מפלגת פועלים השומר הצעיר

מקורה של המפלגה היה בתנועת הנוער "השומר הצעיר", שממנה צמחה גם תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. לפני הקמת המפלגה, הייתה התנועה הפוליטית של השומר הצעיר מפלגה שחבריה היו על טהרת חברי הקיבוץ הארצי. אוהדים ותומכים עירוניים של התנועה, לא נמצאו במסגרת אחת עם חברי הקיבוץ הארצי, אלא, במסגרת מפלגת לוויין בשם הליגה הסוציאליסטית שהוקמה בשנת 1936.

המפלגה הוקמה בפברואר 1946 כאיחוד בין מפלגת השומר הצעיר לבין מפלגת הלוויין שלה הליגה הסוציאליסטית. המפלגה ייצגה את דעותיהם של תנועת השומר הצעיר ושל הקיבוץ הארצי.

למרות שעוד לפני הקמת "מפלגת פועלים השומר הצעיר" קיימה תנועת השומר הצעיר פעילות פוליטית והשתתפה בבחירות ביישוב ובהסתדרות, נמתחה ביקורת על הקמת המפלגה, בטענה שתנועת נוער אינה צריכה מפלגה פוליטית ושאין לערב נערים בנושאים פוליטיים. בין המבקרים היה נתן אלתרמן, שבעקבות הקמת המפלגה כתב את שירו אילוף ילדים^[2].

בינואר 1948 התאחדה מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון ושם התנועה המאוחדת נקבע למפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם)^[3]. בשנת 1954 התפלגה מפ"ם כאשר אנשי "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון" יסדו את מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון ואילו אנשי "השומר הצעיר" נשארו במפ"ם ושמרו על שמה.

האידאולוגיה של המפלגה, מכל הבחינות, פרט לנושא הציונות, הייתה זהה לזו של המפלגה הקומוניסטית, והיא תמכה ללא סייג (פרט לסייג הציוני) בברית המועצות ובמשטר הסטליניסטי. היא הייתה סבורה, שרק בנושא הציונות חלה טעות זמנית בתנועה הקומוניסטית, טעות שתתוקן עם הזמן. במקורה החזיקה התנועה בדעה כי הדרך היחידה להגשמת הציונות הסוציאליסטית היא במסגרת הקיבוץ (כמובן, הקיבוץ הארצי). אולם, עם הקמת המפלגה המאוחדת עם הליגה הסוציאליסטית, הסכימה לקבל לאותו ארגון מפלגתי גם חברים שאינם חברי קיבוץ.

המפלגה התנגדה להקמת מדינה יהודית ושאפה להקמת מדינה דו-לאומית, יהודית-ערבית, בכל ארץ ישראל על פי הגדרתו המקורית של המנדט בועידת סן רמו (1920) טרם הפריד הספר הלבן של 1922 את עבר הירדן, "חלק אינטגרלי של המאנדאט הארצישראלי", "מתחום הפעלתן של ההוראות הציוניות הכלולות במאנדאט"^[4].

בוועידת בילטמור שהתקיימה בשנת 1942 הצביעו נציגי תנועת השומר הצעיר נגד תוכנית החלוקה שהוצעה על ידי דוד בן-גוריון. בהתנגדותה לחלוקת ארץ ישראל הייתה המפלגה שותפה באופן פרדוקסלי למפלגות אחרות שהתנגדו לחלוקת הארץ כמו התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון בהנהגת יצחק טבנקין, הרוויזיוניסטים ואף התנועה הדתית המזרחי. המפלגה שבה והצהירה על עמדתה זו בתזכיר שנמסר לועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ב-1946^[4].