סטרום ת'ורמונד

ג'יימס סטרום ת'ורמונד נולד ב-5 בדצמבר 1902, בקרוליינה הדרומית, בנם של אלינור גרטרוד סטרום (1870–1958) ושל ג'ון ויליאם ת'ורמונד (1862–1934), עורך דין. הוא היה ממוצא אנגלי וגרמני. הוא התחנך בבתי ספר מקומיים, ולמד הורטיקולטורה בקולג' קלמסון המקומי, לימודים שסיים ב-1923.

לאחר המכללה, עבד ת'ורמונד כחוואי, מורה ומאמן אתלטיקה עד ל-1929, ובגיל 27 מונה למפקח הכללי של מוסדות החינוך במחוז מגוריו. הוא כיהן בתפקיד עד 1933. הוא למד משפטים עם אביו בתור שוליה וב-1930 הוסמך לעריכת דין ועבד בפרקליטות המחוז.

הוא שירת בפרקליטות בין 1930 ל-1938. ב-1933 נבחר לסנאט של קרוליינה הדרומית וייצג את מחוזו עד שהפך לשופט פדרלי.

ב-1942, לאחר כניסת ארצות הברית אל מלחמת העולם השנייה, התפטר ת'ורמונד מתפקידו לטובת שירות כקצין בצבא ארצות הברית והשתתף בין השאר בפלישה לנורמדי. במהלך הפלישה נחת באי מגלשן אוויר. על פעילותו במהלך השירות זכה לעיטורים רבים, בהם אות לגיון ההצטיינות.

בין השנים 55–1954 כיהן כנשיא איגוד קציני המילואים. הוא פרש משירות המילואים בדרגת מייג'ור ג'נרל.

הקריירה הפוליטית של ת'ורמונד החלה בתקופת חוקי ג'ים קרואו שמנעו מהשחורים להצביע, כשהיו חלק נכבד מהאוכלוסייה במדינתו. הוא רץ כדמוקרט במדינה של מפלגה אחת ונבחר לתפקיד מושל קרוליינה הדרומית ב-1946, בעיקר בזכות הבטחה לפעול לשקיפות בממשל המקומי.

רבים טענו שת'ורמונד היה פרוגרסיבי, בעיקר עקב לחציו לעצור אנשים שביצעו לינץ' באדם שחור. אף אחד מהנאשמים לא הורשע בידי חבר המושבעים הלבן (השחורים לא יכלו לשרת בחבר המושבעים) אולם ת'ורמונד זכה לשבחים מצד NAACP והאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות עקב מאמציו להעמיד את הרוצחים לדין.

  ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948

ב-1948, ציווה הנשיא הארי טרומן לחסל את האפליה הגזעית בצבא, תמך בביטול המס שמנע משחורים ומלבנים עניים להצביע, ותמך בחוקים ממשלתיים נגד לינץ'.

בתגובה, הפך ת'ורמונד למועמד נשיאותי בתור מועמד המפלגה הדמוקרטית של זכויות המדינות, או ה"דיקסיקרטים". המפלגה התפלגה מהמפלגה הדמוקרטית במחאה על המעורבות הממשלתית בנושאי המדינה. תומכי ת'ורמונד השתלטו על המפלגה בדרום, וטרומן לא יכול היה להתמודד באלבמה. ת'ורמונד זכה בארבע מדינות וב-39 אלקטורים, אולם טרומן נבחר מחדש.

במהלך מערכת הבחירות נאם ת'ורמונד והצהיר שאין מספיק חיילים בצבא שייאלצו את הדרום לוותר על ההפרדה הגזעית ולשלב את השחורים בקהילה.

לפי חוקת המדינה, לא יכול היה ת'ורמונד להתמודד על כהונה שנייה כמושל ב-1950, ולכן החליט להתמודד בבחירות המקדימות על המושב הדמוקרטי בסנאט. כיוון שהמפלגה הדמוקרטית שלטה במדינה, היה ברור שהמנצח בבחירות המקדימות יהיה הסנאטור. שני המועמדים דחו את הנשיא טרומן במהלך מסע הבחירות. ת'ורמונד הפסיד, כשהוא זוכה ל-46% מקולות הבוחרים. היה זה הפסדו הפוליטי היחיד.

ב-1952, תמך בדווייט אייזנהאואר הרפובליקני לנשיאות, ולא במועמד הדמוקרטי עדלי סטיבנסון. מנהיגי המפלגה המקומיים מנעו מת'ורמונד לקבל את המועמדות לסנאט ב-1954, והוא רץ כמועמד עצמאי.

הסנאטור הדמוקרטי היוצא לא זכה לתחרות בבחירות של 1954, אולם מת בספטמבר, חודשיים לפני יום הבחירות. המנהיגים הדמוקרטים מינו במהירות את הסנאטור המקומי אדגר בראון כמועמד חלופי. רבים כעסו על החוסר בבחירות מקדימות, בעיקר בגלל שלא הייתה חלופה לדמוקרטים במדינה. ת'ורמונד הכריז על התמודדותו כמועמד עצמאי.

בהמלצת המושל, הבטיח ת'ורמונד שאם ייבחר לסנאט, יתפטר ב-1956 כדי להתמודד בבחירות מקדימות בהן יוכל להיבחר. היה ברור לכולם שהבחירות בתוך המפלגה היו התחרות האמיתית לגבי איוש התפקידים. המפלגה הרפובליקנית, שמשכה את תמיכת השחורים, יכלה להשפיע על המועמד הנשיאותי אולם הייתה חסרת השפעה ברמה המקומית.

ת'ורמונד ניצח בקלות בבחירות ב-1954. כפי שהבטיח, התפטר ב-1956 כדי לרוץ בבחירות המקדימות וניצח גם בהן. לאחר היבחרו מחדש ב-1956, נבחר מחדש לסנאט בידי הבוחרים המקומיים עד לפרישתו כעבור 46 שנים.

ת'ורמונד תמך בהפרדה הגזעית במהלך רוב כהונתו. הוא הכריז שהתנגד לפסק דין בראון נגד מועצת החינוך שקבע שהפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים לא הייתה חוקתית.

בניסיון למנוע את העברת חוק זכויות האזרח של 1957, נאם ת'ורמונד את הפיליבסטר הארוך ביותר עבור סנאטור, ונאם במשך 24 שעות ו-18 דקות. מיטות מתקפלות הובאו ממלון סמוך כדי שהמחוקקים יוכלו לישון בזמן שת'ורמונד נאם על נושאים מוזרים ולא קשורים, כולל המתכון של סבתא שלו לביסקוויטים. סנאטורים דרומיים אחרים, שהסכימו כחלק מפשרה לא לנקוט בפיליבסטר, כעסו עליו כיוון שחשבו שהתנגדותו לחוק פגעה במעמדם.

ת'ורמונד היה במסלול התנגשות עם המפלגה הדמוקרטית, שמנהיגה החלו לתמוך בתנועה לזכויות האזרח שהובלה בידי שחורים בדרום שחפצו באכיפה של זכויותיהם החוקתיות, כזכות הצבעה וכשוויון בפני החוק. עם העברת חוק זכויות האזרח של 1964, החלו השחורים במדינת קרוליינה הדרומית להצביע. ב-16 בספטמבר 1964, עבר ת'ורמונד אל המפלגה הרפובליקנית.

הוא תפס תפקיד חשוב במשיכת הבוחרים הלבנים ממדינתו לתמיכה במועמד הרפובליקני לנשיאות, בארי גולדווטר, ב-1964, ובריצ'רד ניקסון ב-1968. קרוליינה הדרומית ומדינות דרומיות אחרות תמכו בדמוקרטים בכל מערכת בחירות מאז סוף תקופת השיקום, כשהדמוקרטים הלבנים השתלטו על הדרום, עד ל-1960. אולם הכעס כלפי תמיכת הדמוקרטים בזכויות האזרח הובילה לכך שג'ון פיצג'רלד קנדי בקושי זכה במדינה ב-1960. עדלי סטיבנסון בקושי זכה במדינה ב-1952 בהפרש של 5,000 קולות ועם 50.72% מהקולות, בהשוואה ל-49.28% לדווייט אייזנהאואר. לשם השוואה, ב-1948, קיבל המועמד הרפובליקני תומאס דיואי 3.78% מהקולות (ת'ורמונד, שרץ כ"דיקסיקרט", זכה ל-71.97% מהקולות, וטרומן זכה ל-24.14% מהקולות, כלומר 96.11% מהקולות הלכו לדמוקרטים). (ב-1960, זכה ת'ורמונד ל-14 אלקטורים שתמכו בו כסגן נשיא מתוך חמישה עשר שהיו אמורים לתמוך בהארי בירד לנשיאות).

לאחר רצח קנדי, תמך הנשיא לינדון ג'ונסון בחוק זכויות האזרח ובהבטחת זכות הצבעה לשחורים. החוקים חיסלו את ההפרדה הגזעית וסייעו לממשל לאכוף את זכויות האזרח בעזרת פיקוח על הבחירות במדינות בהן הופלו שחורים. השמרנים התנגדו לכך, כולל הסנאטור רוברט בירד, שנאם כנגד החוק במשך ארבע עשרה שעות ו-13 דקות. גולדווטר ניצח בקרוליינה הדרומית בהפרש גדול.

ב-1966, נבחר ארנסט הולינג, המושל לשעבר, לייצג את קרוליינה הדרומית בסנאט. הוא שירת עם ת'ורמונד במשך 36 שנים, והם היו זוג הסנאטורים ששירת הכי הרבה זמן בתולדות המדינה. הם היו חברים טובים והוותק שלהם העניק למדינתם השפעה על הסנאט.

בוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1968, הצליח ת'ורמונד להביא לתמיכה דרומית בריצ'רד ניקסון, למרות ניסיונו של מושל קליפורניה, רונלד רייגן, להיכנס למירוץ. מושל ניו יורק, נלסון רוקפלר, גם ניסה להתמודד אולם לא הצליח. במסע הבחירות בסתיו, זכה ניקסון ב-38% מקולות קרוליינה הדרומית והצליח להשיג את האלקטורים שלה. ג'ורג' וולאס תומך ההפרדה הגזעית התמודד גם הוא, וקולות הדמוקרטים התפלגו בינו (32.3%) למועמד הדמוקרטי, יוברט האמפרי, שזכה ל-29.6% מהקולות. מדינות הדרום האחרות תמכו ברובן בוולאס.

ת'ורמונד השתיק את החשש השמרני שניקסון ימנה סגן רפובליקני ליברל. ניקסון הסכים למנות את מושל מרילנד, ספירו אגניו, להיות סגנו.

ת'ורמונד הצליח למנוע את מינויו של אייב פורטס, שופט ליברל, לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא מנע מהנשיא ג'ונסון לבצע את המינוי עד שניקסון נכנס לתפקידו.

ת'ורמונד זלזל בהחלטת בית המשפט מ-1969 שציוותה על שילוב גזעי בבתי הספר הדרומיים. הדרום התנגד מאז 1954 לפסיקה שההפרדה הגזעית בבתי הספר אינה חוקתית. ת'ורמונד שיבח את ניקסון במשבר וטען שניקסון מנע את המיזוג הגזעי ותמך בדרום.

בשל השפעתו בממשל ניקסון, הצליח ת'ורמונד להשיג כסף ממשלתי רב, מינויים ממשלתיים ופרויקטים לקרוליינה הדרומית. הוא נחשב לנציג הבולט של מדינתו בממשל.

בבחירות לתפקיד המושל ב-1970, מועמדו המועדף של ת'ורמונד, אלברט ווטסון, הובס בידי יריבו ג'ון ווסט. ווטסון ערק לרפובליקנים ב-1965 בעקבות ת'ורמונד, ונחשב לקרוב אליו. הוא הפסיד בעיקר בגלל התנגדותו לחקיקת זכויות האזרח. ת'ורמונד נאלץ להתמתן בנושא יחסים בין גזעיים.

ב-1970, ביקש ת'ורמונד מניקסון למנות את ג'וזף רוג'רס, הבן, עוד עורק לרפובליקנים מטעם קרוליינה הדרומית, לתפקיד המושל. ככל שהמינוי התעכב, התייאש רוג'רס ולבסוף סירב להתמודד. הוא טען שממשל ניקסון הושפע מהתנגדות ה-NAACP למינויו.

ב-4 בפברואר 1972, שלח ת'ורמונד מברק לאנשי ניקסון לצורך גירושו של ג'ון לנון מארצות הברית בגלל פעילותו הפוליטית. המסמך טען שהשפעתו של לנון על צעירים יכולה להזיק לניסיונו של ניקסון להיבחר מחדש, והציע לבטל ללנון את הוויזה. עד 1976 איים ממשל ניקסון בגירוש לנון. המסמכים התגלו בתיקי ה-FBI לאחר חקיקת חוק חופש המידע.

באותה התקופה האזין השירות החשאי לשיחותיו של ת'ורמונד.

ב-1976, הופיע ת'ורמונד בתשדיר למען הנשיא היוצא, ג'רלד פורד, מול מושל ג'ורג'יה לשעבר, ג'ימי קרטר. בתשדיר טען ת'ורמונד שפורד (שנולד בנברסקה וגר רוב חייו במישיגן) נשמע כמו דרומי יותר מקרטר.

בשנות השבעים, השחורים היו 30% מאוכלוסיית קרוליינה הדרומית. אלפי שחורים עזבו את המדינה במחצית הראשונה של המאה העשרים לטובת מדינות הצפון. לאחר חוק זכויות ההצבעה, השחורים יכלו להצביע בקרוליינה הדרומית. הפוליטיקאים לא יכלו להתעלם מהם ומהלבנים שתמכו בזכויות האזרח.

ת'ורמונד מינה חבר שחור לצוות הסנאט שלו ב-1971. ב-1983 תמך בחקיקה להפיכת יום הולדתו של מרטין לותר קינג לחג לאומי. עד שנת 2000 קרוליינה הדרומית העניקה זכות לעובדים לחגוג את חג זה או אחד משלושה חגים של הקונפדרציה. למרות זאת, ת'ורמונד לא גינה את עמדותיו לגבי ההפרדה הגזעית.

ת'ורמונד מונה לתפקיד הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית ב-1981, וכיהן בתפקיד הטקסי במשך שלוש כהונות, לצד יריבו רוברט בירד, בהתחשב במפלגת הרוב בסנאט. הוא שמר על מערכת יחסים קרובה עם ממשל רייגן.

ת'ורמונד היה חבר בוועדת המשפטים של הסנאט במהלך השימועים של קלרנס תומאס ב-1991 ועבד עם ג'ו ביידן, יושב ראש הוועדה (שלימים יהפוך לנשיא ארצות הברית). הוא הצטרף למיעוט הרפובליקנים שתמכו בחוק להגבלת הנשק החם.

ב-5 בדצמבר 1996, הפך לסנאטור המבוגר ביותר, וב-25 במאי 1997, לסנאטור הוותיק ביותר (41 שנים ועשרה חודשים), והצביע בפעם ה-15,000 בספטמבר 1998. כעבור חודש, כשג'ון גלן עמד לעלות אל טיסת STS-95, בעודו בן שבעים ושבע, שלח לו ת'ורמונד, המבוגר ממנו בתשע עשרה שנים, הודעה שבה טען שגם הוא רוצה לטוס.

לקראת סוף כהונתו בסנאט, טענו מבקריו של ת'ורמונד על נסיגה ביכולותיו השכליות. תומכיו טענו מנגד שאמנם גילו המופלג מעיב על עבודתו הפרלמנטרית, אך הוא נותר פעיל וצלול, ושהגיע לכל הצבעה. בראשית 1999, כפי שהבטיח, התפטר מתפקידו כיושב ראש ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט של ארצות הברית.

ת'ורמונד סירב להיבחר מחדש בשנת 2002, והוחלף בידי לינדזי גרהאם, שעדיין מכהן כסנאטור.

ת'ורמונד עזב את הסנאט בינואר 2003, כסנאטור בעל תקופת הכהונה הארוכה ביותר (שיא אותו שבר בירד). בנאום הפרידה שלו, הודיע שהוא אוהב את כל הסנאטורים, ובעיקר את נשותיהם, כרמז לאופיו הפלרטטן. ביום הולדתו המאה, עם חגיגת פרישתו, הודה לכל הסנאטורים על מעשיהם.

יום הולדתו המאה של ת'ורמונד נחגג ב-5 בדצמבר 2002.

ת'ורמונד היה בן ארבעים וארבע כשנישא לאשתו הראשונה, ג'ין קראוץ' (1926–1960) באחוזת המושל של קרוליינה הדרומית. באפריל 1947 שפט בתחרות יופי שבה נבחרה קראוץ' למיס קרוליינה הדרומית. הוא שכר אותה לתפקיד מזכירתו הפרטית. ב-13 בספטמבר 1947, הציע לה נישואין. היא מתה כעבור שלוש עשרה שנים מגידול מוחי בגיל שלושים ושלוש. לא היו להם ילדים.

ת'ורמונד נישא לאשתו השנייה, ננסי ג'אניס מור (ילידת 1946) ב-22 בדצמבר 1968. הוא היה בן שישים ושש והיא הייתה בת עשרים ושתיים. היא זכתה בתחרות מיס קרוליינה הדרומית ב-1965. כעבור שנתיים שכר אותה לעבור במשרדו בסנאט. הם נפרדו ב-1991 ולא התגרשו.

בגיל שישים ושמונה ב-1971, נולד ילדו הראשון מננסי, שהייתה בת עשרים וחמש. ילדיו הם ננסי מור ת'ורמונד (1971–1993) שנהרגה בידי נהג שיכור, ג'יימס הבן (יליד 1972) שהפך לתובע מחוזי בקרוליינה הדרומית, ג'וליה גרטרוד (ילידת 1974) שעובדת עבור הצלב האדום והייתה אם נכדו הראשון, ופול ת'ורמונד (יליד 1976) שנבחר לסנאט של קרוליינה הדרומית.

חצי שנה לאחר מותו, חשפה אישה בשם אסי וושינגטון ויליאמס שהיא הייתה בתו. היא הייתה שחורה, נשואה עם ילדים. היא הייתה מורה בגמלאות שנולדה ב-12 באוקטובר 1925, לעוזרת המשפחתית של משפחת ת'ורמונד, אז בת שש עשרה. ת'ורמונד לא הכיר בבתו במהלך חייו אולם שילם עבור לימודיה והעניק לה קצבה. בריאיון טענה שלא גילתה שהייתה בתו במהלך חייו כדי לא לפגוע באף אחד מהם.

משפחת ת'ורמונד הכירה בה, ושמה התווסף לאנדרטה לזכרו של ת'ורמונד. רבים בקרוליינה הדרומית חשדו בכך שהייתה בתו, שכן היא הייתה מקורבת למשפחה ואליו.

וושינגטון ויליאמס רצתה להצטרף לקבוצת בנות יוצאי הקונפדרציה, מעמד שהיה אפשרי עבורה עקב מוצאו של אביה. היא מתה ב-4 בפברואר 2013.

ת'ורמונד מת בשנתו ב-26 ביוני 2003 בשעה 9:45 בערב מאי ספיקת לב בבית החולים.

• סטרום ת'ורמונד, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• סטרום ת'ורמונד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• סטרום ת'ורמונד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   סטרום ת'ורמונד, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)