מעמד הפועלים

שורש המונח "פרולטריון" במילה הצרפתית prolétariat מן המאה ה-17, שהתבססה על המילה הלטינית proletarius, מ-proles, צאצא. המונח המקורי נטבע על ידי המלך הרומאי, סרוויוס טוליוס, שעל פי המסורת הרומית חילק את נתיניו לחמש קבוצות מיסוי, על פי יכולת התשלום שלהם. בתחתית הסולם ניצבו העניים המרודים, שתרומתם היחידה למדינה הייתה הבאת צאצאים לעולם. הפירוש המילולי הוא חסרי כלום למעט ילדים.

במשמעות שקיבל במאה ה-19, במיוחד בכתבים המרקסיסטיים, התייחס המונח ל"עובדים המודרניים", במיוחד בבתי-חרושת. אלו הובחנו בהגותו של מרקס מעובדי אדמה או אנשים העוסקים במסחר, הענקת שירותים, יזמות כלכלית, וכן הלאה. מאוחר יותר, כאשר התחוללו מהפכות בארצות חקלאיות במהותן כמו רוסיה וסין, נטען כי ישנו גם פרולטריון איכרי, אך הגדרה זו שונה ואף מנוגדת להגדרתה המקורית בהגות הסוציאליסטית והמרקסיסטית.

בתאוריה המרקסיסטית הוגדר פרולטריון כמעמד שאינו מחזיק בבעלות על אמצעי ייצור. ב"קפיטל"^[1] 1.2.6 קובע מרקס כי בן מעמד הפועלים, הפרולטר, הוא אדם שמקור ההכנסה היחיד שלו הוא השכר שהוא מקבל תמורת עבודתו והוא אינו יכול אלא למכור כוח זה לכל המרבה במחיר.

על-פי תאוריית ערך העבודה של מרקס כדי לחדול מהתבססות על כוח עבודתו לבדו זקוק הפועל להון – הכנסה נוספת מעבר לדרושה לו לצורך הישרדות שבאמצעותה יוכל לרכוש בעלות על אמצעי ייצור. השגת ההון אינה אפשרית, טוען מרקס, משום שהון נוצר באמצעות ניצול הערך העודף – ההפרש שבין ההכנסה שמניבה עבודת הפועל והשכר המשולם לו. היחידים היכולים ליהנות מערך עודף זה הם בעלי ההון, הקפיטליסטים (או "הבורגנים", כניסוחו של מרקס).

לפי מרקס, מעמד הפועלים עתיד להתרחב בהדרגה, בגלל חוק הדלות הגוברת המביא לכך שהזעיר-בורגנות, האוּמנים ובעלי המלאכה הקטנים, נמצאים בתהליך של התרוששות ואיבוד ההון שלהם העתיד להגיע לנקודה שבה אין להם רכוש כלל. מרקס הבחין גם בתת-מעמד בתוך מעמד הפועלים – פרולטריון הסחבות, הלומפן-פרולטריון, המונה את הבטלים ממעש והפושעים שנמצאים אף תחת למעמד הפועלים.

מול מעמד הפועלים ניצב אויבו הנצחי – מעמד בעלי ההון. על-פי מרקס, בין בעלי ההון (הבורגנות) לפועלים ישנו ניגוד עניינים מעמדי גמור שאין בו פשרה והסתירות שבמנגנון פעולת הבורגנות, אותן ניסח ב"חוק הדלות הגוברת" יביא להחרפת העוני והתרחבותו, עד שבסופו של דבר תתרחש מהפכה סוציאליסטית.

הפרכת חוק הדלות הגוברת של מרקס, כמו גם תאוריית ערך העבודה שלו, הביאו לכך שהתגברות של דלותם של הפועלים ובעקבותיה ההתרחבות המצופה בהיקף מעמד הפועלים לא התרחשו. יתר על-כן, מעמד הפועלים במדינות המתועשות הצטמצם ובזירה החברתית-מעמדית הופיע מעמד רחב של שכירים ובעלי מקצועות חופשיים בורגניים, שלא היו אמורים להתקיים כלל לפי התורה המרקסיסטית. במקביל, בארצות שבהן אכן התחוללה מהפכה סוציאליסטית, היו רוב ההמונים לא בני מעמד הפועלים כהגדרתו אצל מרקס אלא איכרים, אריסים, שכירי-יום בחקלאות ובעלי אדמות זעירים.

בעקבות התפתחויות אלו עברה הגדרת "מעמד פועלים" שינויים מספר. בברית המועצות ומאוחר יותר בסין הוגדרה האיכרות כמעמד פועלים חקלאי. במדינות המערב המתועשות, נעשו מספר ניסיונות להגדיר את השיוך המעמדי לא על-פי הון אלא על-פי מעמד תעסוקתי. לדוגמה, הסוציולוג האמריקני ויליאם קורנהאוזר ניסה בסוף שנות החמישים להתאים את האבחנות המרקסיסטיות למצב השונה בטענה כי יש להגדיר את החלוקה המעמדית על-פי סמכות ולא על פי הון: ככל שלאדם סמכות רבה יותר ביחס לאנשים אחרים, מיקומו במדרג המעמדי עולה. מילובאן ג'ילאס ביוגוסלביה ניסה דרך דומה ב"המעמד החדש" שלו בו טען כי במדינות הקומוניסטיות (ובהרחבה, גם במערב) נוצרה אחרי מלחמת העולם השנייה אליטה שלטת חדשה שאינה בורגנית כי אם ניהולית-ביורוקרטית, שה"הון" שבידה הוא הכוח שהיא מחזיקה בו.

באופן טבעי, אופן הגדרתו של מעמד הפועלים אינה מהווה בעיה עבור אותם כלכלנים, היסטוריונים או סוציולוגים שאינם רואים בתולדות האנושות, כלשונו של מרקס, "דברי הימים של מלחמת-מעמדות". מנקודת מבט מרקסיסטית, לעומת זאת, הגדרות אלו הן הרות משמעות, שכן אם התיאור ההיסטורי, הכלכלי והחברתי של מרקס לגבי עבודה, הון והיווצרות מעמד-הפועלים נחשב תקף, יש לפסול הגדרות מעמדיות כגון אלו של ג'ילאס או קורנהאוזר, כיוון שמגולמת בהן הנחה לא-מטריאליסטית.

• תמר גוז'נסקי, לחם עבודה – מעמד הפועלים הישראלי: מבט עכשווי והיסטורי, הוצאת פרדס, 2013

• דוד בן-גוריון, הייעוד הלאומי של מעמד הפועלים, ירושלים, 1925
• מתן שרון‏, איך השתלט מעמד הפועלים על הטלוויזיה האמריקאית?, באתר וואלה, 1 במאי 2013
• שרון מולדאבי, גיבורי מעמד הפועלים, באתר ynet, 1 במאי 2010
•   מעמד העובדים, דף שער בספרייה הלאומית