שלושת המלכים וחמשת הקיסרים

המידע על התקופה המיתולוגית מגיע בעיקר מהספרים:

• רשומות ההיסטוריון, שנכתבו על ידי סְה-מָה צְ'ייֵן במאה השנייה לפנה"ס.
• רשומות הבמבוק, שנכתב במאה הרביעית לפנה"ס.

הספרים מתארכים את תחילת ההיסטוריה הסינית לתקופת שלושת המלכים וחמשת הקיסרים – 2800 לפנה"ס. לתקופה זו מאפיינים מיתולוגיים מובהקים. למלכים ולקיסרים תכונות מיסטיות והם מתוארים כשליטים נבונים ובעלי מוסר גבוה. אחד מהם, הקיסר הצהוב נחשב לאבי בני ההאן.

שלושת המלכים וחמשת הקיסרים שייכים לתקופה העתיקה ביותר בסין אשר נדיר למצוא מקורות כתובים ממנה, ורוב הידע לגביה מסתמך על אגדות שהועברו מדור לדור עד ימינו. משום כך העובדות ההיסטוריות מאותם ימים נעשו מעורפלות ולא ברורות בדורות מאוחרים יותר. מאחר שההיסטוריה של התקופה קשורה בעבותות עם אגדות עממיות, קשה לקבוע את מהימנותם של סיפורים רבים.

סה-מה צ'יאן כותב כי תחילת ביסוס מערכת ממשלתית נעשה בימי שושלת שיה, וסגנון המערכת הונצח על ידי שושלות שאנג וג'ואו. בתקופת שלוש שושלות אלו, החלה ההיסטוריה של סין. מכאן ואילך, עד למאה העשרים, מתוארות תולדות סין לפי השושלות שמשלו בה.

עידן שלושת המלכים התקיים בתקופה של לפני בערך 9,000 שנה עד 4,000 שנה, והוא העידן בו החלה להיווצר התרבות הסינית. המקורות ההיסטוריים קובעים בבירור שהתקופה הממושכת של שלושת המלכים הייתה תקופה של מעבר מחברה שבטית מטריארכלית לפטריארכלית, ואכן בין שלושת המלכים משתלבת גם דמותה הקדומה של נוּ'וָה. עד תקופתם של חמשת הקיסרים החברה הייתה כבר פטריארכלית, אולם לנשים עדיין היה מעמד חברתי גבוה יחסית, וכך לנשים דוגמת ליי דזו הייתה תרומה משמעותית בהתפתחות התרבות. תקופת חמשת הקיסרים היא התקופה העוקבת לזו של שלושת המלכים ובה המשיכה התרבות להתפתח. בתחום הכתב למשל, האגדות מספרות שפֿוּשִׂי יצר את שמונה הטריגרמות ואת הכתיבה, ובתקופתו של הקיסר הצהוב היה זה צָאנְג גְ'יֵה שהגדיר את סימני הכתב הסיני, וקידם את הכתב לשלב של בגרות. גם פולחן הדרקון^[1] מימיהם של נוּ'וָה ופֿוּשִׂי הוסיף להתפתח בתקופתו של קיסר הלהט. על פי האגדות גם קיסר הלהט (הכוונה לקיסר הלהט האחרון) וגם הקיסר הצהוב הם צאצאיו של שֶׁנּוֹנְג^[2], אך קיסר הלהט היה ראש השבט של אנשי שֶׁנּוֹנְג, כמו גם ראש התאגדות השבטים והקיסר הכללי. אולם אז הגיעה תקופה בה נחלש שבטו של שֶׁנּוֹנְג, ושבטם של הקיסר הצהוב ופֿוּשִׂי (ויש המאמינים שפָּאנְגוּ הוא למעשה פֿוּשִׂי) היה מקורב למלוכה, כך שלבסוף החליף הקיסר הצהוב את קיסר הלהט בתור הקיסר, ונעשה לראשון מבין חמשת הקיסרים. לאחר חמשת הקיסרים הגיעו התקופות של שושלות שיה, שאנג וג'ואו.

שלושת המלכים מתוארים במסורת הקונפוציאנית כמלכים-קדושים שמשתמשים בכוחם לשפר את חיי האזרחים במדינתם. בשל קדושתם הם חיו שנים רבות, וזכו לתקופות ארוכות של שלום.

ישנן גרסאות רבות בשאלת זהותם של שלושת המלכים:

• פֿוּשִׂי, שֶׁנּוֹנְג, שׂוֵ'אניְוֵּ'אן (הקיסר הצהוב) (על פי ההקדמה של "הקלאסיקה של המסמכים", "עידן הקיסרים"
• פֿוּשִׂי, שֶׁנּוֹנְג, סְווֵיזֶ'ן (על פי "המסורת הגדולה של הקלאסיקה של ההיסטוריה (סי')", "חוטי הערב של הטקסים (סי')" בפרק "שפע הספרותיות"^[3])
• פֿוּשִׂי, שֶׁנּוֹנְג, נוּ'וָה (על פי "חוטי הערב של האביבים והסתוים (סי')" בפרק "נדידת דובהה"^[4], "בסיס פריחת צו השמיים (סי')", "רשומות ההיסטוריון" בפרק "ימי חיי שלושת המלכים"^[5], בתיקון של סְה-מָה גָ'אן)
• פֿוּשִׂי, שֶׁנּוֹנְג, ג'וּז'ונְג (על פי "מכלול הנמר הלבן")
• פֿוּשִׂי, שֶׁנּוֹנְג, גונְגְגונג (על פי "הרשומות החיצוניות למראה כוללת (סי')").

מלבד אלו, רשומות ההיסטוריון של סְה-מָה צְ'ייֵן מתקופת שושלת חאן מונות את שלושת המלכים כ"מלך השמיים", "מלך האדמה" ו"מלך האנשים", שלושה אלים שמאוחר יותר הפכו בדאואיזם לשלוש קבוצות של שליטים מוקדמים, אמצעיים ומאוחרים: לשלושת המלכים הראשונים הייתה צורת אדם. לשלושת המלכים האמצעיים היה ראש דמוי אדם וגוף נחש או גוף דרקון. ומתוך שלושת המלכים המאוחרים, למלך השמיים המאוחר, הוא פֿוּשִׂי, היה ראש אדם וגוף נחש, למלך האדמה המאוחר, הלא היא נוּ'וָה, היה ראש אדם וגוף נחש, ולמלך האנשים המאוחר, הוא שֶׁנּוֹנְג, היה ראש שור וגוף אדם.

פֿושי ונו'וה הם (לפחות בחלק הגרסאות) אל (פֿוּשִׂי) ואלה (נוּ'וָה), בעל ואישה, וכן אח ואחות ששורדים אחרי מבול הרסני, והם האב והאם של כל בני האדם.

פֿושי הבחין לראשונה בשמיים והכוכבים כשהיה הראשון שצפה למעלה, וחקר את העולם כאשר הביט למטה, הוא בחן את אורח חיי הציפורים ובעלי החיים האחרים, גילה את הסדר הקדמון ששולט בעולם, ואז יצר 8 כללים שלפיהם יש לחיות בעולם.

שנונג "האיכר האלוהי", הידוע גם בכינוי "קיסר הלהט", המציא את החקלאות והיה הראשון שהחל להשתמש בצמחים למטרות ריפוי.

לפי חלק מהמקורות לאחר מותו של פֿושי, עלה לשלטון שֶׁנּוֹנְג, ולימד את בני האדם לגדל גידולים חקלאיים, לצוד ולדוג. הוא המציא את הכסף ואת השווקים, ולימד את האדם איך לסחור.

תקופת חמשת הקיסרים התקיימה לפני כ-4,000 שנה, באותה תקופה חי באגן הנהר הצהוב השבט של משפחת גִ'י, שבראשו עמד הקיסר הצהוב, ועיקר עיסוקו היה בחקלאות. במקביל היה שם שבט נוסף, של משפחת גְ'יָאנְג, בראשות קיסר הלהט, ובין הצדדים היו חיכוכים על בסיס קבוע. לבסוף פרצה בין הצדדים מלחמת בָּאנצְ'ווָאן, הקיסר הצהוב הביס את קיסר הלהט, בעקבות כך התאחדו שני השבטים ולבסוף השתלט הקיסר הצהוב גם על שאר שבטי האזור. התרבות הסינית של תקופת הקיסר הצהוב נהנתה מהתרחבות משמעותית, ובאותו זמן גם נוצרה הקבוצה האתנית הסינית. הכינוי בו הסינים מכנים את עצמם – "צאצאי הלהט והצהוב" (炎黃子孫) מקורו בתקופה ההיא.

ישנם כמה רישומים של חמשת הקיסרים האגדיים:

• הקיסר הצהוב, גְ'ווָאנשׂוּ', הקיסר קוּ, יָאו, שׁוּן (על פי "רשומות ההיסטוריון" בפרק "ימי חיי חמשת הקיסרים"^[6], "שורש היוחסין"^[7], "קלאסיקת הטקסים של דָאי הזקן"^[8], "יי ג'וואן"^[9], "הקלאסיקה של הטקסים"^[10])
• שָׁאוהָאו, גְ'ווָאנשׂוּ', הקיסר קוּ, יָאו, שׁוּן (על פי ההקדמה ל"קלאסיקה של ההיסטוריה"^[11], "מכלול דברי הטעם מן הנמר הלבן"^[12])
• פָּאושִׂי (פֿוּשִׂי), שֶׁנּוֹנְג, הקיסר הצהוב, יָאו, שׁוּן (על פי "תוכניות המדינות הלוחמות"^[13])
• נסיך הָאו (או האו הגדול, כינוי לפֿוּשִׂי), קיסר הלהט, הקיסר הצהוב, שָׁאוהָאו, גְ'ווָאנשׂוּ' (על פי "הקלאסיקה של הטקסים" בפרק "מצוות החודשים"^[14], "האביבים והסתוים של מר לוּ'"^[15], "חְווָאיְ נָאן דְזְה"^[16])
• הקיסר הצהוב, שָׁאוהָאו, גְ'ווָאנשׂוּ', קוּ, יָאו (על פי "הרשומות החיצוניות למראה כוללת"^[17])
• הקיסר הירוק כוח-חסד-נערץ, הקיסר האדום זעם-להבה-אדומה, הקיסר הלבן תבנית-מהלך-לבנה, הקיסר השחור עידן-הרמוניה-מזהירה, הקיסר הצהוב שומר-נקודת-מפנה (על פי "משמעות נכונה לרשומות ההיסטוריון"^[18])

מעבר לאלו המסמך "הדרך של טאנג יוּ'”^[19] שנמצא בין פיסות הבמבוק של צ'וּ מגְווֹדְייֵן מתאר שישה קיסרים באומרו: “שישה קיסרים עלו בימי קדם, כולם מקורם בזאת".

הקיסר הצהוב נחשב כאב מייסד של התרבות הסינית. חי לפי המסורת בין השנים 2698 לפנה"ס ו2599 לפנה"ס. בין היתר הוא איחד 40 שבטים שונים וכך יצר את האומה הסינית הראשונה, את בני חאן. מייחסים לו את פיתוחם של: הכתב הסיני, לוח השנה הסיני, המתמטיקה, הרפואה המסורתית, הפקת המשי, חץ וקשת, המצפן.

הקיסרים יָאו ושון נקראים "שני הקיסרים", ויחד עם יו' הגדול מייסד שושלת שיה, הם נחשבים למופת של מנהיגים/שליטים מוסריים ונבונים לאורך כל ההיסטוריה הסינית.

המיתוס העיקרי על יו' הגדול מתאר את ההתרחשות שהביאה להקמת שושלת שְׂיָה. במיתוס מתואר כיצד הקיסר שון הטיל על יו' לרסן את מימיו של שיטפון גדול. כהוקרה על עבודתו, התפטר הקיסר שון מתפקידו לטובת יו' שייסד את שושלת שְׂיָה.

צ'ין שה חואנג די (בסינית: 秦始皇帝) משמעו הקיסר הראשון מצ'ין, שמו המקורי של צ'ין שה חואנג די היה יינג ג'נג, ובנטילת התואר שה חואנג-די הקיסר רצה לבדל את עצמו מול התואר "מלך" (וָאנְג 王) בו השתמשו בשבע המדינות אותן הוא איחד. ולכן הקיסר הראשון של סין צ'ין שה-חואנג די, יצר את התואר קיסר סין (חואנג-די) מהמילים קיסר (חואנג) ומלך-אל (די).