אבדה
אֲבֵדָה היא חפץ שיצא מרשות בעליו, והבעלים אינו יודע את מקום הימצאו. כאשר אדם אחר מוצא את האבדה ונוטל אותה, היא הופכת למְצִיאָה.
בהלכה נכללת מצוות השבת אבדה, המורה למוצא האבדה לפעול למען השבתה לבעליה.
סוגיות בתלמוד
עריכהסוגיית שניים אוחזין בטלית עוסקת במחלוקת בין שניים הטוענים לבעלות על אותה מציאה[1].
סוגיית ייאוש שלא מדעת עוסקת במעמדה של אבדה שנמצאה לפני שנודע לבעליה שאבדה.
לפי ההלכה האב מקבל את מציאת בתו (הכוונה לאבדה שלא ניתנת להחזרה. אם היא ניתנת להחזרה היא שייכת לבעלים המקוריים). והבעל זוכה במציאת אשתו[2]. לדעת הרא"ש מציאת האשה לבעל גם כאשר אינו משלם לה דמי מזונות, ואילו לדעת הרמ"ה במקרה כזה אינו זוכה במציאתה[3].
אבדה בחוק הישראלי
עריכהבחוקי מדינת ישראל מורה חוק השבת אבדה, תשל"ג-1973: "המוצא אבדה ונוטלה חייב להשיבה לבעלה או להודיע עליה בהקדם למשטרה, זולת אם בנסיבות העניין יש להניח שבעל האבדה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה".
בביטוח מיטלטלין, שהוא חלק מביטוח רכוש, נכלל לעיתים פרק העוסק בפיצוי שיינתן למבוטח במקרה של אבדה של מיטלטלין שנהוג להוציאם אל מחוץ לבית, כגון תכשיט או מצלמה.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- הערך "אבדה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים
עריכה- ^ מדובר באבידת גוי, שאין חובה להחזירה
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ה, עמוד ב', שולחן ערוך, אבן העזר, סימן פ"ד, סעיף א'
- ^ ראו S:בית שמואל על אבן העזר פד
