קורבן (יהדות)

קורבנות מופיעים בסיפורי המקרא החל משחר האנושות. קין והבל, בניו של אדם הראשון, הביאו קורבן מן הצומח ומן החי. ה' "שעה" ונענה לקורבנו של הבל, ולא לזה של קין. לא מוסבר במקרא הטעם לכך, ואף לא כיצד נודע להם שקורבנו של הבל התקבל^[ב]. מן המסופר על שיחתו של ה' עם קין לאחר מכן משתמע שהתנהגותו הייתה פגומה, והטבת מעשיו היא תנאי לקבלת קורבנו^[9]. קין לא השלים עם כך, ובכעסו רצח את הבל.

נח הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממי המבול: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ"^[10].

שלושת האבות בנו מזבחות לה'^[11]. משיחתם של אברהם ויצחק בעקידת יצחק^[12] מתברר שהכירו את קורבן העולה, ואצל יעקב אף הוזכרה במפורש הקרבת קורבנות^[13].

ביום יציאת מצרים הקריבו בני ישראל את קורבן הפסח. עם הגיעם להר סיני הקריבו בני ישראל קורבנות במהלך כריתת הברית במעמד הר סיני^[14]. קורבנות אלו צוינו מלכתחילה, לפחות בפני פרעה, כאחת המטרות של יציאת מצרים.

לפני חטא העגל נעשתה עבודת הקורבנות על ידי הבכור בכל משפחה.

כשנה לאחר יציאת מצרים נבנה המשכן, ומאז התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, וביצועה בפועל הוטל על הכהנים.

על פי תפיסת היהדות האל איננו בעל צרכים גשמיים, ואינו זקוק לאוכל ושתייה. המקרא בתיאורו את פעולות ה' משתמש לעיתים גם ב"פה" כמטאפורה, אך זאת רק בהקשר של דיבור, כמו: "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"^[15]. לעומת זאת בקורבנות בחר הכתוב לבטא את הדרך בה ה' מקבל את הקורבן באמצעות חוש הריח, שהוא ביטוי מעודן יותר. כך נאמר בקורבנו של נח^[16]: ”וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם...”

הביטוי "ריח ניחוח" חוזר ונשנה פעמים רבות ביחס לקורבנות, כמו בכתוב^[17]: ”צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.” לאחר הביטוי "לחמי", ממנו ניתן להבין שמדובר בסעודה כביכול, באה ההדגשה "ריח ניחוחי" להעמדת הדברים על דיוקם, ולהבהרה שאין זה צורך גשמי. על פי זה תרגם אונקלוס את הביטוי "ריח ניחוח" בכל מקום כ"לאתקבלא ברעוא קדם ה'" (תרגום: להתקבל ברצון לפני ה').

הדברים מפורשים בספר תהלים^[18]: ”לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים^[ג]. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף... אִם אֶרְעַב – לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים^[ד] וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?”

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי^[19] מחדד יותר את הדברים:

אמר הכוזרי^[ה]: אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקורבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר 'את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי', האין פירוש הדברים כי הקורבנות – קורבנות לה' הם, והם לחמו וריח ניחוח לו?

אמר החבר: מה שאמר הכתוב 'לְאִשַּׁי' – מתרץ כל קושיה, כאילו אמר: הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי אינם כי אם לאישי, זאת אומרת, האש הנפעלת לפי דבר האלוה – הקורבנות הם לחמה. והכוונה במצווה הזו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום, כי אם שכינת מעלה^[ו]. כל הנוגע לסדר העבודה לא נאמר כי אם בהשאלה, להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכוהניה, ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו מקודש ונעלה מליהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם. בכל עת אשר רצה האלוה באומה – נפעלה האש ברצונו, והיה זה לאות כי נתקבלה מנחתם ומתנתם.

לרמב"ם בספרו מורה נבוכים גישה אחרת לגמרי לנושא הקורבנות. לדעתו אין בהם מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת אפשרות להקרבת קורבנות במסגרת האמונה בה', כדי למנוע עבודה זרה. אלו דבריו^[20]:

היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים – לשמו יתעלה.

לדבריו אלו יש יסוד במדרש חז"ל:

רבי פנחס בשם רבי לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור (גדור) כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא יז, ז): "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לַשְּׂעִירִם" ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר (דברים לב, יז): "ויזבחו לשדים" ואין שדים אלו אלא שעירים שנא' (ישעיה יג, כא): "ושעירים ירקדו שם" והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה"ד "איש איש מבית ישראל וגו'"

— ויקרא רבה, יב, ח

במשנה תורה^[21] כתב הרמב"ם, כי הקורבנות נחשבים למצוות מסוג ה"חוקים", שלא ניתן להבין את טעמם.

כנגד שיטת הרמב"ם במורה נבוכים יצא הרמב"ן^[22] בחריפות: מסיפורי התורה על קורבנותיהם של קין והבל ונוח, בטרם היו קורבנות לעבודה זרה, משתמע שיש בהם תכלית לעצמם, ולא רק כאמצעי לשלילת ההקרבה לעבודה זרה, שלא הייתה כלל באותה תקופה.

הרמב"ן נתן הסבר חלופי לטעם הקורבנות, לפיו תהליך ההקרבה נועד להעביר לאדם מסר על חומרת החטא: זריקת הדם על המזבח היא מסירת נפש הבהמה תמורת נפש האדם. שאר אברי הבהמה מייצגים את חושי האדם וכוחותיו, והקרבתם ממחישה לאדם את עונש החטא שממנו התכפר. הרמב"ן מוסיף, שטעמם האמיתי של הקורבנות מוסבר על פי תורת הסוד, ורבנו בחיי (שם) מרחיב יותר בהסברת עניינם של הקורבנות על פי דרך זו.

כל אלו הם טעמים והסברים לנושא הקורבנות בכללו. קשה יותר להבנה והסברה ההבדל בין פרטי ההלכות בכל קורבן וקורבן: מדוע נבחר דווקא סוג זה של קורבן, ודווקא סדר זה של עבודתו? כמה מפרטים אלו נדונו בדברי חז"ל. מנחת הסוטה, למשל, באה משעורים, ובלא שמן ולבונה, כדי שקורבנה יהיה כמאכל בהמה, בלא הידור וחגיגיות^[23]. כמו כן מנחת חוטא באה ללא שמן ולבונה, וכן קורבן חטאת ואשם באים ללא נסכים, כדי שלא יהיה קורבנם מהודר^[24]. הוגים מאוחרים יותר עסקו בהסברת פרטים נוספים בקורבנות^[25].

הקורבנות מתחלקים לסוגים שונים, על פי שמם ומטרת הבאתם, על פי בעל הקורבן, ועל פי דרגת קדושתו של הקורבן.

הקורבנות הבאים מן החי נקראים "זבחים", והקורבנות מן הצומח נקראים "מנחות". לקורבנות מן החי קבעה התורה את בעלי החיים הביתיים: בקר וצאן, וכן עופות מצויים בארץ: תורים ויונים. הקורבנות מן הצומח באים בעיקר מן החיטה, ולעיתים גם מן השעורה.

כל סממן בקורבן טעון במשמעות סמלית. כך לדוגמה במנחת הקנאות של הסוטה אין שמן או לבונה, וכן גם במנחת החוטא, כדי שהקורבן יהיה בזוי ופחות. כהן גדול שחטא מביא פר לקורבנו, בעוד שאדם פשוט מביא רק כבשה או שעירה.

בקורבנות הבהמה, עיקרה של ההקרבה הוא מתן דם הבהמה על המזבח. לאחר מכן מעלים על אש המזבח חלקים מן הקורבן, ושאר הקורבן נאכל על ידי הכהנים או על ידי בעל הקורבן. בקורבנות מסוימים כל בשר הקורבן מועלה על אש המזבח.

החלוקה המרכזית המפורטת בתורה היא לשמונה סוגים שונים, על פי שם הקורבן וייעודו^[26].

עוֹלָה – קורבן שכל בשרו מועלה על גבי המזבח, שם הוא נשרף כליל. היחיד מביא את הקורבן על פי נדבת לבו, ולעיתים גם כחובה, כגון עולת ראיה בשלוש הרגלים. הציבור מביא בכל יום את קורבן התמיד, עולה אחת בבוקר ועולה אחת לקראת הערב. גם קורבנות המוסף הבאים במועדים כוללים קורבנות עולה. קורבן עולה בא מבקר וצאן, מן הזכרים בלבד, וכן מן העוף. לקרבן העולה התלוותה כמעט תמיד תוספת של דגנים ויין, בכמות התואמת את גודל הקרבן. שילוב זה של קרבן בשרי בצירוף מנת דגנים ומשקה אלכוהולי היה נפוץ בתרבויות הקדומות של הסהר הפורה^[27].

חַטָּאת – קורבן לכפרה על חטא. קורבן זה אינו בא על פי נדבת לבו של האדם, אלא רק בתנאים ובזמנים שבהם התורה חייבה את הבאתו. מי שעובר בשוגג על חטא חמור, כזה שהעושה אותו במזיד חייב מיתת בית דין או עונש כרת (כמו חילול שבת או גילוי עריות) – חייב להביא קורבן חטאת. כמו כן, הציבור מביא קורבן חטאת כחלק מקורבן מוסף הבא במועדים (ראש חודש, שלושה רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים), וקורבן זה מכפר על טומאה שאולי התרחשה במקדש מבלי שנודע הדבר. חטאת רגילה של יחיד באה בדרך כלל משעירת עזים או מכבשה. חטאת של ציבור באה בדרך כלל משעיר זכר, ולעיתים גם מפר^[28].
קורבן החטאת מיוחד באופן בו דמו ניתן על המזבח: בדרך כלל הדם ניתן על זוויות המזבח בחציו התחתון. דם החטאת ניתן על קרנות המזבח (בליטות בגג המזבח, בארבע פינותיו), ואימוריו מוקטרים על המזבח, כבכל קורבן. בשר החטאת נאכל על ידי הכהנים בלבד, ובתחומי המקדש בלבד. לקרבן החטאת לא מתלווה מנחת דגנים, אך לעיתים מתלווה אליו מנת יין. החוקיות לגבי צירוף היין לקרבן החטאת מורכבת למדיי, וגרסאות שונות שלה מופיעות בנוסח המסורה, בתרגום השבעים ובנוסח שומרון^[27].
במקרים מיוחדים^[29] קבעה התורה שדם החטאת יינתן בתוך ההיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, וביום הכיפורים – אף בתוך קדש הקדשים. חטאות אלו נקראות "חטאות פנימיות" או "פרים ושעירים הנשרפים". אימוריהן מוקרבים על המזבח החיצון, כבכל קורבן, אבל שאר בשרם אינו מוקטר על המזבח וגם אינו נאכל, אלא יש להוציאו אל מחוץ לעיר ולשורפו שם^[ז].

אָשָׁם – קורבן לכפרה על אשמה. גם הוא אינו בא בנדבה, אלא התורה קבעה אותו כחובה על מי שעובר עבירות מסוימות. דמו ואימוריו מוקרבים כמו בשלמים, אבל בשרו נאכל על ידי הכהנים במקדש. האשם בא מן הזכרים בלבד, בדרך כלל מאיל (כבש בוגר), ולפעמים מכבש^[30].

שְׁלָמִים – קורבן המבטא את השלום והשותפות בין כל הגורמים השותפים בו: דמו ואימוריו ניתנים על המזבח, בשרו נאכל על ידי בעליו בתוך תחומי ירושלים, וחלקים מבשרו – חזה ושוק – ניתנים לכהנים. בדרך כלל זהו קורבן נדבה שבאה ביוזמתו של בעליו, ולעיתים חובה להביאו, בשלוש הרגלים. בחג השבועות גם הציבור מביא שלמים, והם נקראים שלמי ציבור". קורבן שלמים בא מבקר וצאן, זכרים ונקבות.

מַעֲשֵׂר – מצווה להפריש עשרה אחוזים מעדר הצאן והבקר, מן הבהמות שנולדו בכל שנה ושנה, זכרים ונקבות, ולהביאם כקורבן^[31]. בשרו של הקורבן נאכל על ידי בעליו, או כל אדם אחר שהורשה על ידם, בתחומי ירושלים^[32]. לאחר חורבן בית המקדש פסקה הפרשת המעשר, בהיעדר יכולת להביאו כקורבן^[33].

בְּכוֹר – בכור זכר הנולד לבהמה של יהודי – יש להביאו כקורבן, ובשרו נאכל על ידי הכהנים בתחומי ירושלים. זהו הקורבן היחיד שקדושתו חלה באופן אוטומטי, מעצם היותו הנולד ראשון, גם אם בעליו לא ביצע פעולה של הקדשה. מכיוון שכך, גם בכורות הנולדים בימינו נחשבים כהקדש, ואסור להשתמש בהם. לפיכך, הנוהג המקובל כיום הוא למכור לפני הלידה את הבכור, או חלק ממנו, לגוי, ובכך פוקעת הקדושה מן הבכור שיוולד.

פֶּסַח – קורבן המובא מדי שנה בשנה, ביום י"ד בניסן (ערב פסח) אחר הצהריים. כל יהודי, בין איש ובין אשה, צריך להיות שותף בקורבן, ולאכול ממנו בירושלים בליל ט"ו בניסן ("ליל הסדר"). לשם כך מתאגד כל העם בחבורות, ונציג מכל חבורה בא עם קורבנו לעזרה, שם מוקרבים הקורבנות באופן המוני, בשלוש קבוצות ("כתות") זו אחר זו. לאחר זריקת הדם על המזבח והקטרת אימוריו, לוקח נציג החבורה את בשר הקורבן אל החבורה הממתינה לו, שם הם צולים אותו ואוכלים אותו בלילה, עם מצה ומרור. קורבן זה משמר את זכר יציאת מצרים, והוא נעשה ברוב עם בצמתים חשובים במהלך ההיסטוריה היהודית, כביטוי לחידוש המחויבות היהודית לקיום התורה.

מִנְחָה – "מנחה" היא מתנה, לה' או לאדם נכבד^[34]. השם "מנחה" התייחד לקורבן זה, הזול בקורבנות^[35], להראות שה' מתרצה גם בקורבן זול ופשוט. מדובר על קורבן מן הצומח, בדרך כלל מסולת חיטים המעורבת בשמן, בתוספת לבונה. המנחה באה כקורבן בפני עצמו, בדרך כלל – על פי נדבת לבו של האדם, או כתוספת הנספחת לקורבן מן החי (עולה או שלמים), ואז יש לצרף לה גם יין לנסכים. בדרך כלל, הכהן לוקח בכפו קומץ מן המנחה ומקריב אותו על המזבח, ושאר המנחה ("שיריים") נאכל על ידי הכהנים בעזרה. מנחות מסוימות, כגון מנחה הבאה כנספח לקורבן, או מנחה שבעליה הוא כהן, מוקטרות כליל על המזבח.

חלוקה זו היא על פי בעל הקורבן, שהקורבן נרכש מכספו. בלשון התורה בעל הקורבן נקרא "מקריב"^[36], אף על פי שבפועל הכהנים הם שמבצעים את ההקרבה.

קורבן יחיד – קורבן המובא על ידי אדם פרטי, או בשותפות של קבוצת יחידים. מטרת הבאת הקורבן על ידי היחיד היא לכפרת חטא, נדבה והבעת תודה, או כחובה שקבעה התורה על כל אדם במועדים. קורבן פסח, למשל, נחשב כקורבן יחיד^[37], אף על פי שהוא מוקרב באופן המוני, מפני שכל קורבן מקורבנות הפסח נרכש על ידי קבוצה נפרדת של אנשים ("חבורה", ממשפחה אחת או יותר)^[38].

קורבן ציבור – קורבן המובא על ידי הציבור כולו, כלומר, שהוא נרכש מכסף שנאסף מכלל הציבור. מדי שנה בשנה נתנו עם ישראל מחצית השקל לבית המקדש, ובכסף זה נקנו קורבנות הציבור. לרוב קורבנות הציבור יש זמן קבוע: קורבן התמיד המובא פעמיים ביום, ומוספי המועדים (שבת, ראש חודש, ראש השנה, יום הכיפורים, ושלוש הרגלים). לעיתים מביא הציבור גם קורבן לכפרה על חטא שנעשה על ידי הכלל ("פר העלם דבר של ציבור"), או לנדבה ציבורית, הנקראת קיץ המזבח.

הקרבת קורבן ציבור נעשית בדומה לקורבן יחיד, פרט לכך שבקורבן ציבור אין סמיכה על ראש הקורבן, בדרך כלל.

כדי לבטא את הציבוריות של הקורבן, הייתה בבית המקדש נוכחות קבועה של נציגי ציבור שאינם כהנים, ונציגות זו נקראת "מעמדות". "אנשי מעמד" היו מסייעים לכוהנים בעבודתם, ובזמנם הפנוי נקבעו להם תפילות מיוחדות וקריאה בתורה, כנראה בבית הכנסת שבמקדש.

חלוקה זו היא על פי המניע להבאת הקורבן:

קורבן חובה הוא קורבן שהתורה חייבה את האדם הפרטי או את הציבור להביאו. לגבי האדם הפרטי, מדובר בעיקר על קורבנות מסוימים בשלוש הרגלים, או עקב אירוע חריג בחיי היום יום (חטא חמור המחייב כפרה, או היטהרות מטומאה חריגה). לגבי הציבור, מדובר בעיקר על קורבן התמיד ומוספי המועדים, ולעיתים גם לכפרה על חטא חמור שנעשה על ידי רוב הציבור ("פר העלם דבר של ציבור").

קורבן נדבה הוא קורבן שהאדם מביא מיוזמתו, כגון להבעת תודה לה' על חסדיו עמו. קורבן נדבה יכול להיות קורבן עולה, קורבן שלמים, קורבן מנחה, וכן כל דבר שעולה למזבח כמו נסכים ולבונה^[39]. קורבן נדבה יכול לבוא בנדר או בנדבה. נדר הוא כאשר האדם אומר: "הרי עלי קורבן" ובכך הוא מחייב את עצמו להביא קורבן. אם אדם זה מקדיש אחר כך בהמה לקורבנו, הרי שגם אם הבהמה תמות או תאבד - לא פקע ממנו חיובו להביא בהמה לקורבן, כיוון שחובו להקריב אינו תלוי דווקא בבהמה שהקדיש. נדבה היא כאשר האדם אומר: "הרי בהמה זו לקורבן". באמירתו הוא מקדיש את הבהמה המסוימת הזו לקורבן, ואם היא מתה או אבדה - הוא פטור מלהביא בהמה אחרת לקורבן, כיוון שהתחייבותו הייתה על בהמה זו בלבד.

יש גם קורבנות ציבור הבאים בנדבה, כאשר מסיבות שונות יש כסף שיועד לקניית קורבנות ואין מה לעשות בו^[ח]. במקרה זה אוצר המקדש רוכש קורבנות עולה כנדבה ציבורית, והם נקראים "קיץ המזבח"^[ט].

הקורבנות מתחלקים גם על פי רמת קדושתם:

קודשי קודשים – קורבנות שקדושתם חמורה: עולה, חטאת ואשם, ושלמים שהציבור מביא (בחג השבועות). קורבנות אלה נשחטים בצפון העזרה. בשרם נאכל (פרט לעולה, שבשרה מוקטר על המזבח) על ידי הכהנים במקדש בלבד. זמן האכילה הוא יום ההקרבה והלילה שלאחריו בלבד^[י].

קודשים קלים – קורבנות שקדושתם קלה יותר: שלמים (של יחיד), פסח, בכור ומעשר. ניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה, ובשרם נאכל על ידי הבעלים^[י"א]. זמן האכילה הוא יום ההקרבה והיום שלאחריו עד שקיעת השמש ("שני ימים ולילה"), פרט לקורבן תודה, שנאכל ליום ולילה, וקורבן פסח, שנאכל רק בלילה שלאחר הקרבתו, ליל ט"ו בניסן ("ליל הסדר").

ההבדל המהותי בין קודשי קודשים לקודשים קלים מתבטא בהלכות מעילה: מי שמשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשי קודשים (כאמור, עולה, חטאת או אשם, ושלמי ציבור) נחשב כמועל בקודשים, לאחר שנזרק דמו מועל רק אם השתמש בבשר הקורבן שמיועד להישרף על גבי המזבח. לעומת זאת המשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשים קלים אינו נחשב מועל בקדשים, ורק לאחר זריקת הדם חל איסור המעילה על האימורים^[40]. הסיבה להבדל זה היא, שקודשי קודשים נחשבים מתחילה כמיועדים להקרבה, ורק לאחר זריקת הדם מתחדש ההיתר לכוהנים לאכול מן הבשר, ובכך פוקע ממנו איסור מעילה. לעומת זאת קודשים קלים אינם מוגדרים מלכתחילה כמיועדים להקרבה, ולכן לא נוהג בהם איסור מעילה בחייהם, ורק לאחר זריקת הדם, כשמתברר איזה חלקים מן הקורבן מיועדים להקטרה על המזבח ואיזה לאכילה, חל איסור מעילה על החלקים המיועדים למזבח.

בטבלה הבאה מפורטים סוגי הקורבנות מהבהמה שהובאו למזבח בירושלים. פירוט הקורבנות מהעוף והנסכים לא מובא כאן, וכן הפרה האדומה שלא נעשתה על המזבח במקדש.

בספר במדבר, פרק כ"ט, פסוקים י"ח–ל"ט מופיע פירוט של קרבנות חג הסוכות, בו יש להקריב מספר כפול של כבשים ואילים יחסית לקרבנות חג הפסח, וכן מספר גדול במיוחד של פרים. מספר הפרים המוקרבים מדי יום הולך ומצטמצם, כאשר ביום הראשון של החג מוקרבים 13 פרים, ביום השני 12, ביום השלישי 11 וכך הלאה, בסך הכל שבעים פרים בשבעת ימי החג. מספר חוקרים רואים כמות עצומה זו של קרבנות כאינדיקציה לחשיבות היתרה של חג הסוכות בלוח השנה הישראלי, כנראה בשל מיקומו בסוף השנה החקלאית^[41]. בתלמוד מקושרים שבעים הפרים עם שבעים אומות העולם^[42], אך יש חוקרים אשר קישרו אותם עם קרבנות חג ה-זוּכְּרוּ, שנחגג בערים מהלבנט הקדום כגון אמר ומארי. בחג זה, אשר נחגג במשך שבעה ימים בחודש הראשון של השנה, נהגו להקריב שבעים כבשים בני שנה, שבעים יונים ושבעים מנות לחם ובשר, כנגד שבעים אלי העיר.^[41]

על פי התורה, חובה להביא את הקורבנות לבית המקדש בירושלים, שהיא "המקום אשר יבחר ה'", וההקרבה מחוצה לו היא איסור חמור, גם אם היא לשם ה'. מן התורה משתמע שמטרת האיסור היא למנוע עבודה זרה, שעלולה להתפתח מריבוי מקומות פולחן. אתר להקרבת קורבנות מחוץ למקדש מכונה במה.

בתקופת המשכן בגלגוליו השונים, עד הקמת בית המקדש בירושלים, היה מותר בתקופות מסוימות להקריב בבמות פרטיות מחוץ למשכן. בהקרבת קורבן בבמות קיימים כללים הלכתיים שונים במידה רבה מאלו שבמקדש, וההבדל המרכזי הוא שבבמה מקריבים רק קורבנות נדבה, והקרבה זו יכולה להעשות גם על מי שאיננו כהן.

בפועל, ברוב ימי בית המקדש הראשון נמשכה ההקרבה בבמות חרף האיסור, ושניים ממלכי יהודה, חזקיהו ויאשיהו, ניסו לשרש אותה.

הקרבת הקורבנות נעשית במשך שעות היום בלבד, מעלות השחר ועד שקיעת החמה, ולא בלילה. קורבן שהקרבתו העיקרית הושלמה בשעות היום – שחיטתו, וזריקת דמו על המזבח – מותר להמשיך את הקטרתו על המזבח גם בלילה, עד עלות השחר.

הקרבת הקורבנות נעשית גם בימי שבת ויום טוב, אך זאת רק בקורבנות התמיד וכן בשאר הקורבנות שהתורה קבעה להם תאריך מסוים (קורבן פסח, מוספי שבת ומועד, עבודת יום הכיפורים, ועוד).

קורבן בהמה מתחלק לארבעה חלקים:

1. דם – נשפך מצוואר הבהמה לתוך כלי (הנקרא "מזרק"), ונלקח למזבח ונזרק עליו. אופן הזריקה ומקומה המדויק משתנה מקורבן לקורבן, על פי דרגת קדושתו.
2. אֵמוּרִים – איברים פנימיים שמועלים על גבי המזבח ונשרפים ("מוקטרים") באש שעליו. מדובר על החלבים, הכליות, ו"יותרת הכבד"^[י"ב], ובכבש – גם האליה (זנב הכבש, השומני ומלא).
3. בשר – במרבית הקורבנות הבשר נאכל על ידי הכהנים (ב"קדשי קדשים") או על ידי בעלי הקורבן (ב"קדשים קלים"). בקורבן עולה אף הבשר קרב על המזבח. בסוגים מסוימים של קורבנות ("חטאות פנימיות") הבשר נשרף מחוץ לירושלים.
4. עור – לעיתים ניתן לכהנים (ב"קדשי קדשים"), ולעיתים לבעלים (ב"קדשים קלים"). בירושלים היה נוהג, שהמתארחים בעיר משאירים את עורות קורבנותיהם למארחים, במקום תשלום על שהייתם.

זריקת הדם על המזבח היא החלק המרכזי בהקרבה, בהיותו מייצג את נפש הבהמה, ככתוב^[43]:

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.

— ויקרא י״ז, י״א

לפיכך, אם הדם נזרק כהלכתו – הקורבן כשר ובעליו יצאו ידי חובתם, גם אם האימורים והבשר לא הוקטרו או נאכלו. הלכה זו מדגישה את המשמעות הרעיונית של הקורבן, שעיקרו מסירת נפש הבהמה, ולא מסירת מזון למזבח.

הקרבת הקורבן כוללת כמה שלבים, שמרביתם אחידים בכל הקורבנות:

  ערך מורחב – סמיכה (קורבן)

הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה. הסמיכה נוהגת ברוב קורבנות היחיד^[י"ג] (פרט לבכור מעשר ופסח), וככלל אינה נוהגת בקורבנות הציבור^[י"ד]. תוך כדי הסמיכה, בעל הקורבן מתוודה על חטאו^[44]. בקורבן שלמים, שאינו בא על חטא, אומר בעל הקורבן דברי שבח לבורא^[45].

לשחיטת הקרבן לא צריך כהן, היא כשרה גם בישראל.

על פי ההלכה יש הבדל בין "קדשי קדשים", שנשחטים מצפון למזבח, לבין "קדשים קלים", שנשחטים בכל מקום בעזרה. למעשה, הוכנו בבית המקדש מתקנים מתאימים לשחיטה מצפון למזבח, ולכן בדרך כלל גם קדשים קלים נשחטו שם.

  ערך מורחב – קבלת הדם

קבלת הדם הנשפך מן הבהמה בכלי הנקרא מזרק, הקבלה נעשית דווקא על ידי כהן.

  ערך מורחב – הולכת הדם

הולכת הדם על ידי הכהן ממקום קבלת הדם למקום מזבח העולה כדי לזורקו עליו.

  ערך מורחב – זריקת הדם

זריקת הדם אף היא נעשית על ידי הכהן שהיה זורק מהדם על גבי המזבח. צורת הזריקה המדויקת ומקומה משתנים מקורבן לקורבן. בעולה שלמים ואשם הכהן עומד ליד המזבח וזורק את הדם מן הכלי בשתי זוויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע"). בבכור מעשר ופסח יש זריקה אחת בלבד, בכל מקום במזבח מעל היסוד. בחטאת הכהן עולה בכבש אל הסובב שבחציו העליון של המזבח, ומקיף את המזבח ונותן מעט דם באצבעו על כל אחת מארבע קרנות המזבח. בסוג מיוחד של חטאות זריקת הדם נעשית בתוך ההיכל, והן נקראות חטאת פנימית.

אם נשאר דם במזרק^[ט"ו], הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום-מערבית. מערכת ניקוז הובילה את דם הקורבנות אל נחל קדרון.

ברוב הקורבנות הכהן לוקח את האימורים (ראו לעיל: חלקי הקורבן) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת. בקורבן עוֹלָה כל בשר הקורבן עולֶה למזבח, ולשם כך יש צורך לפני כן להפשיט את עורו, לנתח את אבריו לחלקים, ולרחוץ את המעיים והרגליים.

לפני ההקטרה מצווה להוסיף מלח לכל קורבן^[46]. לשם כך הונחה ערימת מלח על המזבח, ממנו לקחו הכוהנים ושמו על הקורבן^[47].

בשר הקורבנות (פרט לעולה) נאכל. בקדשי קדשים – הכוהנים אוכלים אותו בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה. בקדשים קלים – מביא הקורבן ומשפחתו אוכלים אותו בכל תחומי ירושלים המקודשת. זמן אכילת קדשים קלים הוא שני ימים והלילה שביניהם, פרט לקורבן תודה, שנאכל ביום הראשון ובלילו בלבד, כקדשי קדשים, וקורבן פסח, שנאכל רק בליל הסדר.

בתוספתא^[48] נאמר שהמקריב קורבן מברך שהחיינו^[49] וברכות המצוות על הקרבת הקורבן ועל אכילתו. המשנה למלך^[50] כתב שהכהנים מברכים על אכילת הקורבן ברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לאכול חטאת" או "אשם".

הרב אהרן לייב שטיינמן כתב^[51] שעל הקרבת החטאת אין מברכים ברכה, כפי שאין מברכים על השבת גזל או ריבית, כיוון שעדיף שלא יחטא ולא יתקן את החטא, ורק על אכילתו מברכים.

המקריבים הם כהנים זכרים מצאצאי אהרן הכהן. מי שאינו שייך לקבוצה זו נקרא זר הפסול לעבודה. גם בת כהן ואשת כהן נחשבות כ"זר" לעניין זה^[ט"ז].

לקראת העבודה הכהנים צריכים ללבוש את בגדי הכהונה, ולרחוץ את ידיהם ורגליהם מן הכיור. הכנות אלה חיוניות לכשרות העבודה, ומי שעבד ללא קידוש ידיים ורגליים או ללא בגד מבגדי הכהונה – עבודתו פסולה^[52].

גם מבין הכהנים, יש שאינם ראויים לעבודת הקורבנות, באופן קבוע או זמני:

בעל מום – אינו עובד במקדש, אם כי הוא רשאי לאכול מן הקורבנות, ואפילו מ"קדשי קדשים" בעזרה^[53][י"ז]. לא מדובר דווקא על מום במובן של נכות ומוגבלות, אלא על כל פגם חיצוני הנחשב כ"לא ייצוגי"^[54].

כך מסביר זאת הרמב"ם בספרו מורה נבוכים^[55]:

ונעשה לכהנים הלבוש יותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום בלבד אלא אף הכיעורים פוסלים בכהנים... לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית^[י"ח], אלא בשלמות אבריו ויופי בגדיו, והמטרה – רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל.

כהנים בעלי מום שרצו להשתלב בעבודה השתתפו בעבודות משניות בחשיבותן, כגון הכנת העצים למזבח^[56], ולא בהקרבה עצמה. בחלוקת בשר הקורבנות לאכילה היו כהנים אלה שותפים מלאים^[57].

טמא – מי שנטמא וטרם נטהר לגמרי, אפילו הוא טבול יום או מחוסר כיפורים. אם רוב הכהנים טמאים, מותר להקריב קורבן שיש לו תאריך קבוע להקרבתו גם בטומאה. דין זה נקרא: "טומאה דחויה בציבור".

שתוי יין – שיכור אינו רשאי לעבוד, עד שיתפכח מיינו^[58]. מסיבה זו, הכהנים מן המשפחה שהגיע תורה לעבוד במקדש ביום מסוים ("אנשי בית אב") לא שתו כלל במשך יום העבודה ובלילה שלאחריו^[59].

פרוע ראש – מי ששער ראשו מגודל ופרוע אינו רשאי לעבוד עד שיסתפר^[60].

כללים אלה חלים על מעשי הקרבה שנחשבים כ"עבודה" לה': קבלת הדם במזרק, הולכתו למזבח וזריקתו שם, והקטרת אברי הקורבן על המזבח. לעומת זאת, שחיטת הקורבן איננה "עבודה", והיא יכולה להעשות גם על ידי האישים הפסולים לעבודה, בין איש ובין אשה^[61]. במקרים רבים, בעיקר בזמנים שבהם היה עומס במקדש, כמו בקורבן פסח, היה הנוהל שבעל הקורבן שוחט את קורבנו^[62]. כמו כן הפשטת עור הקורבן וניתוח אבריו לקראת העלאתם למזבח יכולים להעשות על ידי כל אחד^[63].

גם גויים יכולים להקריב קרבנות במקדש, כפי שעולה ממקורות שונים בדברי הנביא��ם^[64]. חכמים למדו זאת מהפסוק: ”אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה” (ספר ויקרא פרק כ"ב פסוק י"ח). הכפילות "איש איש" מרבה גם גויים.

אמנם נחלקו התנאים האם גויים יכולים להקריב כל קרבן שירצו מלבד קרבן נזירות (רבי יוסי הגלילי), או שיכולים להקריב רק קרבן עולה (רבי עקיבא)^[65]. וכדעה זו נפסק ברמב"ם^[66]. מנגד, רבי עובדיה מברטנורא נוקט כדעת רבי יוסף הגלילי^[67].

הבהמות הכשרות להקרבה הן הבהמות הטהורות (כלומר, המותרות באכילה) מן הבקר, פרים ופרות, ומן הצאן, כבשים ועיזים. קורבן שלמים או מעשר בהמה יכול לבוא מכל הסוגים הללו, ללא הבדל בגילם^[י"ט] ובמינם. בשאר סוגי הקורבנות קיימת דרישה לבהמה מסוימת: דווקא סוג מסוים (פסח, למשל, הבא מן הצאן בלבד ולא מן הבקר), מין מסוים (עולה, הבאה מן הזכרים בלבד, או חטאת של יחיד, הבאה מן הנקבות בלבד), או גיל מסוים (קורבן אשם, הבא מהכבשים הבוגרים בלבד).

מצוות עשה מהתורה שהקורבן יהיה שלם ללא מום, וציווי זה מוזכר רבות בקורבנות כגון ”תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם” (ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק ל"א) העובר והביא קורבן בעל מום ביטל עשה זה. בזמן בית המקדש, היו מבקרים (בודקים) את כל הקורבנות קודם שהקריבו אותם במשך ארבעה ימים, ורק לאחר מכן היה מקריבים על גבי המזבח.

יש בהמות הפסולות להקרבה, באופן קבוע או זמני. לרוב, הפסול נובע מפגם גופני העושה את הקורבן לבלתי ראוי ומכובד, או מפגם מוסרי במעשי האדם שנקשר לבהמה זו.

נצטוונו בתורה להקריב דווקא מבהמה שעברו עליה שמונה ימים מזמן שנולדה. וכך נאמר: ”שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַ-ה'” (ויקרא כב כז), לפיכך בהמה שנולדה פסולה לקורבן בשבוע הראשון לחייה, עד היום השמיני^[68],

הנימוק המקובל בפרשנות לדין זה: עד אז אין ביטחון שמדובר בבעל חיים בריא ובר קיימא^[69]. אכן, יש המסבירים שלא ראוי לאדם להקריב בהמה רפויה ומצומקת, ולכן יש להמתין כמה ימים עד שתגדל^[70]. יש גם המסבירים^[71] שצריך שתעבור על הבהמה לפחות שבת אחת בחייה לפני הקרבתה, ויש הרואים^[72] בדין זה גם מידת רחמנות כלפי הבהמה.

גם איסור שחיטת אם ובנה באותו יום נחשב בגדר "מחוסר זמן", ובהמה שאימה או בנה נשחטו באותו יום פסולה להקרבה עד למחרת^[73].

  ערך מורחב – בעל מום

בהמה שיש לה מום כלשהו. בתורה הוזכרו מספר מומים^[74]: "עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה'... וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה'". לא מדובר רק על מום הנחשב בימינו כנכות, אלא גם על פגם חיצוני קל שמעורר רושם מוזר, כגון חוסר פרופורציה בין איברים שונים.

במשנה ובתלמוד נדונו מומים אלו בהרחבה במסכת בכורות פרק ששי. בסיכומו של הרמב"ם^[75] נמנו שבעים ושלושה מומים. הכרת המומים וזיהוים הייתה מקצוע שדרש הכשרה ממושכת והסמכה מיוחדת^[76], ובית המקדש העסיק אנשים שהתמחו בכך^[77]. קורבן התמיד נבדק ממומים ארבעה ימים לפני הקרבתו, ופעם נוספת בסמוך להקרבתו.

בראשית ימי הבית השני ביטא הנביא מלאכי מחאה על הקרבת בעלי מום:

...הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ? מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל... וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ – אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה – אֵין רָע; הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ^[כ], הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?!

— ספר מלאכי, פרק א', פסוקים ו'–ח'

חולה – בהמה חולנית, או זקנה, או מדיפה ריח רע^[78].

טרפה – בהמה שיש לה פצע שצפוי לגרום למותה^[79][80].

כלאיים – בהמה שנולדה מזיווג שני סוגי בהמות, כדוגמת כבש עם עז^[79].

יוצא דופן – בהמה שלא נולדה בלידה טבעית, אלא הוצאה דרך דפנות הרחם (ניתוח קיסרי)^[79]. זהו מקור הביטוי הלשוני "יוצא דופן" במובן של חריגות.

יתום – בעל חיים שנתייתם מאמו מיד בלידתו^[81]. המכנה המשותף לפסולים הללו (כלאיים, יוצא דופן ויתום, ואפשר גם – מחוסר זמן): לא הייתה להם נורמליות של לידה וחיים תקינים^[82].

רובע ונרבע – בהמה ששימשה אדם למעשה פריצות מינית^[79].

מוקצה ונעבד – בהמה שהוקצתה ויועדה להיות קורבן לעבודה זרה, או שנחשבה כאליל^[79].

נוגח – בהמה שהרגה אדם^[79].

אתנן זונה – בהמה שניתנה לזונה כשכר^[83]. היה מקובל בקרב עובדי עבודה זרה שהזונה מביאה את שכרה כקורבן כדי לחפות ולכפר על מעשיה, והתורה באה לשלול את הדבר^[84].

מחיר כלב – בהמה שהוחלפה בתמורה לכלב^[כ"א].

כשם שהקורבן עצמו טעון בדיקה קפדנית כדי לוודא את כשרותו, כך גם תהליך ההקרבה נעשה באופן מדוקדק, ולעיתים סטייה קלה ממנו, אפילו בגלל מחשבה לא נכונה של הכהן המבצע את העבודה, עלולה לפוסלו. נמנה כמה גורמים עיקריים לכך שקורבן עשוי להיפסל במהלך ההקרבה.

קורבן שעבודותיו לא נעשו כראוי: הוקרב על ידי אישים הפסולים לכך^[52], או שדמו נשפך ארצה בטרם הוכנס למזרק המיועד לקבלת הדם^[52][כ"ב], או שדמו לא נזרק על המזבח כלל^[כ"ג].

יוצא – לאחר שחיטת הקורבן בעזרה, יש להקפיד שכל חלקיו יישארו בתוכה, פרט לאלה שמיועדים מלכתחילה להיאכל מחוצה לה (בשר "קדשים קלים"). החלקים שצריכים להישאר בפנים, להקרבה או לאכילה (דם הקורבן, אימוריו, ובשר קדשי קדשים), אם יצאו מן העזרה – נפסלו, ואין להקריבם אפילו אם יוחזרו אליה.

לן – לאחר שחיטת הקורבן, יש להקפיד שדמו יזרק בו ביום, ואימוריו יועלו על המזבח ביום או גם בלילה שלאחריו. אם הדם או הבשר שהה ולא הועלה למזבח עד למחרת – הרי הוא פסול.

טמא – בעל חיים איננו יכול להיות טמא בחייו, וגם אם נגעה בו טומאה כלשהי – הוא טהור. ברם, לאחר שחיטתו יש להקפיד שלא ייטמא כתוצאה ממגע עם גורם מטמא. קורבן שנטמא – אסור להקריבו.

מחשבות פוסלות – לעיתים די במחשבה לא נכונה של האדם המבצע את תהליך ההקרבה כדי לפסול את הקורבן^[כ"ד]. שלוש מחשבות פוסלות את הקורבן: האחת – מחשבת פיגול, לאכול מן הקורבן או להקריב ממנו לאחר הזמן המיועד לכך. השנייה – מחשבת "חוץ למקומו", לאכול או להקריב מחוץ לגבולות המקום המיועד לכך. השלישית – מחשבה "שלא לשמה", כלומר, הקרבת הקורבן לשם קורבן אחר (למשל: קורבן חטאת שהכהן חושב בשעת הקרבתו לשם קורבן שלמים), או לשם כפרה על אדם שאינו בעל הקורבן. מחשבה זו פוסלת רק בשני קורבנות: חטאת ופסח, בהם הקפידה התורה במיוחד על כך שהקורבן ייעשה לשם יעודו המקורי. בשאר הקורבנות, המחשבה לעשות את הקורבן לשם קורבן אחר או אדם אחר איננה פוסלת את הקורבן, ויש להמשיך את הקרבתו כסדרה, אבל בעליו לא יצאו ידי חובה, ועליהם להביא קורבן חדש במקומו^[כ"ה].

כל התקלות הללו, אם התרחשו לפני או בשעת זריקת הדם – פוסלות את הקורבן, ובעליו צריך להביאו שוב. לעומת זאת, אם זריקת הדם הייתה כהלכתה ולאחר מכן התרחש הפסול, למשל, כאשר בשר קדשי הקדשים הוצא אל מחוץ לעזרה – הבשר נפסל, ולא יוקטר או ייאכל, אבל בעליו יצאו ידי חובתם, שכן עיקרו של הקורבן הוא זריקת הדם, המייצג את הקרבת נפש הבהמה.

כאשר קורבן נפסל, יש להבדיל בין קורבן שלא היה ראוי מלכתחילה להיקרב לבין קורבן שהיה ראוי ונפסל במהלך ההקרבה^[כ"ו]: קורבן שהיה ראוי, ונפסל תוך כדי ההקרבה, נקרא "פסולו בקודש", ויש לו מעמד מסוים של קדושה. לפיכך, יש לשרוף אותו בתוך תחומי העזרה, אך לא על המזבח אלא במקום מיוחד שהוקצה לכך ושמו "בית הדשן"^[כ"ז]. כמו כן, אם בטעות הועלה על המזבח אף על פי שהיה פסול – לא ירד ממנו. לעומת זאת קורבן שלא היה ראוי כלל ועיקר להיקרב – אינו נחשב כקורבן כלל, ואף אם הועלה למזבח – יש להורידו^[85].

הנביאים הרבו להתריע כנגד תפיסה רווחת, שהקורבן מחפה על פגמים מוסריים של בעליו. בדברי הנביאים מודגש פעמים רבות, שה' אינו רוצה בקורבנות שמקורם בגזל ועוול, ובעליהם מסתפקים בהבאת הקורבן כתחליף לשיפור התנהגותם, או כמתת שוחד לחיפוי והסתרת העוון.

ראשון הנביאים שמביע את הדברים הוא שמואל הנביא: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים."(ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ב)

הנביא שהרבה להתעמת עם תפיסה זו, היה הנביא ירמיהו, שניסה לעקור מהעם את תפיסת נביאי השקר שקבעו שה' לא ירצה להחריב את ביתו ולהשבית את הקרבת הקורבנות לפניו^[86]:

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם, וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ, לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה?! הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם?!' גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'... כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם

כך גם בדברי ישעיהו: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי." (פרק א', פסוקים י"א–י"ב) "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה..." (פרק ס"א, פסוק ח')

ובנבואת הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת." (פרק ו', פסוק ו')

ובספר משלי: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ." (פרק ט"ו, פסוק ח') "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח." (פרק כ"א, פסוק ג')

עם זאת, אין פירוש הדבר שהנביאים התנגדו להקרבת קורבנות. אותם נביאים עצמם שמוחים על הבאת קורבן שאין עימה טהרת מעשים – הביאו קורבנות בעצמם^[87], מחו על ביטול עבודת הקורבנות במקדש^[88], והתנבאו על חידוש עבודת הקורבנות בעתיד בצורתה הראויה^[89]. לא באו נביאים אלו אלא להתריע מפני שיבוש סולם הערכים היהודי, והצבת הקורבן כעניין העומד בפני עצמו במנותק מהתנהגותו הכוללת של האדם^[90].

במקרא מצינו לעיתים הבאת קורבן השלובה בתפילה, כמו תפילת שלמה המלך וקורבנותיו ביום חנוכת בית המקדש הראשון^[91], ותפילת שמואל הנביא לניצחון במלחמה בד בבד עם העלאת קורבנו^[92].

אנשי כנסת הגדולה, בראשית ימי בית המקדש השני, קבעו את תפילות היום^[93] במקביל לזמן הקרבת הקורבנות^[94]: תפילת שחרית – בזמן המיועד לקורבן התמיד של שחר; תפילת מנחה – בזמן התמיד של בין הערביים; ותפילת ערבית – במשך כל הלילה, במקביל לזמן השלמת בערת בשר העולה על המזבח.

כבר בזמן המקדש יש אזכור של תפילות קבועות, הכוללות מספר קבוע של ברכות^[כ"ח].

כך נאמר במשנה^[95]:

עמדו בתפלה (בתעניות)...אומר לפניהם עשרים וארבעה ברכות: שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש... וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היינו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית.

עדות על כך מופיעה בתלמוד^[96]:

אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפלה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפלת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתייה, משם – לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה.

חלק מברכות התפילה אף שולבו בטקסים שונים בבית המקדש: קריאת התורה של הכהן הגדול ביום הכיפורים^[97], וקריאת המלך במעמד הקהל^[98].

בימי שבת ומועד, בהם הוקרב במקדש קורבן מוסף, קבעו חכמים תפילה מיוחדת, הנקראת "תפילת מוסף". נוסף על כך, קריאת התורה בראש חודש ובמועדים כוללת את הפסוקים בתורה בהם מוזכר קורבן היום.

לאחר חורבן בית המקדש והפסקת עבודת הקורבנות, השתנה נוסח התפילה והותאם למצב החדש, כתפילה לחידוש הקורבנות, במקום הנוסח שבו תפילה להמשך קיומם וקבלתם ברצון. כך לשון תפילת העמידה: "והשב את העבודה לדביר ביתך". בתפילת המוסף מופיע נוסח מורחב של תפילה לחידוש הקורבנות:

יהי רצון מלפניך... שתעלנו בשמחה לארצנו... ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ואת מוסף יום... הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצוות רצונך, כמו שכתבת עלינו בתורתך.

בהשראת הפסוק: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"^[99], המגדיר את התפילה בשפתיים כתשלום ותחליף לקורבנות, הוגדרה תפילת העמידה כתחליף להקרבת קורבנות כל עוד בית המקדש חרב. התפילה ��יומית מחליפה את הקורבנות האישיים. בנוסף לכך הוגדרו תפילות מוסף כתחליף לקורבנות הציבור המיוחדים לחגים ומועדים. כהקדמה לתפילת שחרית ומנחה (המשמשים תחליף לקורבנות התמיד) אומרים את פסוקי הקטורת וקורבן התמיד. ובתפילת שחרית, חז"ל המליצו על לימוד פרשיות הקורבנות, הנחשב כעין הבאת קורבן^[100]. התקבל גם המנהג לקרוא לפני תפילת שחרית את פרק "איזהו מקומן" (משנה, מסכת זבחים, פרק ה'), המתמצת את הלכות הקורבנות^[101], ויש האומרים אף נוסחי יהי רצון לקבלת כל אמירה כקורבן, מנהג שלפי דברי החת"ם סופר^[102] גם התנאים נהגו בו.

  ערך מורחב – חידוש עבודת הקורבנות

אחד מיסודות האמונה של היהדות הוא שתוקפן של מצוות התורה הוא ללא הגבלת זמן, ובניסוחו של הרמב"ם^[103]:

דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר^[104]: 'את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרון לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו', ונאמר^[105]: 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת', הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם... לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר...שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר.

מלבד עיקרון יסודי זה בתורה, קיימת הדגשה מיוחדת על כמה ממצוות הקורבנות, שהן "חוקת עולם" ו"לדורות"^[106]. גם בדברי הנביאים אודות גאולתו העתידית של עם ישראל מוזכרת הקרבת קורבנות^[107].

כך ניסח הרמב"ם^[108] את החזון המשיחי בישראל:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה.

בהתאם לכך, קבעו חז"ל תפילות לבניין בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות, כגון בתפילת העמידה: "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון", והביטוי "אשי ישראל" מכוון לקורבנות. בתפילת מוסף קיימת הדגשה נוספת על כך ש"נעשה לפניך את קורבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם".

לעומתם מובא במדרש תנחומא, אמור יט':

"לעתיד לבוא כל הקורבנות כולן בטלין"

הראי"ה קוק שדן בנושא רבות בחזון הצמחונות והשלום כתב גם בעולת ראיה

"לעתיד לבוא ההקרבה תהיה של מנחה מהצומח, תערב לה כימי עולם וכשנים קדמוניות."

בקבלה מתואר מצב שבו העולם כולו מתקדם ומתעלה מבחינה רוחנית עד שבעלי החיים משתווים לאדם ברמתם ובשכלם.

בנוסח התפילה של ההיכל בהמבורג מ-1818, הנחשב לסידור הרפורמי הראשון, כפר בכך; בין היתר, נכתב ב"מפני חטאינו גלינו מארצנו" ש”שתקבל... ארשת שפתינו במקום קרבנות חובותינו”. שינויים אלה המריצו את רבני אירופה לצאת במאבק מאורגן ראשון נגד הרפורמים^[109]. שלילת הציפייה לחידוש עבודת הכהנים הפכה לעקרון רשמי בזרם בוועידת פרנקפורט ב-1845, והוצהר על כך שוב בוועידת פילדלפיה ב-1869 ובמצע פיטסבורג מ-1885. בתנועה הקונסרבטיבית, כבסוגיות דומות רבות הקשורות לאמונה, לא הובעה מעולם עמדה רשמית בנדון, אך מ-1946 התפרסמו סידורים עם הקטעים על הקורבנות מנוסחים בלשון עבר. כיום, רוב בתי-הכנסת הקונסרבטיביים מתפללים בנוסחים המשנים או משמיטים את הנושא.

• הרב רא"ם הכהן, דרך שער העליון – עיון במסכת זבחים, הקורבנות ובית המקדש, הוצאת ישיבת עתניאל, 2007.
• הרב צבי אינפלד, עולם הקרבנות – משמעות הקרבנות בשיטת הראשונים ובתפיסה בת ימינו, הוצאת מוסד הרב קוק, תשע"ז.

• שיעורים בנושא הקרבנות, באתר "ישיבה"
• ישראל קנוהל, קבלת קורבנות מן הנוכרים, אתר פשיטא
• גדי איידלהייט, מאמר בנושא טעמי הקורבנות לפי הרמב"ם הרמב"ן והרלב"ג
• ישראל מאיר לוינגר, ‏מספר באוזן הבהמה כמום, המעין ניסן תשע"א
•   אריאל סרי לוי, ההבדל בין מתנה לקורבן, באתר הארץ, 18 במרץ 2016
•   חנה כשר, "זבחים – דבר נתעב על דרך האמת", באתר הארץ, 12 באוגוסט 2016
• מירה בלברג, שובה של יהדות הבשר והדם, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2018
• יהודה איזנברג, דרכי הקרבנות - סיכום דיני הקורבנות, סוגיהם ודרכי הקרבתן, באתר דעת