חוק זכויות נפגעי עבירה

עד 1800 לערך, היוו הקורבן והנאשם את שני צדדי ההליך המשפטי. מצב זה השתנה בעקבות התפתחות התפיסה כי הנאשם והעבירה פוגעים למעשה באינטרס הציבורי ועל-כן האינטרס הפרטי נזנח. עם חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, השתנה המצב (בארץ) והנפגע שעד אותה עת שימש לכל היותר עד להשגת ראיות, קיבל זכויות מסוימות וקיבל מעמד (גם אם מוגבל) בצד התובע^[4].

חקיקת החוק הונמקה במספר דרכים. ראשית, יש הגורסים כי מדובר במחויבותה החברתית של המדינה משנכשלה להגן על הנפגע מבעוד מועד מפני הנאשם. כמו כן, ניתן נימוק תועלתני בדבר חשיבות ההכרה בקורבן ובשיתוף הפעולה בינו לבין המדינה על-מנת למגר את העבריינות^[5] . לצד נימוקים אלה, קיימים נימוקים המתבססים על זכותו של האדם לכבוד. הבטחת הזכות להליך הוגן - פרוצדורלית ומהותית - תבטיח את זכותו של הנפגע לכבוד כאדם. הבטחת זכויות זו אף עשויה למנוע השפלה במהלך ההליך - חוויית "הקורבנות המשנית"^[6].

החוק קובע שורה של זכויות להן זכאים נפגעי עבירה במהלך ההליך הפלילי. זכויות אלה כוללות את:

• הזכות להגנה פיזית - גם הנפגע וגם ��רוביו זכאים להגנה שהמדינה צריכה לספק, מכורח ההבנה כי גם לאחר ביצוע העבירה הנפגע עלול להיות בסיכון לפגיעה על רקע נקמה.
• הזכות לחסיון בדבר פרטיו האישיים של נפגע העבירה.
• הזכות לעיון בכתב האישום
• הזכות לקבל הגנה
• הזכות לקבל מידע על ההליך הפלילי - לנפגע שהתלונן והוביל לפתיחת הליך פלילי נגד נאשם, הזכות לדעת היכן עומד ההליך ואם מתרחשים בו שינויים מהותיים, לדוגמה אם התביעה מחליטה לסגור את התיק ואם הפוגע עתיד להשתחרר ממעצר.
• הזכות להבעת עמדה באשר להליך הפלילי המתקיים כנגד הנאשם - הנפגע זכאי להביע את עמדתו בנושאים שונים הקשורים להליך הפלילי, למשל להתנגד לבקשת הפוגע לעכב את ההליך הפלילי או להתנגד לשחרור מוקדם ממאסר (במקרים של נפגעי מין או אלימות).
• זכות הגשת ערר נגד סגירת התיק הפלילי - נפגע העבירה יכול להגיש ערר בתוך 60 יום מקבלת ההודעה על סגירת התיק של הפוגע שלו^[7].
  

מלבד זכויות אלה, קובע החוק גם הוראות באשר לניהול חקירת הקורבן, בכלל זה: זכותו של קורבן עבירה מינית שלא להיחקר באשר לעברו המיני אלא אם כן חיוני הדבר לאותה חקירה ספציפית, זכותו של הקורבן לנוכחות מלווה בזמן החקירה עצמה ואף בדיונים בדלתיים סגורות.

אפשרות נוספת שנפגע העבירה זכאי לה היא דרישת פיצויים מהפוגע בעבור הנזק שנגרם לו, פיזי, נפשי או אחר, כתוצאה מהעבירה שבוצעה כלפיו^[8].

כמו כן, קובע החוק כי יוקמו יחידות סיוע בפרקליטות המדינה והמחוזות וימונו שוטרים אחראיים במשטרת ישראל, כדי לא��וף את זכויותיהם של נפגעי העבירה.

בתיקון 15 לחוק נקבע שערכת אונס תישמר למשך 50 שנה.^[9]

מאז חקיקת החוק התגברה הביקורת באשר לתוכנו של החוק ויעילותו^[10] . המבקרים טוענים כי לא ניתן מענה סוציאלי במסגרת החוק בדמות פיצוי לנפגעים או זכות לקבל שירותי סיוע ושיקום. דרישות באשר להחמרת הענישה עם הנאשם והקלה בענישתם של קורבנות שהתמודדו עם הפוגע, כדוגמת כרמלה בוחבוט^[11], לא נכללו מעולם בחוק. כמו כן, עולה הטענה שעל אף שנשמע קולו של הקורבן, אין לו השפעה ממשית על התנהלות ההליך - הזכות להבעת עמדה למשל ניתנת לעיתים באופן טלפוני יום לפני הדיון כאשר לנפגע דקות ספורות לגבש ולהביע את עמדתו^[12].

• אורי ינאי, "נפגעי עבירה בישראל: הוצאות כספיות שנגרמו עקב העבירה", ביטחון סוציאלי, 68, 25 (2005).

•   חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, באתר ויקיטקסט
•   היסטוריית החקיקה של חוק זכויות נפגעי עבירה, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• האתר לזכויות נפגעות ונפגעי עבירה
• נפגעי עבירה באתר המשרד לביטחון לאומי
• טופס פניית נפגעי עבירה לפרקליטות המדינה, באתר הפרקליטות
• אריאל בנדור, ‏המעמד החוקתי של זכויות נפגעי עברה, עיוני משפט לו(3), תשע"ה
• ענת אסיף גיל, 2001 - מהפכת הזכויות של נפגעי העבירה בפתח האלף השלישי, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 24 במרץ 2019
• מיכל טמיר ודנה פוגץ', "חוק טובות לנפגעי עבירה" — על חוקתיות החסינות לפגיעה שלטונית בנפגעי עבירה, מעשי משפט י"א, 2020
• קרן צפריר, זקנים נפגעי עבירה בהליך הפלילי, מעשי משפט י"א, 2020