פעמון רוח

פעמון רוח הוא כלי הקשה אידיופוני הבנוי על פי רוב מצינורות מתכת או במבוק חלולים, וביניהם דיסקית עץ קשורה למפרש. את הפעמון תולים בדרך כלל במקום פתוח, הרוח המנשבת מניעה את המפרש, וכך מופקים הצלילים.

מקורם של פעמוני הרוח ברומא, במאה הראשונה לספירה. פעמוני רוח רומיים, עשויים בדרך כלל מברונזה, נקראו tintinnabulum ונתלו בגנים, בחצרות ובאכסדראות שבהן ישנה רוח שגרמה להם לצלצל.

במאה השנייה בהודו, שמו פעמוני רוח בגגות הבתים כדי לקבוע את עוצמת הרוח וכיוונה, וכן להבריח ציפורים ורוחות רעות. לאחר מכן הובאו לסין שם נתלו במקדשים, ארמונות ובתי מגורים. ליפן הגיעו הפעמונים על ידי נזירים בודהיסטים שחזרו מסין. בתקופת אדו החלו ביפן להכין את הפעמונים מזכוכית.

בתרבות הפנג שווי לפעמוני הרוח שימוש נרחב, הם נחשבים כסימן למזל טוב, ויש קשר בין החומר ממנו עשוי הפעמון למיקומו בבית: פעמון ממתכת לאזורי מערב וצפון, פעמון מזכוכית לאזורי צפון ומזרח, פעמון מבמבוק לאזורי מזרח ודרום, פעמון מקרמיקה לאזורי דרום מערב, צפון מערב, וצפון מזרח.^[1]

ישנם סוגים רבים של פעמונים, בצורות שונות, וממגוון רחב של חומרים: עץ, פלסטיק, זכוכית, צדפות, חלוקי נחל, אלומיניום ונחושת.

צליל הפעמון תלוי באורכו של הפעמון, החומר ממנו הוא מורכב, עובי הדופן ועוד.

מספר אמנים ידועים, ביניהם אוליבייה מסייאן, השתמשו בפעמון בנגינתם.