מירון רפופורט

רפופורט נולד וגדל בתל אביב, למד בתיכון חדש, והמשיך ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. במסגרת לימודיו, למד כשנה באוניברסיטת פירנצה שבאיטליה. הוא דובר חמש שפות: עברית, איטלקית, אנגלית, ערבית וצרפתית. בצעירותו פרסם אחדים משיריו בעיתונים שונים, כגון "דבר", "מאזנים" וידיעות אחרונות. אביו, נחמיה רפופורט, היה מגדולי אספני השירה העברית החדשה בישראל, ואחרי מותו האוסף שלו נתרם למכון הקשרים באוניברסיטת בן-גוריון.

לאחר לימודיו באיטליה, החל רפופורט לתרגם ספרי פרוזה מאיטלקית לעברית. סך הכל תרגם כ-20 ספרים, בהם ארבעה ספרים של הסופר האיטלקי פרימו לוי, "קאפוט" של קורציו מלפרטה, "קולות הערב", "ולנטינו" ו"ככה זה קרה" של נטליה גינצבורג, "יומה של הלילית" של ליאונארדו שאשא, "חיים אלימים" של פייר פאולו פאזוליני, ו"הילד�� האפלה" של אלנה פרנטה. ב-2002 זכה בפרס שר התרבות לתרגום, מידי השר מתן וילנאי.

רפופורט מתרגם פרוזה מהשפה הערבית, מלאכה שהחלה עם "סיפור ההיעלמות" שכתבה איבתיסאם עאזם.

את דרכו העיתונאית החל רפופורט בעיתון "דבר" בשנת 1987, כראש דסק לילה במערכת החדשות של העיתון. בשנת 1989 הצטרף כעורך חדשות-החוץ בעיתון "חדשות" וערך גם את המוסף הפוליטי.

עם הקמתו של ערוץ 2 ב-1992, שימש כרכז מערכת בתוכנית התחקירים "עובדה" עם אילנה דיין. בין השאר, הוביל לקיום הראיון היחיד עם קורט בכר, קצין ה-SS הנאצי שניצל בזכות עדותו של ישראל קסטנר במשפטי נרנברג. פרשה זו עוררה סערה תקשורתית בישראל ושבה להעסיק את הציבור, בייחוד סביב "משפט קסטנר" ב-1955, שבו נחקרה שואת יהודי הונגריה.

כמ כן, במסגרת תפקידו ב"עובדה", רפופורט הוביל לראיון ראשון של סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה, בתקשורת הזרה.

ב-1995 החל רפופורט בתפקידו כעורך חדשות-החוץ של ידיעות אחרונות. בבחירות 1999 שימש כעורך הפוליטי של הבחירות וריכז את הידיעות בנושא. כמו כן, שימש כרכז כתבים וראש דסק בעיתון, פרסם כתבות מגזין ותחקירים שביצע במוסף "שבעה ימים".

במסגרת עבודתו העיתונאית בידיעות אחרונות, חשף רפופורט לראשונה את תוואי גדר ההפרדה, חשיפה שגרמה לסערה בינלאומית^{[דרושה הבהרה]}, שבשיאה הציגה קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה של ארצות הברית, את המפה שפורסמה בפני ראש הממשלה, אריאל שרון^{[דרושה הבהרה]}.

יחד עם אורון מאירי ודני אדינו אבבה, זכה ב-2003 בפרס נאפולי הבינלאומי לעיתונות, על כתבת תחקיר שחשפה גנבת עצי זית במהלך בניית גדר ההפרדה.

באוגוסט 2003, זמן קצר לאחר קבלת הפרס, פוטר רפופורט מקבוצת ידיעות אחרונות, לאחר שאישר כראש דסק, למאמר דעה מאת מוטי גילת, את הכותרת "שרון לא אמר את האמת". טענת העיתון מאוחר יותר הייתה כי הפר את הוראת העורך משה ורדי, להיות "רך עם שרון".^[2]

הפרשה עוררה מחאה, במסגרתה כ-150 עיתונאים חתמו על עצומה שקראה להשאיר את רפופורט בשירות העיתון. התגייסו לטובתו בפומבי גם האגודה לזכויות האזרח, אתר העוקץ והעיתונאי בן דרור ימיני. לאחר שהוא הגיש בקשה לבית המשפט להחזירו לעבודה, בטענה שהפיטורים נעשו משיקולים לא עיתונאיים ולא מקצועיים, הפרשה הסתיימה מחוץ לבית המשפט.

פרשה זו מוכרת כסמל^[3][4] למעורבותם של פוליטיקאים בשיקולים עיתונאיים וכן בזיהום חופש העיתונות על ידי לחץ מצד בעלי כוח.^[5] כמו כן, היא חוזרת ועולה^[6] בקשר לטענה לקיומה של "רשימה שחורה" ו"רשימה לבנה" בידיעות, שעלתה שוב ב-2017 בפרסום תמלילי השיחות בין המו"ל נוני מוזס לראש הממשלה בנימין נתניהו.^[7]

בשנת 2004 התמנה רפופורט לראש מחלקת החדשות בעיתון הארץ.^[8] בין היתר, במסגרת תפקידו הבליט את הראיון של ארי שביט עם דב וייסגלס, יועצו הבכיר של אריאל שרון ומיוזמי תוכנית ההתנתקות שאמר שישראל יזמה את הנסיגה מעזה כדי למנוע הסכם עם הפלסטינים. הוא צוטט באומרו שארצות הברית סיכמה עם ישראל שלא לעסוק בחלק מגושי ההתנחלויות "עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים".

כמו כן, הוביל להבלטת נושא עמידתן הממושכת של קופאיות במרכולים, החלטה עריכתית שהובילה בין היתר לחקיקה בנושא, ולבסוף לאיסור על הכרחת עובדים לעמוד משך שעות רצופות.

ב-2005 החל לכתוב כתבות מגזין למוסף הארץ. באחת מכתבותיו, חשף את החלת חוק נכסי נפקדים בירושלים, באמצעות החלטה סודית שהתקבלה בניגוד להנחיה של היועץ המשפטי לממשלה ב-1967. הפרסום הופץ בכלי תקשורת מחוץ לישראל, ובעקבות לחץ אמריקאי בוטלה ההחלטה.

בכתבות נוספות, חשף שחיתויות בעיריית לוד, מה שתרם להעמדתו לדין של ראש העיר בני רגב; חשף את ההתעללות במשתתפי תוכנית ויסקונסין, שנועדה כביכול לסייע לעניי החברה.

בשנת 2009, עזב את עיתון הארץ והחל לעבוד כעורך אתר "העוקץ" שהקימו יוסי דהאן, יצחק ספורטא^[9]. החל מ-2014 כותב מאמרים באתר שיחה מקומית ומ-2018 הוא אחד מעורכי האתר.

בתחום הרדיו, ערך רפופורט את התוכנית "התקווה" ברדיו 103 fm, עם מרב מיכאלי. בשנת 2007 החל לערוך את התוכנית "עושים סדר" בהנחיית בן כספית וגל גבאי, מבית החינוכית, ששודרה במשך 10 שנים בערוץ 2. התוכנית ידועה כבעלת אג'נדה חברתית, סביבתית, עיסוק בבריאות ובכלכלה מנקודת מבטו של האזרח הקטן, עיסוק באפליה ובעיוות החוק, ועוד. ב-2015, זכתה התוכנית "עושים סדר" בפרס "אותא" של "תא העיתונאיות" (התארגנות עיתונאיות במטרה לקדם שוויון מגדרי), על ייצוג נשים בתקשורת.

בנוסף, ב-2017 ערך תוכנית נוספת מבית החינוכית, "בין השורות - העולם הערבי" בהנחיית העיתונאי אוהד חמו, שזכתה לביקורות אוהדות.

בקיץ 2012 הקים מירון רפופורט את תנועת השלום "שתי מדינות מולדת אחת" (שהפכה לימים ל"ארץ לכולם"), יחד עם קבוצה של מקימים ישראלים ופלסטינים. בין המקימים: אליעז כהן, לימור יהודה, אורן יפתחאל, עאוני אל-משני, מוניר עבושי ואחרים. היום הוא משמש כיו"ר מזכירות החלק הישראלי של התנועה.

חזון התנועה הוא פיוס בין הישראלים לפלסטינים, על בסיס הקמת קונפדרציה משותפת לכל המרחב, מתוך הכרה בחשיבות האדמה לשני העמים. הקונפדרציה תהיה מורכבת משתי מדינות, ישראל ופלסטין.

לפי החזון, בין שתי הריבונויות, ישראל ופלסטין, יוקמו שותפויות רחבות וחופש תנועה מוחלט, וירושלים תשמש בירה של שתי הריבונויות. אזרחים ישראלים יוכלו לחיות כתושבים בפלסטין ואזרחים פלסטינים יוכלו כתושבים בישראל. הסדרי התושבות ימומשו בהדרגה, בלי עקירות כפויות.

ב-2017 נסעה משלחת של התנועה לסבב פגישות עם בכירים באיחוד האירופי, על מנת להציג ולקדם את החזון. בתנועה חברים ישראלים ופלסטינים, אנשי שמאל כמו גם מתנחלים שדוגלים בדו-קיום.

פרימו לוי

• פרימו לוי, זמן שאול, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1999
• פרימו לוי, מפתח-כוכב, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2001.
• פרימו לוי, אם לא עכשיו אימתי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2004.
• פרימו לוי, אם זה אדם, הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2024 (הוצאה מחודשת בשפה העברית)^[10]

נטליה גינצבורג

• נטליה גינצבורג, קולות הערב, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.
• נטליה גינצבורג, מיקלה שלי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1995.
• נטליה גינצבורג, ולנטינו, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2001.^[11]
• נטליה גינצבורג, ככה זה קרה, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

סופרים נוספים

• ליאונארדו שאשא (אנ'), יומה של הלילית, הקיבוץ המאוחד, 1988.
• פייר פאולו פאזוליני, חיים אלימים, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1990.
• קארלו אמיליו גאדא (אנ'), העסק-ביש הזה בויה מרולאנה, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1993.
• קלארה סֶרֶנִי (אנ'), משחק הממלכות, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1995.
• קורציו מלפרטה, קאפוט, כנרת זמורה ביטן, 1995.
• אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1996.
• אנדראה קמילרי, צורת המים, כתר ספרים, 2003.^[12]
• ליזה גינצבורג (איט'), מצפה לסופה, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2005.
• אֶלֶנָה פֶרַנטֶה, הבת האפלה, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2011.
• גָּווינוֹ לֶדָה (אנ'), פאדרה פדרונה - אבי, אדוני, הקיבוץ המאוחד, 2014.

• מאמרי מירון רפופורט, באתר "הארץ"
• מאמרי מירון רפופורט, באתר שיחה מקומית
• מידע על מירון רפופורט בקטלוג הספרייה הלאומית
• ענת באלינט, מירון רפופורט, עורך ב"ידיעות אחרונות", פוטר לאחר שכתב בכותרת "שרון לא דיבר אמת", באתר TheMarker‏, 13 באוגוסט 2003
•   מירון רפפורט, לא שתי מדינות ולא סיפוח, קונפדרציה, באתר הארץ, 1 בינואר 2017
• דוד אברהם‏, שלום, שמי אראלה מתא העיתונאיות, שמחה לבשר לך שזכית ב"אותא", באתר וואלה, 18 בדצמבר 2014
• ארץ לכולם (אתר הבית)
•   עופרה רודנר, שיחה עם מירון רפופורט, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2023