס על אחד השבבים החדשים.

חברת MITS נוסדה על ידי אד רוברטס(אנ'), בזמן שזה שירת בצבא, בשנת 1969. רוברט ושניים מידידיו פתחו את החברה כדי לשווק קיט שפיתחו בעצמם, לאיסוף טלמטריה מרקטות חובבים (בדומה לטיסנאות). מאוחר יותר הידידים פרשו מהחברה, ורוברטס קנה את חלקם. לאחר ההצלחה המוגבלת של הקיטים הראשונים, המשיך רוברטס לפתח קיטים שונים, כמו מתקן שמאפנן אות אודיו, כמו דיבור, על קרן אור, ליצירת תקשורת אופטית, פרויקט שהופיע בשער Popular Electronics. בראשית שנות ה-70 הוציאו חברות אלקטרוניקה שונות ערכות שבבים שמממשות מכונת חישוב אלקטרונית, ורוברטס החל לפרסם (בעיתונות החובבים) ולמכור קיטים של מכונות חישוב אלקטרוניות. בשנת 1972 החלה חברת טקסס אינסטרומנטס, אחת מיצרניות "מחשבון על שבב יחיד", למכור מחשבונים שלמים, במחיר זול יותר ממחיר החלקים בקיטים של רוברטס, והחברה חדלה להרוויח, ותוך זמן קצר שקע בחוב של למעלה מ-250,000 דולר, סכום משמעותי עבור יזם יחיד בלי משקיעים. גם העתיד נראה אפל, ללא מוצר עם זכות קיום בשוק. באפריל 1974, כשהופיע המעבד אינטל 8080, רוברטס החל לפתח מחשב המבוסס עליו, כניסיון אחרון להציל את החברה, לפני ההכרזה על פשיטת רגל.

לס סולומון, עורך Popular Electronics חיפש מאמר לגיליון ינואר של המגזין, אחרי שהמאמרים היוקרתיים, המסוף של לנקסטר ומאמר על מחשב-לוח-יחיד מבוסס 8008 הופיעו במגזין המתחרה. סולומון הכיר את רוברטס, שכתב בעבר מאמרים למגזין על פרויקטים שונים, וידע שזה עובד על מחשב מבוסס 8080, פנה לרוברטס בהצעה: אם הפרויקט יהיה מוכן בזמן, הוא יופיע בשער גיליון חג המולד 1974 (למעשה הגיליון מופיע בדוכנים כשבוע לפני חג המולד). לרוברטס כבר היה אבטיפוס עובד, אותו שלח לסולומון ברכבת. כתוצאה מסיבוכים שונים, בין השאר שביתה של איגוד עובדי חברת המשלוח, האבטיפוס אבד במשלוח, ומעולם לא הגיע ליעדו. לסולומון היו תמונות של האבטיפוס, והוא התקשר לרוברטס שהגיע בטיסה עם המחשב השני, שבשלב זה היה לא יותר ממארז המחשב וכמה נורות LED, ולמעשה תצלום מארז זה הוא שהופיע בשער הגיליון.

קיטים קודמים שהופיעו במגזין, לא תמיד היו מושלמים, ופעמים רבות כללו למעשה רק את התוכניות הסכמטיות ומעגל מודפס (או כמה), והחובבים שרצו להרכיב את הקיט הצטרכו לדאוג בעצמם לפרטים כמו מארז, ספק כוח, ולעיתים נדרשו לרכוש את הרכיבים השונים בעצמם. סולומון אמר שבמקרה זה חשוב שהקיט יהיה מושלם, וקורא שקונה את הקיט מרוברטס (יותר נכון, מ-MITS), לא יצטרך לקנות חלקים נוספים, פרט לבדיל להלחמות.

כשהקיט פורסם במגזין, פורסמו שתי אופציות: קיט ב-$395, או מחשב מורכב ב-$620. כשאינטל הכריזה על ה-8080, המחיר שפורסם היה $360 לשבב. רוברטס, שהיה רגיל לעבוד עם חברות השבבים כשרכש שבבים עבור הקיטים הקודמים שלו, קיבל מאינטל מחיר של $75 לרכישה בכמויות. רוברטס הבטיח לבנקאי שלו שימכור כ-300 מחשבים בשנת 1975, כדי שיוכל להמשיך לקבל אשראי (הוא סיפר שהיה מופתע כשהבנקאי קיבל את התחזית בלי ויכוח, והסכים להגדיל את קו האשראי של MITS ב-65,000 דולר נוספים), והיה צריך למכור לפחות 200 כדי לכסות על ההוצאות ברכישת הרכיבים, לפני שיראה רווח כלשהו.

כמעט מיד אחרי צאת הגיליון, החלו מעטפות עם המחאות להגיע למשרדי MITS באלבקרקי, הרבה מעל ציפיותיו של רוברטס, ובנוסף הוצפו קווי הטלפון של החברה בשיחות של לקוחות פוטנציאליים, שרצו לברר פרטים, הצפה שאילצה את רוברטס לשכור שתי טלפניות לחברה. היו אף כאלו שלא הסתפקו במשלוח מעטפה עם המחאה וציפייה למחשב שיגיע בדואר. אחד מהם, סטיב דומפייר מקליפורניה, אחרי שקרא את הכתבה, רכש כרטיס טיסה לאלבקרקי, הגיע ל-MITS, הניח את ההמחאה על השולחן והבהיר שלא יעזוב לפני שיקבל לידיו את האלטייר שלו. רוברטס התקשה לעמוד בשטף ההזמנות, ואף על פי שזמן האספקה עליו התחייב היה 60 ימים, הלקוחות הראשונים נאלצו להמתין זמן ארוך יותר, וחלפו חודשים רבים עד ש-MITS הצליחה להדביק את הפיגור ולצמצם את זמן האספקה ל-60 הימים המובטחים. הפיגור באספקת מחשבים מורכבים היה ארוך אף יותר מהפיגור באספקת הקיטים. עד אוגוסט 1975 מכרה החברה כ-5,000 מחשבים, הרבה מעבר לציפיותיהם (כשרוברטס הבטיח לבנקאי שלו שימכור כ-300 מחשבים עד סוף השנה, הוא לא היה משוכנע שיוכל לעמוד בהבטחתו. לפי חישוב זה, הוא היה צריך להיות מרוצה לו מכר 200 מחשבים עד אוגוסט).

•  
  הקיט הראשון של חברת MITS מ-1969, לעיקוב אחרי רקטת חובבים
•  
  שער הגיליון של Radio Electronics, עם פרויקט TV Typewriter של לנקסטר
•  
  שער גיליון חג המולד של 1974 של Popular Electronics, עם פרויקט האלטייר. (הדגם שמופיע בתמונה הוא Mock-Up, למעשה קופסה ריקה, אחרי שהאבטיפוס הראשון אבד במשלוח)
•  
  מעבד 8080 של אינטל, במארז קרמי 40 פין. הוצג באפריל 1974, ובסוף דצמבר אותה שנה היה לרוברטס אבטיפוס עובד של האלטייר.
•  
  אלטייר 8800 פתוח, על גבי כונן דיסקטים 8". הכונן הוא מוצר מאוחר יותר של MITS

המחשב בנוי במארז מלבני, עשוי מלוחות מתכת מכופפים. למארז עצמו שני חלקים: הבסיס, עם תחתית המחשב, ודופן אחורי וקדמי, ומכסה, עם "תקרה" ושני צדדים. שאר החלקים מורכבים על הבסיס, וניתן להסיר את המכסה בלי לפרק או לנתק כל חלק אחר. בתוך המארז מורכבים שאר החלקים:

• ספק כוח, כולל מאוורר
• לוח קדמי, עם מפסקים ונורות LED
• לוח אם, או Backplane, עם 4 מחברים ללוחות מודפסים ("חריץ הרחבה" נוסף שמור ללוח המעבד), שניתן להוסיף לו לוחות אם נוספים, להוספת כרטיסים נוספים.

המארז והלוח הקדמי מעוצבים בסגנון דומה למחשבי מיני בני הזמן, כמו HP-1000 ומחשב הנובה של דאטה ג'נרל. שלא כמו במחשבים מאוחרים יותר, החלק האחורי של הכרטיסים לא צמוד לחלק האחורי של המחשב, וכרטיס שרוצה להוסיף חיבור חיצוני, כמו פורט טורי או מקבילי, חיבור למסך או מקלדת, חיבור לכונן דיסקטים וכן הלאה, צריך לספק את המחבר בנפרד, עם כבל חשמלי לחיבור בין הלוח והמחבר. כבל יכול גם לחבר שני כרטיסים, כמו בקר כונן הדיסקטים של MITS, שהיה מורכב משני כרטיסים וכבל ביניהם, בנוסף לכבל מאחד מהם למחבר שבסופו של דבר הכבל מכונן הדיסקטים עצמו חובר אליו.

"לוח ��אם" באלטייר הוא פסיבי, כלומר אינו מכיל רכיבים אקטיביים כלשהם, כמו טרנזיסטורים, שערים לוגיים או דיודות. המעבד יושב על אחד מהכרטיסים שתקועים ללוח האם. זאת בניגוד למחשבים אישיים מאוחרים יותר. כמו האפל II וה-IBM PC, בהם לוח האם מכיל את המעבד ורכיבים נוספים, וחריצי ההרחבה משמשים להוספת פונקציות נוספות.

ספק הכוח מספק 18 ו-8 וולט, בעוד הרכיבים זקוקים ל-12 ו-5 וולט. לכן, כל לוח הרחבה כולל וסת מתח להזנת הרכיבים עליו.

רוברטס הגדיר את אפיק המחשב שמהווה את חוט השדרה של האלטייר כאילוץ, כשהבין שלא יוכל להתאים את כל הרכיבים על לוח אחד בגודל המתוכנן. האפיק שרוברטס הגדיר (לפי גרסה אחת, הערוץ הוגדר על ידי שרטט אלמוני שבחר את המחברים מקטלוג שהיה ברשותו, ובחר את האות שיעבור בכל ערוץ באופן אקראי), מורכב מ-100 ערוצים בדידים, עם מחברים מסוג edge connector, על לוח אם פסיבי. הערוצים השונים באפיק מתאימים פחות או יותר לפינים של ה-8080, עם קווים נוספים לאותות נוספים, ומספר ערוצים לצרכים נוספים. לא כל הערוצים הוגדרו מלכתחילה, ובהמשך התעשייה הקצתה תפקידים מוגדרים לערוצים נוספים. בדוחק הזמן לא הוקדשה תשומת לב יתרה לשיקולים של איכות האות, Cross-talk, וכדומה, כולל כמה טעויות, כמו ערוצים סמוכים שמשמשים לאספקת מתח בממתחים שונים, בצורה שמגדילה ללא צורך את הסיכון לקצרים. רוברטס לא נתן לערוץ הזה שם ספציפי, וכברירת מחדל הכינוי היה "אפיק האלטייר" (Altair bus), בתעשייה שצמחה, אלו שהציעו כרטיסים ואחר כך מחשבים המבוססים על האפיק, היו למעשה מתחרים של MITS, ולא רצו להשתמש בשם "אלטייר" לתיאור ותיעוד מוצריהם, וכשאחד מהם טבע את הכינוי S-100, התעשייה הצעירה אימצה את השם בהתלהבות, למורת רוחו של רוברטס שחש שפרי רוחו נגזל ממנו. התעשייה כיבדה את רוברטס, אבל לא התכוונה להישמע לתכתיבים. מאוחר יותר, ועדת התקינה האמריקאית IEEE, פרסמה תקן, IEEE-696, המגדיר את האפיק, שמות הערוצים השונים, תפקידם, דרישות תזמון, מתחים, תגובה חשמלית, וכן הלאה.

ראש וראשון לכרטיסים הוא כרטיס המעבד עצמו. מלבד המעבד הכרטיס כולל רכיבים כדי לממש ממשק לאפיק האלטייר, 256 בתים של זיכרון, ולא הרבה יותר מכך. כרטיסים נוספים הם כרטיסי זיכרון, וכרטיסי קלט/פלט. הטבלה להלן מראה את הכרטיסים השונים ש-MITS הציעה באוגוסט 1975, ומחיר כל אחד כקיט וכמעגל מורכב:

•  
  מחשב HP 1000 תחילת שנות ה-70
•  
  מחשב נובה של דאטה ג'נרל, 1969
•  
  מערכת פיתוח של אינטל, למעבד 4004. ב-1974 כבר הייתה לאינטל מערכת דומה עבור ה-8080
•  
  אלטייר, מבט מלפנים. בלוח הקדמי שתי שורות LED-ים, ותחתן שתי שורות מפסקים, העליונה להזנת נתונים (או קוד) לזיכרון, והתחתונה לבקרה.
•  
  מחשב אלטייר פתוח, ניצב על צידו. בחלק האחורי (הימני בתמונה) מערכת ספק הכוח. בחלק התחתון (אחורי בתמונה) לוח האם עם ארבעה חריצים. המשתמש יכול "להאריך" את לוח האם על ידי הוספת מקטעים נוספים.
•  
  אלטייר 8800b (דגם מתקדם יותר) פתוח. בקדמת המחשב, מאחרי הלוח הקדמי, "לוח האם" הפסיבי (backplane) עם 18 חריצים ללוחות שונים, ומאחוריו ספק הכוח (המוגדל) והמאוורר. קל לראות את ההבדל ברמת הגימור מהדגם הראשון.
•  
  IMSAI 8080, ה"תואם" הראשון.

המחשב סופק בתצורה מינימלית, ו-MITS נתנה עדיפות ללקוחות שהזמינו מחשב חדש, על לקוחות שהזמינו כרטיסי הרחבה. גרוע מכך - התכנון של רוברטס לכרטיס הזיכרון הדינמי 4K, אחד הכרטיסים הפופולריים, היה בעייתי, ומשך זמן רב כרטיסי הזיכרון הללו לא פעלו בצורה אמינה. כרטיס הזיכרון הסטטי, שהיה אמין יותר, הכיל רק 1KB, ושימוש בו דרש פי 4 יותר כרטיסים, והיה יקר יותר.

החובבים התלוננו על בעיות אלו אך היו סלחניים כלפיהן. ההזמנות לאלטייר עלו על כל ציפיותיו של רוברטס: עד סוף פברואר, התקבלו הזמנות לכ-1,000 מחשבים, הרבה יותר מהתחזית לשנה כולה. הרבה מהלקוחות הראשונים נאלצו להמתין הרבה יותר מ-60 הימים שהובטחו.

ההתלהבות בקרב הציבור הקטן של חובבי אלקטרוניקה ומחשבים הייתה אדירה. מועדוני מחשב חדשים צצו בכל רחבי ארצות הברית, והמועדונים הקיימים קיבלו משתתפים חדשים ונלהבים. כל אחד שקל האם להשקיע את הסכום הנחוץ להזמנת מחשב, והאם להזמין קיט או מחשב מורכב. אלו שלא שקלו היו אלו שכבר שלחו מעטפה, מאושרים מהם היו אלו שכבר קיבלו את הקיט בדואר, והמאושרים מכולם היו המעטים שכבר סיימו להרכיב, להלחים, למצוא את הטעויות ולתקנן, והיו בעלי מחשב אלטייר עובד. המחשב סופק למעשה בלי כל תוכנה, והמשתמשים היו צריכים להזין את התוכנית על ידי כתיבתה לזיכרון בית אחרי בית, בעזרת המפסקים בלוח הקדמי. סיפור מ"מועדון המחשב הביתי" (Homebrew Computer Club, מילולית, בערך, "מועדון המחשבים מהמבשלת הביתית") על סטיב דומפייר, אותו חובב נלהב שטס לאלבקרקי כדי לרכוש את המחשב כי לא היה מוכן לחכות לדואר: אחרי שדומפייר סיים להרכיב את המחשב, הוא הבחין בעובדה שהמחשב הפועל יצר הפרעה אלקטרומגנטית, שנקלטה במקלט הרדיו כצפצוף. דומפייר שם לב שתדר הצפצוף משתנה, בהתאם להוראה שהאלטייר מבצע, והצליח לכתוב תוכנית מחשב, שבקריאה נראית חסרת פשר, משום שאי אפשר להבין את מטרת הפקודות השונות, כך כשהתוכנית רצה, מקלט הרדיו "מנגן" מנגינה מסוימת בהשמעת צפצופים בתדרים שונים זה אחר זה. דומפייר הביא את האלטייר שלו לפגישת המועדון הבאה, דבר שכשלעצמו היה אולי סיבה מספקת להתרגשות - לרוב חברי המועדון, כולל אלו שכבר שלחו את המעטפה שלהם ל-MITS, ואפילו אלו שקיבלו את הקיט בדואר, לא הייתה גישה למחשב אלטייר מורכב ועובד. דומפייר הניח מקלט רדיו בסמוך לאלטייר, וחברי המועדון התבוננו בו בזמן שרכן ליד המחשב, והזין את התוכנית צעד אחרי צעד לזיכרון (התוכנית נגוזה מהזיכרון ברגע שהמחשב מנותק מאספקת החשמל). כשסיים דומפייר להזין את התוכנית (בכמה מגרסאות הסיפור הוא היה צריך לחזור על הפעולה, בגלל שגיאה שנפלה בהזנה בפעם הראשונה), הוא החל להריץ את התוכנית (מן הסתם על ידי הסטת מפסק בלוח הקדמי) והזדקף, וחברי המועדון שמעו את מקלט הרדיו הסמוך מתחיל לצפצף, ובמהרה זיהו את נעימת "השוטה על הגבעה" של החיפושיות, ולאחריה את נעימת השיר "דייזי דייזי"^[2]. ה"רסיטל" התקבל במחיאות כפיים סוערות כשקהל חברי המועדון נעמד על רגליו, באירוע שזכור כ"הרסיטל הראשון של האלטייר".

פול אלן וביל גייטס היו חברי נעורים, בעיר הולדתם סיאטל, שם היו שניהם, כנערים, חובבי מחשב נלהבים, ולמעשה הספיקו כבר להקים חברה (בשם Traf-O-Data), שבמסגרתה בנו מחשב (מבוסס אינטל 8008) שבעזרתו ניסו לספק שירות עיבוד נתונים. אלן מבוגר בכמה שנים מגייטס, ובחורף 1974, גייטס היה סטודנט בשנה שנייה באוניברסיטת הרווארד שבמסצ'וסטס, ואלן עבד בחברת האניוול הסמוכה. החברים שמרו על קשר, וסמוך לחג המולד, אלן שהיה בדרכו לבקר את גייטס ראה את גיליון חג המולד של Popular Electronics, וקנה אותו מיד. החברים דנו בשאלה איך הם יכולים להשתלב במהפכה, שלא היה להם ספק שממשמשת ובאה.

אלן וגייטס החליטו שהפרויקט הראשון שלהם יהיה מפרש BASIC. הם השיגו את המפרט של ה-8080, וחילקו את העבודה: גייטס החל לכתוב את הפרשן, ואלן בנה בהאניוול (כנראה אחרי שעות העבודה) סימולטור למעבד, שרץ על מיני-מחשב (למעשה, אלן לא כתב את הסימולטור מהיסוד: הוא כבר כתב סימולטור ל-8008 במסגרת Traf-O-Data, והיה עליו רק להסב אותו לסט הפקודות של ה-8080). תוך התקדמות בפיתוח הפרשן התקשרו החברים בטלפון לחברת MITS, כדי לברר פרטים טכניים, וכדי לנסות לקשור קשר עסקי. הם הודיעו לרוברטס: "יש לנו בייסיק. האם אתה מעוניין"? הטלפון מאלן וגייטס לא היה הראשון מסוגו שהגיע ל-MITS: חובבים היו מתקשרים חדשות לבקרים, ומספרים על תוכנה שברשותם שעושה כל מיני דברים - מפרש בייסיק היה אחד הנושאים הפופולריים. תשובתו של רוברטס לאלן וגייטס הייתה התשובה הסטנדרטית - "בואו הנה ותראו לי את המפרש עובד, ואז נדבר". הטלפון מאלן וגייטס היה שונה מעט מרוב השיחות האחרות - בנוסף להכרזה (שבשלב זה הייתה חסרת כיסוי) שיש בידיהם מפרש בייסיק, אלן וגייטס שאלו שאלות טכניות, כמו השגרות לבצע פעולות קלט ופלט אלו ואחרות.

החברים עבדו על המפרש, למעשה בלי גישה למחשב אלטייר או למעבד 8080, בעזרת הסימולטור של אלן, ובמרץ 1975, הם העלו את התוכנה על סרט מנוקב, גייסו ביניהם כסף לכרטיס טיסה לאלבקרקי, ופול אלן עלה על המטוס. לפני הנחיתה באלבקרקי אלן הבין שהוא וגייטס שכחו לכתוב את ה-Loader, כלומר תוכנית מחשב שתקרא את התוכנה מהסרט המנוקב ותטען אותו לזיכרון האלטייר, ואלן בילה את שעת הטיסה האחרונה בכתיבת השגרה הזו (באורך 46 בתים, אותם צריך להזין לאלטייר בעזרת המפסקים בלוח הקדמי). רוברטס שפגש את אלן בנמל התעופה של אלבקרקי, הביא אותו למלון, אך אלן הנבוך נאלץ להתוודות שלא הביא עמו מספיק כסף, ורוברטס שילם את הסכום הדרוש לחדר. אלן הדגים את תוכנת הבייסיק בהצלחה, ורוברטס, כמעט מיד, הציע לו משרת סגן נשיא, "מנהל התוכנה" של האלטייר. אלן היה מתוסכל בהאניוול, וקיבל את ההצעה, וזמן קצר לאחר מכן "נשר" גייטס מלימודיו בהרווארד, והצטרף לאלן באלבקרקי. גייטס לא היה שכיר של MITS, אף על פי שבפועל עבד בחברה כמו שאר העובדים, ומילא בה תפקידים שונים, בין השאר כעורך ותורם חשוב ל"עלון האלטייר", שהחברה החלה להפיץ למשתמשים ולמועדוני החובבים.

זו הייתה תחילתה של חברת מיקרוסופט (בשמה המקורי, "מיקרו-סופט"), ומפרש הבייסיק היה למוצר הראשון של החברה. לצד מיקרוסופט, רשת החובבים ניהלה מאגרים של תוכנה שהופצה באופן חופשי בין המועדונים, כשפעמים רבות מי שביקש להעתיק תוכנה, התבקש, בתמורה, לנקב עוד סרט עבור מי שהתכנה הייתה ברשותו, שגם הוא בדרך כלל לא היה זה שיצר את התוכנה.

רוברטס קנה מיניבוס (או "ואן"), ובנה בו תצוגה ניידת, עם מספר מחשבים להדגמה, וצוותים מ-MITS החלו יוצאים ל"מסעי הופעות" ברחבי ארצות הברית, במהלכם מכרו מחשבים, קיבלו הזמנות, ובעיקר, סייעו לחובבים מקומיים לפתוח מועדוני חובבים בכל מקום בו ביקרו. גייטס הצטרף לחלק ממסעי ההופעות כ"נציג מיקרו-סופט" (ומאוחר יותר כנציג מיקרוסופט).

רוברטס ניצל את הרעב לתוכנה כדי "לדחוף" את כרטיסי הזיכרון של MITS: מפרש הבייסיק של מיקרוסופט נמכר בכ-$80 כאשר הקונה רוכש אותו יחד עם כרטיס זיכרון, אך כשהוא נמכר לבדו, מחירו כ-$250. מבנה מחיר זה, יחד עם נחיתותו של כרטיס הזיכרון של MITS, הביא חובבים רבים לתחושה שהם מנוצלים באורח לא הוגן, ועד מהרה החלו לנהוג עם המפרש של מיקרוסופט, שלא היה חופשי באותו אופן בו נהגו עם התכנה החופשית שכותביה תרמו מרצון.

אנקדוטה ידועה מהתקופה היא ה"מכתב הפתוח" שכתב גייטס לקהילת החובבים, ובו הוא מסביר מדוע אין זה ראוי להעתיק את הבייסיק של מיקרוסופט בלי לשלם - "Open Letter to Hobbyists"(אנ').

כדי להשתמש באלטייר נחוץ זיכרון. מפרש הבייסיק לבדו דורש כ-3KB, ונחוץ זיכרון נוסף לתוכנה עצמה ולנתונים בהם היא משתמשת, כך ש-4KB זיכרון הוא כמעט המינימום. אם ממלאים באלטייר 17 חריצים (חריץ אחד שמור למעבד) בכרטיס הזיכרון המינימלי, של 256 בתים, המחשב המלא מכיל מעט יותר מ-4KB, המספיקים בדוחק. אפשר במקום זה להשתמש בארבעה או חמישה כרטיסי RAM סטטי, של 1KB - מחיר הזיכרון בתצורה כזו הוא כ-$1000, כמעט כפול ממחיר המחשב (כשקונים אותו מורכב). התצורה הרצויה למי שצריך 4KB או יותר של זיכרון היא שימוש בכרטיס הזיכרון הדינמי, אבל הכרטיסים של MITS היו ידועים לשמצה בחוסר אמינותם - החברה עצמה הריצה בקביעות 7 מחשבי אלטייר עם זיכרון דינמי, כדי שארבעה מהם יהיו שמישים רוב הזמן.

במצב זה, לא פלא שתוך זמן קצר החלו חברות קטנות (לפעמים מהנדס בודד שעובד במוסך הצמוד לביתו) לפתח ולמכור כרטיסי זיכרון שעובדים עם האלטייר, אמינים יותר וזולים יותר מהכרטיסים שהציעה MITS. חברה אחת כזו הייתה Processor Techologies, או ProcTec, שהציעה כרטיסי זיכרון, ולאחר מכן כרטיסי קלט/פלט (לעומת הכרטיסים של MITS, כרטיס הקלט פלט הפופולרי של ProcTec כלל שני פורטים טוריים ופורט מקבילי על כרטיס אחד, ובדגמים מאוחרים יותר גם ממשק לטייפ קסטות על אותו כרטיס^{[דרוש מקור]}. מאוחר יותר הציעה ProcTec כרטיס מסוף, המבוסס על מאמרו של לנקסטר מ-1973, בשינויים ושיפורים קלים, בשם Video Display Module 1 בדרך כלל מוכר כ-VDM-1. כרטיס זה היה כרטיס המסוף הראשון^{[דרוש מקור]} לאלטייר, ותוך זמן קצר הפך אחד הכרטיסים הפופולריים. רוברטס זעם על "חוצפתם" של המתחרים, ואפילו שקל לתבוע כמה מהם משפטית^{[דרוש מקור]}, אבל התחרות נמשכה והתעצמה.

לא עבר זמן רב, והתחרות חרגה מכרטיסי זיכרון ועברה ללב העניין; כבר בדצמבר 1975, פחות משנה אחרי התחלת המכירות של האלטייר, החלה חברת IMSAI ("אימסאי") למכור את המחשב IMSAI 8080 (אנ') – שיבוט של האלטייר. האימסאי השתמש בארכיטקטורה של האלטייר עם מבנה פיזי וסידור כמעט זהים, ובאפיק S-100 ("אפיק אלטייר"). כרטיסים שנבנו עבור האלטייר עבדו באימסאיי, והמחשבים נמכרו במחירים דומים.

במחשב של אימסאיי תוקנו הפגמים הבולטים של האלטייר: ספק הכוח היה גדול יותר, המארז היה סולידי יותר, והעיקר - הכרטיסים שחברת אימסאיי מכרה היו אמינים יותר. אימסאי מכרה לוח אם שלם ("לוח האם" של האלטייר מורכב מלוחות בני ארבעה חריצים כל אחד, שהחובב צריך "לשרשר" על ידי הלחמת 100 חוטים קצרים בין לוח לבא אחריו). המחברים של אפיק הנתונים בלוח האם של האימסאיי היו באיכות גבוהה יותר מאלו שבאלטייר, המפסקים הקדמיים היו באיכות גבוהה יותר, והמארז נראה "מקצועי" יותר^{[דרוש מקור]}.

אימסאי החלה למכור קיטים של המחשב שלה בדצמבר 1976, ומחשבים מורכבים בתחילת 1976. MITS עבדה גם היא על דגם שיפתור את הבעיות, ובמרץ 1976 הציגה את דגם Altair 8800B. דגם זה "יישר קו" עם המחשב של אימסאי - ספק כוח גדול, עיצוב מקצועי, לוח אם שלם, ופנל קדמי משופר. דגם זה עדכן גם את לוח המעבד, והוסיף ערוץ תקשורת טורי לדגם הבסיסי. החל ב-1976 ובשנים הבאות, עשרות חברות מכרו מחשבים המבוססים על ערוץ האלטייר, ומאות חברות פיתחו, ייצרו, ומכרו כרטיסים שונים שמתאימים לו - למעשה, ה"מסלול" האופייני לחברה שייצרה מחשבים, מתחיל כיצרנית כרטיסי הרחבה לאלטייר ולתואמיו: כמה מהחברות שהחלו כך הן Processor Technology, שאחרי כרטיסי S-100 לאלטייר מ-1975, פיתחה ב-1976 את המחשב SOL-20 (אנ'), שהיה אחד המחשבים הראשונים בתצורה "מלאה": מחשב, מקלדת, בקר וידאו, וקלט-פלט טורי ומקבילי (תצורה שמחשב אפל II שהופיע שנה אחר כך הפך פופולרית), "מחשבי כוכב הצפון" (North Star Computers (אנ')^[3]), Vector Graphic (אנ') (חברת מחשבים אישיים שהוקמה ונוהלה בידי שתי נשים, בתעשייה בה לא נראו נשים בתפקידי ניהול), קרוממקו (חברה שהחלה במקביל לאלטייר, ומכרה, בין השאר, את המצלמה הדיגיטלית הראשונה, בשם "קיקלופ", שהתחברה לכרטיס של האלטייר, וכן את בקר הווידאו הצבעוני הראשון - Dazzler. קרוממקו החלה לייצר מחשבים לקראת סוף העשור), וחברות רבות נוספות, שהמשיכו להתקיים ולשגשג שנים אחרי ש-MITS ואחריה אימסאי חדלו למעשה להתקיים.

ב-1976 כבר הייתה סביב האלטייר תחילתה של תעשייה. חברות ייצרו כרטיסים שהרחיבו את יכולות האלטייר, וכאלו שהתחרו במוצרי MITS. חברת קרוממקו מכרה מצלמה דיגיטלית לאלטייר, חברת ProcTec, שהחלה דרכה כיצרנית כרטיסי זיכרון, הרחיבה את ההיצע, ובנוסף לכרטיסי קלט/פלט וזיכרון, הציעה עכשיו כרטיס "מסוף" שהיה המשך הפיתוח של קיט המסוף שדון לנקסטר פרסם כמה שנים קודם. חברת North star יצאה עם כונן הדיסקטים הראשון שעבד עם מחשב אישי, בנוסף לשתי החברות שייצרו אלטייר ותואם-אלטייר, החלו להציע מחשבים, רובם מבוססים S-100. ביולי 1976 יצאה גם ProcTec עם מחשב משלה, SOL 20 (אנ'). שלא כמו האלטייר והאימסאיי, הסול הגיע מורכב במארז עם מקלדת, זיכרון, יציאה למסך או טלוויזיה ביתית, יציאות פלט/קלט. אף על פי כן נשארו מספר חריצים פנויים, תואמי S-100.

לצד התעשייה הפורחת, התפתחה קהילת משתמשים וחובבים שגדלה בקצב, כרבים מחברי הקהילה "חוצים את הקווים" והופכים למשתתפים פעילים בתעשייה, כיצרני חומרה, מחשבים, תוכנה, ייסוד מגזינים, כתיבה במגזינים, כתיבת ספרים, וכן הלאה. בשנים הראשונות, לפחות עד סוף 1976, האלטייר ותואם היה המרכז, והתעשייה סביבו גדלה והתרחבה גם לכיוונים מרוחקים יותר ויותר מהאלטייר. המעבד של מוטורולה, ה-6800 יצא, והופיעו מחשבים המבוססים עליו. אפילו רוברטס עבד על מחשב המבוסס עליו - אלטייר 680. במגזינים הופיעו מדי חודש פרויקטים, קיטים, מוצרים חדשים ותוכנה. שוק התוכנה המסחרית, גודל, ובנוסף לבייסיק של מיקרוסופט הופיעו תוכנות לניהול חשבונות, מעבדי תמלילים, משחקים ועוד משחקים, וכן הלאה. גארי קילדל, פרופסור למחשבים באקדמיה של הצי, פיתח עבור אינטל מערכת הפעלה עבור ה-8080 בשביל מערכת הפיתוח שלהם, ואינטל לא התנגדה לכך שקילדל ייטול בעלות על המערכת. חברת אימסאיי קנתה מקילדל זכויות הפצה בלתי מוגבלות, וכעת הייתה גם מערכת הפעלה. לצד מועדוני החובבים בכל רחבי ארצות הברית ובארצות אחרות, הופיעו גם חנויות, וכעת ניתן היה להסתכל ולגעת בכל החידושים האחרונים, גם בלי הכרח לרכוש את כולם, והעסקים היו טובים. שני ירידים שנתיים אורגנו, בחוף המזרחי ובחוף המערבי של ארצות הברית, והעיתונות והתקשורת הכלליים החלו לשים לב לתעשייה. המושג "מחשב" החל להופיע בשיח לא כדבר ערטילאי, שרוב האנשים לא ראו מעודם, אלא כחפץ ממשי, שאפשר לגעת בו, מוקף במעט מסתורין, משום שהרבה אנשים עדיין לא ראו למה הוא טוב.

בשנה הבאה, 1977, הופיעו מחשבים שלא כולם היו מבוססים על ה-8080, בלי S-100, חלקם מחברות מבוססות שהחליטו להיכנס לתעשייה. שלושת החשובים בהם היו חברת קומודור אינטרנשיונל עם PET, רדיו שק עם TRS-80, וחברת אפל עם אפל II. המחשבים של קומודור ואפל היו מבוססים על מעבד 6502 של חברת mos technology, והמחשב של רדיו שק על מעבד חדש, Z80 של חברת זילוג, אותה הקימו פדריקו פג'ין ומסטושי שימה, הצוות שפיתח את האינטל 4004 ואת ה-8080. שלושת המחשבים דמו לסול הרבה יותר מאשר לאלטייר: המארז כלל כמעט הכול, ובמקרה של קומודור גם מסך.

שנה זו סימנה גם את שקיעת האלטייר: ה��פעת המחשבים החדשים, שהיו ידידותיים יותר, והופעת מחשבים מבוססי S-100 עם מעבד Z80, שעלה על ה-8080, ועם זאת היה תואם לאחור והריץ תוכנה המיועדת למעבד הישן, הפכו את האלטייר בן השנתיים ל"דור הקודם". רוברטס מכר את החברה ל-pertec, וזמן קצר אחר כך פסק הייצור.

מחשבי S-100 חדשים (כלומר מחשבים עם הערוץ שפותח עבור האלטייר) המשיכו להופיע עד לאמצע שנות ה-1980. אחד המאוחרים בהם הוא "קייפרו II", שזכה להצלחה בשוק, והשיק את חברת קייפרו שבשנים הבאות המשיכה לפתח ולייצר מחשבים, בדרך כלל "תואמי IBM-BP".

אפשר להסתכל על סיפור האלטייר בראייה רחבה קצת יותר כסיפור ה-S-100. המחשבים הללו, כקבוצה, המשיכו להיות חשובים: בין 1977 להופעת ה-IBM PC ב-1981, עולם המחשבים האישיים התחלק, ברובו, בין משפחת מחשבי ה-S-100, שאפשר לאפיין גם כמחשבי CP/M, מערכת ההפעלה של קילדל, ובין שורת מחשבים שבראשם האפל, ומאחריו מחשבים של רדיו שק, קומודור, ואטארי. סביב ה-S-100 ומחשב האפל הפתוח נוצרו "תעשיות בית" של כרטיסי הרחבת חומרה, וסביב שני מרכזים אלו הופיעו חדשות לבקרים מחשבים אישיים נוספים, אך רק שני מרכזים אלו היו משמעותיים מספיק לצמיחת "אקו סיסטם" משמעותי סביבן. בקבוצה זו זכור המחשב הנייד של אדם אוסבורן, האוסבורן 1, וסדרת מחשבים של kaypro, שהמשיכו להימכר עד אמצע שנות ה-80.

מורשת האלטייר הפכה בחלקה להגדרת המחשב האישי, עד וכולל IBM PC.

• ניתן להרחבה: בלוח האם של האלטייר יכול הלקוח להוסיף, בעזרת הוספת כרטיסים, פונקציונליות חדשה. תכונה זו הייתה חיונית לצמיחת אקו סיסטם (אף על פי שאינה מבטיחה צמיחה כזו).
• בייסיק הוא "חלק מהחבילה". לא היה מחשב אישי שלא ציית לצו הזה. אפילו ה-PC, כשיצא ב-1981, כלל אופציה של בייסיק ב"קושחה", במספר שבבי זיכרון קריאה בלבד.
• מיקרוסופט נוסדה סביב האלטייר, ומשך מספר שנים היה זה היעד היחיד או העיקרי של מוצריה.
• חברות תוכנה ��וספות. תעשיית התוכנה למחשבים אישיים, נוסדה סביב האלטייר.
• תעשיית המגזינים המוקדשים למחשבים אישיים, החלה במגזין האלטייר של רוברטס. ביל גייטס כתב כתבות לרבים מהגליונות, וכמוהו פול אלן.

• היסטוריה של המחשב האישי