שוטר (מקרא)

המילה "שוטר" נגזרה מהפועל שט"ר, שמשמעו באכדית, "לכתוב". בהתאם לכך, בתרגום השבעים המילה "שוטרים" מתורגם הרבה פעמים ל-γραμματεῖς ("סופרים").

מהעובדה שהשוטר מוזכר במקרא בדרך כלל לצד שרים, שופטים וזקנים, הסיקו חוקרים שתפקידו בתקופת המקרא היה מקביל למושל או למפקח.

על סוף ימי דוד המלך כתוב שששת אלפים לויים שימשו כשופטים ושוטרים^[1]. כמו כן בספר דברי הימים מוזכרים שוטרים לויים שמינה יהושפט מלך יהודה בעת טיהור הפולחן; "וגם בירושלים העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים ומראשי האבות לישראל למשפט ה' ולריב". על כך נכתב בתלמוד (מסכת יבמות פו עמוד ב): "אמר רב חסדא בתחלה לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוים שנאמר (דברי הימים ב יט, יא) ושוטרים הלוים לפניכם עכשיו אין מעמידין שוטרים אלא מישראל שנאמר ושוטרים הרבים בראשיכם:" המשך חכמה משער כי עוד במהלך שעבוד מצרים החלו הלוויים לשמש כשוטרים כי היו פטורים מהשעבוד^[2].

בתקופת המשנה והתלמוד הוטל על השוטר גם תפקיד ביצועי, והוא להוציא אל הפועל את פסקי הדין של השופטים. כך במדרש תנחומא: "כיון שנתחייב אדם בבית דין לחבירו... מוסרו ביד שוטר והשוטר מוציא ממנו"^[3].

בנוסף לתפקיד ההוצאה לפועל הוטל על השוטר לוודא, כי המשקלות של הסוחרים מכוילות למשקל הנכון, ולשמור באופן כללי על הסדר הציבורי, כדברי הרמב"ם: "שוטרים... המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמידות ולהכות כל מעוות"^[4]. בשל משמעות זו, שמירת הסדר הציבורי, נבחר המונח "שוטר" עבור אנשי המשטרה בעת המודרנית.