חיקסוס

חיקסוס (ביחיד) בכתב חרטומים

המשמעות המילולית למונח המצרי "חקאו חֿאסות" היא חוקקי ארצות־הגבעות (אנ')", במשמעות של "שליטי ארצות זרות". המילה המצרית העתיקה ḥḳꜣw (בחרטומים – 𓋾𓈎𓏥) באה מאותו שורש אפרו־אסייתי של המילה העברית "חוקקים", ומשמעותה, כבעברית, שליטים.^[5] ההירוגליף 𓈉, הוא ḫꜣswt, מסמל "ארץ גבעות", ומשמעו "ארצות זרות", שכן מנקודת המבט המצרית העתיקה היושבת על מישור אפיק היאור, כל הארצות הזרות הסובבת נראו כארצות הרריות.^[5] המונח המצרי נכתב ביוונית כ־Ὑκσώς, Ὑξώς או Ύκουσσώς; הוא מוזכר בספרות יוונית מאוחרת: בספר "נגד אפיון" של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו בן המאה ה-1 לספירה, שבו ציטט את ההיסטוריון המצרי־הלני מנתון, בן מצרים התלמיית של המאה ה־3 לפנה"ס, שהזכיר את החיקסוס וזיהה אותם עם בני ישראל במצרים.

על־פי שחזורם של החוקרים המודרניים (כגון הפרופסור האגיפטולוג קים רייהולט (אנ')),^[6] השושלת הזרה הראשונה ממוצא אסייתי שאותה ניתן לכנות "חיקסוסית", למרות שמלכיה לא נשאו עדיין את התואר "חקאו־ח'אסות", הייתה השושלת ה־14 שעלתה לשלטון כנראה במקביל לשושלת המצרית ה־13 (בזמן לא ברור שבין ראשית המאה ה־18 לפנה"ס לבין 1,725 לפנה"ס); ואחריה עלתה לשלטון השושלת ה־15 (אנ') שנחשבת לחיקסוסית מובהקת (מלכיה השתמשו בתואר "חקאו־ח'אסות" בחרפושיותיהם). בין החוקרים השונים קיים ויכוח האם מדובר בשתי שושלות נפרדות, או שמא שתיהן היו שושלת אחת, וכמו כן לגבי סדר השליטים בשושלות החיקסוסיות ה־14 וה־15: חלק מהחוקרים טוענים כי השליט הראשון של השושלת ה־14 היה ששי ואחריו בנו נחסי, ולפי אחרים נחסי היה המלך הראשון ואילו ששי היה מלכה האחרון – ולפי שיטתם של אחרים נבסנרע או יעקב־הר. נראה כי מקובל היום על מרבית החוקרים כי השליט החיקסוסי האחרון, בן השושלת ה־15, היה ח'מודי אשר כיהן כשליט בתחילת המאה ה־16 לפנה"ס, עד נפילת שלטונם.

שלטונם של השליטים החיקסוסיים באזור הדלתא של מצרים (ונראה כי לתקופות מסוימות אף חלשו על שליטי מצרים המקומיים שישבו בתבאי שבדרום) החזיק מעמד בין מאה ושישים לקצת יותר ממאתיים שנה (תלוי לפי שיטת מי מהחוקרים), והסתיים עם גירושם על ידי יעחמס הראשון, שליט מקומי, סביב שנת 1570 לפנה"ס, שייסד את השושלת ה־18 במצרים ואת הממלכה החדשה. במהלך גירושם הם נמלטו צפונה לארץ כנען, לשרוחן. יעחמס הראשון צר על העיר במשך שלוש שנים ובסופו של דבר הצליח לכבוש אותה.

במהלך המאה ה־22 לפנה"ס שבו להתקיים קשרי מסחר ותרבות בין כנען ומצרים לאחר נתק של מאות שנים, עיקר הקשר האנושי הזה הוא ממצאי כלי חרס מצריים מהממלכה התיכונה בתקופת הברונזה הביניימית באתרים בארץ. במאה ה־18 לפנה"ס הקשרים מתהדקים כפי שעולה מכתובות על משלחות כורים שהובאו מהלבנט לעבוד עבור המצרים באתרים בחצי האי סיני, כמו זאת של חבדד שממצאיה הם המצאת הכתב הפונטי (בניגוד לכתב ההירוגליפים הפיקטוגרפי) בידי עובדים כנעניים בסרביט אל־ח'אדם.

בסוף המאה ה־19, חפר הארכאולוג פלינדרס פיטרי באזור הדלתה של מצרים, וגילה שם ממצאים חומריים – קרמיקה ואדריכלות – שאינם אופייניים לתרבות המצרית, אך דומים מאוד לתרבות החומרית שאפיינה את אזור ארץ ישראל וסוריה באותה תקופה. את הממצאים האלה זיהה פיטרי כתרבות החומרית של החיקסוס. תחילה חשבו החוקרים – בהתאמה לכתבי מנתון – כי החיקסוס היו בני עם, שהיה מפותח טכנולוגית, אשר פלש למצרים. על פי הממצאים הם זיהו כי מקורו של העם הזה הוא מצפון לסוריה וארץ ישראל, ולשיטתם אחרי שהשתלטו החיקסוס על סוריה וארץ ישראל הם המשיכו למצרים – בשנת 1750 לפנה"ס – ושלטו במצרים באזור דלתת הנילוס עד 1570 לפנה"ס.

משמעותו המקורית של הכינוי "חיקסוס" – או "חקאו־ח'אסות" במקורות המצריים היא השליטים (חקאו) מהארצות הזרות (ח'אסות). תפיסה זאת של החיקסוס – כ"עם זר שפלש למצרים" – הייתה מקובלת מאוד בראשית המחקר, אולם, רוב החוקרים סבורים שהחיקסוס לא היו "עם" של ממש אלא כינוי לשליטים (מלכים מהשושלת ה־15) בני שכבת מהגרים מגוונת שהגיעה למצרים בהדרגה, אשר ניצלו תקופת כושר של היחלשות השלטון המצרי האוטוכטוני והשתלטו על מצרים. התואר "חקא־חסות" – כלומר "שליט הארצות הזרות" – מופיע על כמה מהחרפושיות שהנפיקו שליטים אלה לצד שמותיהם, שהיו שמות שמיים (כגון: "יעקבהר", "ענתהר" ו"נחמן") וחוריים^{[דרוש מקור]} שהיו נפוצים לפני כן בכל רחבי המזרח הקדום (למעט מצרים).

הסברה לגבי מוצאם של החיקסוס משכבת מהגרים שהתנחלה בהדרגה באזור הדלתא, ולא כבני "עם פולש" או לחלופין "אוכלוסייה מקומית ותיקה", מקבלת חיזוק מהעובדה שבבירתם אווריס התחילה להתיישב החל מהשושלת ה־12 (1900 לפנה"ס לערך) אוכלוסייה שהגרה לשם מכנען ובעלת מאפיינים של תרבות הברונזה תיכונה II A. המהגרים מכנען היו רועי צאן, חיילים, מלחים ובעלי מלאכה בשירותו של פרעה. בקברי התקופה מצאו חמורים, שייתכן ושימשו כמנחת קבורה.^[7] בתקופת השושלת ה־13 (1770 לפנה"ס) טיפסו המהגרים מכנען בהיררכיה החברתית בעיר, וצברו עושר רב. בתקופה זאת הוקם רובע מיוחד שבו, על פי השקפת החוקרים, ישבו המהגרים וריכזו בידיהם את הסחר של מצרים עם המזרח.^[8] באחד הארמונות של החיקסוס באווריס נחשפו ציורי קיר בסגנון מינואי, עדות לקשרי המסחר של החיקסוס עם איי יוון. באותה תקופה נבנו בעיר מקדשים עם מאפיינים כנעניים, ובפתחו של אחד מהם נמצא שריד גזע עץ אלון, אשר שימש ככל הנראה לצורך פולחן האשרה. מקובל להניח שהאשרה הכנענית זוהתה עם האלה המצרית חתחור, ואילו הבעל זוהה עם האל המצרי סת.^[9]

בעבר זוהתה בירת החיקסוס אווריס עם "צוען" המקראית, שבצפון הדלתה, אולם כיום, בעקבות חפירותיו של הארכאולוג האוסטרי מנפרד ביטק בתל אל־דבע שבמצרים, ברור כי בירת החיקסוס שכנה בקנטיר – גם היא בצפון הדלתה – עיר שלימים שופצה על ידי רעמסס השני שיסד בה את בירתו פר־רעמסס (שרבים מזהים אותה עם "רעמסס" המקראית).

החיקסוס פיתחו את הטכנולוגיה ואת חרושת הברזל והנשק במצרים, והנחילו למצרים את הקשת המורכבת ואת מלחמת המרכבות, בהן עשו המצרים שימוש רב. המילים "מרכבה" ו"סוסים", שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה המצרית הקדומה, באות למעשה משורש של שפה שמית שהובאה יחד עמם למצרים בתקופת החיקסוס. בתקופת שלטון החיקסוס הוקמו גם החלקלקות, שהן חומות ביצורים מרשימות סביב יישובים בכנען. בין הממצאים שנמצאו בקברים של החיקסוס במצריים היה גרזן מקור הברווז שמופיע גם בידי אחד מבני השיירה השמית מקבר בני חסן במצרים וגם בידו של חבדד, אחיו של הנסיך מכנען. זאת טכנולוגיה שהופיעה במזרח הקדום לראשונה בתקופת הברונזה התיכונה 2א ולכן יכולה להעיד על זמנם של החיקסוס.

מבחינה פולחנית אימצו בהדרגה אנשי החיקסוס, שתחילה האמינו באלי המזרח הקדום, את פנתיאון האלים המצרי כאשר הם זיהו את אלי מצרים המקומיים עם אלים שמיים ידועים, למשל פולחן הבעל זוהה עם האל המצרי סת שאותו עבדו החיקסוס כאל הראשי שלהם.

במחקר שנערך על הסטרונציום משיניהם של 71 פרטים שחיו לפני ובתוך תקופת החיקסוס בתל אל־דבע עולה כי רוב הנשים (21 מתוך 27) שנקברו בקבורה של המעמד הגבוה בטרם עלו החיקסוס לשלטון הגיעו מחוץ למצרים, בעוד שרק מעט גברים מהאליטה שהתגלו מאותה העת העידו על מוצא מחוץ למצרים. לאור הממצא הזה החוקרים הסיקו שהנשים היגרו מהלבנט ונישאו לגברים שכבר חיו במצרים והיו מהאליטה בה בטרם עלו החיקסוס לשלטון. מתוך קברי האליטה של השושלת החיקסוסית עולה כי כמחצית מן הגברים והנשים שנקברו באותה העת היו מהגרים מחוץ למצרים, משמע שהעיר אווריס הייתה אטרקטיבית מבחינה בינלאומית ומשכה אליה מהגרים.^[10]

מן המחקרים על הדלתה של הנילוס במאה השנים האחרונות עולה כי תמונת היישוב של החיקסוס (לפי יישובים מבוצרים שהכילו קרמיקה כנענית מתקופת הברונזה התיכונה 2 ב'–ג') הייתה כדלקמן לפי מנפרד ביטק^[11]:

• עיזבת רושדי IV – אתר קטן מדרום לתל אל דבע, ייתכן והיה רובע המהגרים המקורי של העיר. מזוהה כנקודת ההיאחזות הראשונה של המהגרים ממערב אסיה בימי השושלת ה-12 לפי הרקורד הארכאולוגי.
• תל אל־דבע – זוהתה כאווריס, בירת הממלכה החיקסוסית.
• תל הליופוליס – מזוהה עם און המקראית.
• תל אל־יהודיה – היא "ניי־טה־חות".
• תל חאבוה – מזוהה עם עיר הגבול המזרחי, "ת'ארו".
• כאפר אל-מוקאדם (אנ') – טָרִמוּ.^[12]
• תל אל מסח'וטה – מזוהה כפר-אתום, היא פיתום מהצמד המקראי "פיתום ורעמסס".
• כום אל-חילגן – לא מזוהה.
• תל אל ראטאבה – חסר זיהוי.
• תל קוואה – חסר זיהוי.

המערכה שתוביל למפלתם של החיקסוס החלה בעקבות חשיפת תוכנית של שליט החיקסוס אפופיס הראשון בימי קאמוס (בן לשושלת מצרית מקומית ששלטה בתקופת החיקסוס מתבאי על אזור מוגבל בדרום מצרים) להשתלט על השטח המצרי המצומצם שבידיו של קאמוס בעזרת שיתוף פעולה עם מלך כוש. השליח ששלח השליט החיקסוסי אל מלך כוש נתפס בידי חייליו של קאמוס שהחליט לצאת למערכה לגירוש החיקסוס ממצרים התחתונה ולהחזיר את השליטה על שטחים אלה.^[13] בשנת 1568 לפנה"ס בערך הטיל קאמוס, הפרעה האחרון של השושלת ה־17 מצור על אווריס, אך לא הצליח להכניע את החיקסוס. בסופו של דבר גורשו שרידי החיקסוס האחרונים ממצרים כ־18 שנים לאחר מכן בימיו של ח'מודי על ידי המלך המצרי יעחמס הראשון (אחיו של קאמוס) – שנחשב למייסד השושלת ה־18 – סביב 1570 לפנה"ס. לפי כתבים ועדויות מתקופה זאת נמלטו שליטי שושלת זאת אל ארץ כנען, אל העיר שרוחן (הנזכרת במקרא כעיר בנגב יהודה), אך ברבות הימים ערך יעחמס הראשון מסע צבאי גם לארץ ישראל, צר על שרוחן שלוש שנים, וחיסל או לקח בשבי את אלה מפליטי החיקסוס שמצאו בה מפלט. בתבליטים מקבר יעחמס, קצין בצבא המצרי ששירת בצבאו של המלך יעחמס, התגלתה עדות למלחמה בחיקסוס. הקבר התגלה באל־קאב, אזור מדברי כ־65 ק"מ דרומית לתבאי, ועל קירותיו נכתב כי הקצין לקח חלק בקרב נגד עם זר שכבש את צפון מצרים. מהקרב הזה הוא לקח שבויים ואף כף יד של האויב (כך ספרו את האויבים שנהרגו בקרב) שאותה הביא כפרס למלך.

סיפר של קורות החיקסוס הובא בידי מנתון, היסטוריון מצרי־הלניסטי בן המאה ה־3 לפנה"ס, שזיהה אותם כאבות היהודים. מנתון כתב בספרו כי החיקסוס שגורשו ממצרים היו בני שבט יהודה שהקימו מאוחר יותר את בירתם בירושלים. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו בן המאה ה־1 לספירה ציטט את גרסתו של מנתון, חלק על פרטים שונים מתוכה, אך גם ראה בפרטים מסוימים אחרים מדבריו ראיה לתיאור המקראי של יציאת מצרים.

  ערך מורחב – הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים

ההיסטוריון המצרי־הלניסטי מנתון, בן המאה ה־3 לפנה"ס, מספר בחיבורו ביוונית "אגיפטיאקה" את דברי ימיה של מצרים, כפי שלדבריו הוא קרא אותם בכתבים ההירוגליפים המצריים. את תיאורו מביא יוסף בן מתתיהו בחיבורו הפולמוסי "נגד אפיון".^[14] מנתון מזכיר בחיבורו את החיקסוס ומזהה אותם כאבותיו של העם היהודי בזמנו, שלטענתו גורשו ממצרים. זיהוי החיקסוס עם היהודים על ידי מנתון, מהווה את אחד משני סיפורי היסוד הקדומים בגרסה המצרית־יוונית ליציאת מצרים.

בספר השני של "דברי ימי מצרים" (אגיפטיאקה), מספר מנתון שבתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס אירעה פלישה גדולה של זרים למצרים: ”ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם.” הפולשים הקימו למלך אחד מהם ושמו סַליטיס (שליט?), שישב בעיר ממפיס ושלט על מצרים העליונה והתחתונה, ומאוחר יותר ביצר את העיר אווריס. אחרי מותו מלכו בּנון, אַפַּחִנס, אפופיס, חַנא ואַסיס. מנתון טוען כי ששת המלכים ניסו ללא הרף "לעקור את המצרים מהשורש" ומגלה כי לעם הפולש קראו "היקסוס", הלחם המילים "הוק" ("מלך" בכתב החרטומים העתיק הקדוש) ו"סוס" (רועה), כלומר "המלכים הרועים". מנתון מוסיף לכך ש"יש אומרים, כי האנשים האלה ערבים". יוסף בן מתתיהו מעיר שבספר אחר של מנתון מופיע פירוש הפוך לשם "היקסוס", אמין יותר בעיניו: "רועים־עבדים". המילה "הוק" כתובה שם אחרת ומשמעותה "עבדים שבויי מלחמה".

מנתון מספר שלאחר 510 שנות שלטון של שושלות מלכי ההיקסוס, התקוממו מלכי תבאי ושאר חלקי מצרים ופתחו נגדם במלחמה ארוכה, עד שבזמן המלך מיספרַגמוּתוֹסיס גורשו ההיקסוס ממצרים וברחו לאווריס והתבצרו בה. תומוסיס, בנו של המלך, צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. בשלב זה חושף מנתון את זהותם של 240 אלף ההיקסוס שגורשו ממצרים: ”והם יצאו מארץ מצרים... למשפּחותיהם עם כל רכושם... ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה, אולם יראו את שלטון האשורים... ועל כן בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה... וקראו לה בשם ירושלים.”

יוסף בן מתתיהו מדגיש שיתר הדברים שכתב מנתון על היהודים, לא נלקחו מכתבי הקודש המצרים העתיקים, כי אם מסיפורים מיתולוגיים בעל פה. על פי סיפורים אלה, לאחר כ־500 שנים נוספות, מלך בשם אמנופיס ציווה לאסוף את כל המצורעים במצרים וגירש אותם (80 אלף) לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשתם והם הורשו לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. המצורעים מרדו במלך תחת הנהגת הכהן המצרי אסרסיף, ששלח שליחים אל ההיקסוס בירושלים והציע להם לחבור למלחמה במצרים כשהוא מציע להם לשוב לעירם המקורית, אווריס. 200 אלף אנשי מלחמה הגיעו מירושלים לאווריס, אמנופיס נבהל ונסוג עם צבאו לממלכת כוש. שתי האוכלוסיות, ההיקסוס מירושלים והמצורעים, השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. בשלב זה חושף מנתון את זהותו של המנהיג: כשחבר אסרסיף להיקסוס, שינה את שמו למשה. כעבור 13 שנות גלות גירשו אמנופיס ובנו רעמסס את ההיקסוס והמצורעים ממצרים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".

מנתון מציג את אבות היהודים באור שלילי בצורה מכוונת וחיבורו עורר את ראשית ספרות הפולמוס האנטי־יהודית שהודפסה באלכסנדריה והחלה להתפשט ברחבי העולם היווני הלניסטי הקדום.^[15] מנתון טוען כי השושלת ה־14 (שמנתה 50 מלכים לפי פפירוס רשימת המלכים מטורינו) מנתה 76 מלכים שמלכו מהעיר קסויס, לא מתייחס למוצאם הכנעני לכאורה ושהממצאים מצביעים כי הייתה שלב קדום של החיקסוס שגם מלכיה כפי הנראה שלטו מאווריס, ומתאר רק את השושלת ה־15 כחיקסוסים.

בעקבות דבריהם של מנתון ושל יוסף בן מתתיהו, סברו בעבר מרבית החוקרים כי החיקסוס הוא שמו של עם נודד ממוצא שמי, שפלש למצרים העתיקה ומלך בה כמאתיים שנה. בניגוד לסברת מנתון לגבי פירוש השם "חיקסוס", כיום ידוע כי הוא שיבוש יווני של הכינוי המצרי "חקאו־ח'אסות"^[16] (יש גם מקורות מסוימים הטוענים ששמם היה "חִ'יק שַסוּ"^[17]), שבו כונו שליטי ארצות הגבעות.

יש חוקרים הפוסלים את הזיהוי שבין החיקסוס ובין אבות ישראל. ישנם המציעים כי ייתכן והאירועים המתוארים בסוף ספר בראשית (פרקים מ"א–נ'), שבהם חלה עליית יוסף לשלטון במצרים העתיקה וירידת יעקב אבינו ובני משפחתו למצרים אירעו בתקופת שלטונם של החיקסוס במצרים, שעודדו זרים להשתקע במצרים ולתפוס עמדות שלטוניות, כדי לחזק את שלטונם בארץ זאת.^[18][19] הוצע שהכתוב "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות, א', ח') מתייחס לגירוש השליטים הזרים ממצרים, שבעקבותיו השלטונות החלו לראות את בני ישראל כאִיום: "פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ". (שמות, א', י')

ישנם חוקרים (כדוגמת ישראל פינקלשטיין וישראל קנוהל) הטוענים כי בניגוד לתיאור המקראי של מוצא עם ישראל ממסופוטמיה מקורו הוא למעשה בקבוצות כנעניות מקומיות שהתגבשו בתקופת הברזל לעם אחד באזור ההר, וכי סיפורו של יוסף הוא ייצוג הזיכרון של שלטון החיקסוס במצרים, כפי שהשתמר אצל צאצאיהם של מגורשי החיקסוס – קרי, לדעתם החיקסוס היו חלק מהקבוצות הפרוטו־ישראליות שהתגבשו לעם ישראל.^[20]

• היסטוריה של מצרים העתיקה
• פרעוני מצרים
• קבוצות שהוצעו לזיהוי כעם ישראל המקראי
• סת־בעל
• פענוח כתבים מצריים עתיקים

• רן שפירא, בצאת ההיקסוס ממצרים, באתר הארץ, 1 באפריל 2007
• חיקסוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)