תאוריית המודרניזציה

דייוויד אפטר הדגיש את החשיבות של השיטה הפוליטית ואת ההיסטוריה של הדמוקרטיה, כשהוא חוקר את הקשר בין דמוקרטיה, ממשל תקין ויעילות לבין מודרניזציה. דייוויד מק'קללנד ("החברה המצליחה", 1967) ניגש לנושא זה מההיבט הפסיכולוגי, עם תאוריית המוטיבציה שלו, כשהוא טוען שמודרניזציה אינה יכולה להתרחש עד שחברה מסוימת מעריכה את ערך החדשנות, ההצלחה והיוזמה החופשית. אלכס אינקלס ("להעשות מודרני", 1974) יצר גם הוא מודל דומה של "האישיות המודרנית", שעליה להיות עצמאית, פעילה, מעוניינת במדיניות ציבורית ובעניינים תרבותיים, פתוחה לחוויות חדשות, רציונלית ומסוגלת ליצור תוכניות ארוכות טווח לעתיד. כמה מהחיבורים של יורגן הברמאס גם הם קשורים לתת-התחום הזה.

וולט רוסטוב התמקד בספרו "שלבים של צמיחה כלכלית: מניפסט לא-קומוניסטי" (1960) בצד הכלכלי של המודרניזציה, וניסה להראות מהם הגורמים שמדינה צריכה כדי להגיע לדרך המודרניזציה. רוסטוב תיאר את תהליך ההתפתחות הכלכלית בצורה אבולוציונית:

• השלב המסורתי, במסגרתו ישנה התנגדות גדולה של החברה המסורתית לחידושים טכנולוגיים. החיברות המסורתי כל כך חזק עד שהפרטים בחברה אינם מוכנים לאמץ דפוסים חברתיים-כלכליים חדשים, ואף לא לתת בידי פרטים אחרים את החופש לאמץ דפוסים אלה. בשלב זה החברות המסורתיות עשירות מבחינה רוחנית, אך הן דלות מאוד מבחינה כלכלית.
• שלב ההמראה, במסגרתו החברה הולכת ומתנערת מכבלי המסורת, ודפוסים חדשים, כגון אינדיבידואליזם, חדשנות אינדיבידואלית והישגיות מתחילים לתת את אותותיהם. על פי תאוריה זו בריטניה הגיעה לשלב זה בתחילת המאה ה-19, וארצות הברית כעשרים שנה לאחר מכן. תאילנד היא דוגמה למדינה אשר בסו�� המאה ה-20 נמצאה בשלב זה.
• שלב החתירה לבגרות טכנולוגית, במסגרתו ישנו משק כלכלי פעיל ומגוון, המעודד יתרונות טכנולוגיים. בשלב זה ישנה ירידה ניכרת ברמת העוני המוחלט, וישנם תהליכי עיור מואצים, התמחות תעסוקתית, כרסום בקהילה ובמסורות המשפחתיות ואינדיבידואליזם הולך וגובר.
• שלב הצריכה ההמונית, במסגרתו הייצור ההמוני מוביל לצריכה המונית. ארצות הברית נכנסה לעידן זה בתחילת המאה ה-20.

לחברה מודרנית מספר מאפיינים:

חברה מודרנית מתנהלת על פי יממה בת 24 שעות, בה מתנהל סדר יום שמוגדר מראש. קיימת שעה מוגדרת לפתיחת עסקים, ללימודים במוסדות חינוך, לזמני ארוחות. פגישות נקבעות מראש. כן החברה מתנהלת על פי לוח זמנים שנתי - תשלומים מתבצעים בתאריכים מסוימים, דו"חות מוגשים בתאריכים מוגדרים מראש, תקציבים מוגדרים על פי זמן, זמני החופשות נקבעים מראש. גם למשימות שונות נקבע פרק זמן ברור להשלמתן.^[1]

  ערך מורחב – אינדיבידואליזם

בחברה מודרנית הפרט הוא הריבון על חייו. הוא ייחודי, אוטונומי ועצמאי, ועומד במרכז המחשבה.

  ערך מורחב – עבודת צוות

החברה המודרנית מאופיינת במשימות רבות הדורשות עבודת צוות, במגוון רחב של תחומים. בין התחומים בהם ניתן למצוא עבודת צוות ניתן למצוא את הספורט, בו עבודת צוות במשחקים קבוצתיים כגון כדורגל או כדורסל זוכה להערכה רבה, פוליטיקה מפלגתית בה לגורמים שונים במפלגה או בסיעה בבית נבחרים תפקידים שונים, וממשלה בה התפקידים מתבצעים על ידי שרים שונים אך ההחלטות מתקבלות כצוות, מחקרים בתחומי המדע המתנהלים בצוותים, וכמובן במקומות עבודה רבים.
עבודות צוות בחברות מודרניות הן לא פעם מורכבות ביותר, וכרוכות בתכנון דקדקני מראש, תזמון משימות, ניהול וביצוע מדויקים.

  ערך מורחב – התמחות (מערכות)

דווקא בגלל הנטייה המודרנית לעבודת צוות, נוצר צורך עז בהתמחות, מכיוון שלא פעם לכל אחד מחברי הצוות תפקיד שונה והתמחות בתפקיד המסוים הזה מהווה יתרון הן לצוות והן לתפיסה האינדיבידואליסטית בה רבים מחפשים את ייחודם בתוך החברה.

ביקורת רבה הופנתה כלפי תאוריית המודרניזציה:

• נטען כי התאוריה היא מסווה אידאולוגי למען הקפיטליזם, וכי למרות תהליכי מודרניזציה שעברו, בחברות רבות כגון אלה שמדרום לסהרה, חלה ירידה מתמדת ברמת החיים.^{[דרוש מקור]}
• החברות החזקות כיום התחזקו מבחינה כלכלית מתוך עמדה של עצמה גלובלית, כך שאין לצפות שהחברות החלשות כיום, שנמצאות בעמדת חולשה מבחינה גלובלית תוכלנה לעבור תהליך דומה.
• תאוריית המודרניזציה מציגה את החברות העשירות כמסייעות לחברות העניות, בשעה שהחברות העשירות הן אלה שנישלו וממשיכות לנשל את החברות העניות.^{[דרוש מקור]}
• נטען כנגד תאוריית המודרניזציה שהיא מציגה עמדה אתנוצטרית בנוגע לשאלות של קידמה, מסורת, תפיסת חיים ואף רמת חיים (כך, למשל, הרס הסביבה מזיק לרמת החיים).
• התאוריה מפנה אצבע מאשימה כלפי החברות החלשות, ובעצם מאשימה את הקורבנות בנחשלותן. לפיכך תאוריות של ריבוד גלובלי צריכות לשים דגש על מעשי החברות העשירות ופחות על מעשי החברות העניות.

היישום המרכזי לתאוריית המודרניציה במדינת ישראל נעשה בשנות ה-50 וה-60, במסגרתו שלטה התפיסה בקרב מדעני החברה ובקרב האליטות החברתיות, כי על יוצאי ארצות האסלאם לעבור תהליכי מודרניזציה. הטענה הייתה שמכיוון שעולים אלה עלו ממדינות לא מודרניות, עליהם לעבור תהליכי דה-סוציאליזציה ורה-סוציאליזציה, על מנת שיוכלו להצטרף כראוי לכור ההיתוך הישראלי. גם בישראל תאוריה זו נמצאה תחת מתקפה החל משנות ה-70, בין השאר כתוצאה מערעור ההנחה בדבר אי-המודרניות של המדינות מהן הגיעו העולים מארצות האסלאם, וכתוצאה מהבנה טובה יותר של תהליכי אוריינטליזציה, ניחשול ודיכוי חברתי ותרבותי.