הלכות רב אלפס

לספר ניתנו כמה כינויים במהלך השנים, על ידי רבנים ופוסקים שהתייחסו לדבריו. "תלמוד קטן", משום שהספר מקבץ ומרכז הלכות מהתלמוד, "הלכות רב אלפס", על שם מחברו^[1] או משום שמוצא משפחתו משם. בצורה דומה, יש שקוראים לספר "הלכות אלפסי" או "הלכות האלפסי" או סתם "אלפסי". שמו המקורי והנפוץ בתחילת פרסומו היה "ספר ההלכות", בגלל היותו ספר יסודי ראשון בהלכה^[2]. אלו שהחשיבו את הרי"ף לאחד מהגאונים ולא מן הראשונים, קראו לו "רב אלפס", תואר מקובל לתקופת הגאונים וממילא לחיבורו קראו "הלכות רב אלפס". כיום, יש שקוראים לו כקיצור "הרי"ף" ולעיתים הוא מכונה בספרות ההלכתית, "ההלכות" או סתם "הלכות".

  ערך מורחב – רי"ף

הרב יצחק אלפסי החל לחברו בהיותו בן 17 שנים, וסיים לאחר 30 שנים (בין השנים 1030-1060)^[3]. הספר חובר כשכיהן כדיין הראשי בעיר קלעת חמאד ליד העיר קונסטנטין שבאלג'יריה, והשם "אלפסי" מתייחס למוצא משפחתו לפני שהיגרה לאלג'יריה. הרי"ף המשיך לערוך את חיבורו גם אחרי שהשלים אותו, תוך שהוא מוחק חלקים ומוסיף חלקים אחרים, וכך נוצרו למעשה מהדורות של הלכות הרי"ף^[4]. עדויות לכך ניתן למצוא בכתבי היד של הרי"ף, וכן בכתבי הראשונים ובראשם הרמב"ן שהחזיק תחת ידו את טופס ההלכות הפרטי של הרי"ף לכמה מסכתות.

הספר מהווה מקור חשוב לפסיקת הלכה והוא אחד משלושת הספרים לפיהם פסק רבי יוסף קארו בספריו בית יוסף ושולחן ערוך, בנוסף לרמב"ם והרא"ש^[5]. למעשה, לאור זאת שהרמב"ם בדרך כלל פוסק כרי"ף, אפשר לראות ברי"ף כבסיס ההלכתי העיקרי של חיבורי רבי יוסף קארו.

גם פסיקת הרא"ש מורכבת מפסיקת הרי"ף לצד פסיקת התוספות^[6].

הרמב"ם התייחס לספר בכותבו "חיבורו של רבנו יצחק מספיק בעד כל חיבורי הגאונים..." עם זאת, אפשר ודעת הרמב"ם לא הייתה נוחה מן ההעדפה הגורפת (שביטא ספר הלכות הרי"ף) של פסקי התלמוד הבבלי על פני התלמוד הירושלמי. בשנת 1947 פרסם שאול ליברמן קטעים מתוך גניזת קהיר המשחזרים חלק מחיבור אבוד של הרמב"ם המבקש לחקות את דרכו של הרי"ף בתימצות הלכתי של התלמוד הבבלי, וליצור 'ספר הלכות הירושלמי' באותה מתכונת עצמה.

את קביעת הרמב"ם ולפיה חיבורו של הרי"ף עדיף או 'מספיק' על פני כל חיבורי הגאונים, הפך הרדב"ז לפסיקה עקרונית ולפיה מכריעים הלכה כמותו במחלוקת עם הגאונים ושחיבורו וחיבור הרמב"ם מכילים את כל דברי הראשונים. הראב"ד השלישי כתב בהקדמה לחיבורו השגות על הרז"ה, "אפילו אומר על ימין שהוא שמאל סומכים על דבריו".

נוסף לזה, היה הספר אחד ממקורות הפסיקה ל"ספר העתים" של רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני הנשיא, תלמידו של הרי"ף, בנוסף לתשובות הגאונים והלכות שפסק ר' שמואל הנגיד ב"הלכתא גברתא"^[7].

גם הגאון מווילנא הדריך את תלמידיו "ללמוד האלפסי תחלה עם פירוש רש"י ולחזר אותו תמיד עד שיהיה שגור בפי בשקידה רבה".^[8] וכן כתב החפץ חיים שיש להיות בקי בספר הרי"ף והעיד "ובאמת היה כמה מאות שנים נלמד לישראל האלפסי לבדו עם פירוש רש"י" וכן העיד שמצא עצה זו במעשה רב בשם הגר"א^[9]. וכן המליץ החיד"א לנערים ובחורים^[10].

דרך פסיקתו של הרי"ף הייתה בסיס ויסוד לכל דרך הפסיקה של רבני ספרד בתקופת הראשונים, ואחר כך לכל יהדות אסיה ואפריקה. שיטתו התבססה על שני עקרונות הפוכים לאלו של פוסקי יהדות אשכנז:

• התעמקות רק בדברי ההלכה והמסתעף מהם בתלמוד לצורך פסיקת ההלכה.
• במקרה של סתירה בין מקומות שונים בש"ס, מכריעים כדברי אחד מהם לפסיקת ההלכה ומתרצים את הנוגע להלכה. לצורך הבנת העניין נציין כדוגמה את האמור במסכת בבא מציעא:

במסכת בבא מציעא^[11] מציגה הגמרא נידון שבו הובא פסיקת רב נחמן לשומר שישלם על אובדן הפקדון, חרף זה שנמצא הפקדון והתייקר ולא קבל השומר את ההתייקרות (דהיינו תשלומי כפל שבדרך כלל אמור השומר לקבל). ביאור פסק תקדימי זה יובן על פי ביאור רבא שהעלה טענה שלפיה אף על פי שבמשפט העברי בדרך כלל הדין נותן שבמקום שמשלם השומר לבעלים את דמי הנזק, מקבל השומר בתמורה לכך את דמי תשלומי הכפל, זהו נוהג רק במקום שלא נצרך בעל הפקדון לטרוח לתבוע את השומר, לאור כך, במצב שהטריח את בעל הפקדון פסק רב נחמן שתשלומים אלו אינם מוקנים לו. לאור האמור בדברי רבא מסוגיא זו בבבא מציעא, מציע הרי"ף כסתירה לכך את עמדת רבא ממסכת בבא קמא^[12] שם מובא מימרא הפוכה בשם רבא. כפתרון לכך, מכריע הרי"ף בדעת רבא כמו עמדתו המוצגת במסכת בבא קמא אף על פי שרבא שינה את דעתו והסכים עם אביי. ראיה זו מחדדת את ההכרה בכך שהרי"ף מציב בדבריו רק את המימרות שפסק אותם להלכה בלבד, דהינו לפתור את הספק המתעורר מן הסתירה. יצוין, שבגישה זו חלוקים עליו חכמי יהדות אשכנז ובראשם בעלי התוספות שעמידו כל סוגיא במקרה שונה.

• הרי"ף גם עורר עניין חדש בדיון ההלכתי: במקרה שהגמרא נשארה בספק בשאלה הלכתית הרי"ף פוסק להלכה על פי הכללים לפסיקת ההלכה בצורה כוללת. (לדוגמה יש כלל בכל מחלוקת בין אביי לרבא פוסקים כרבא חוץ מיע"ל קג"ם).
• הרי"ף לא היסס לחלוק על הגאונים שקדמו לו. יש הטוענים שדבר זה התבסס על כך שהרי"ף חי בתחילת תקופת הראשונים יש שמחשיבים את הרי"ף כחכם מסוף תקופת הגאונים.

שיטות אלה היוו מקור בסיסי ביותר לכל הפסיקה שאחריו ולפיכך נקרא הרי"ף בפי כל הפוסקים שאחריו והרבנים שאחריו "גדול הפוסקים"^[13]. בסופו של דבר, גם רוב האשכנזים פוסקים כמוהו כיוון שפסקיו הם יסוד לפסקי השולחן ערוך, גם לדעת הרמ"א בגלל שהרא"ש ו"מרדכי" הושפעו רבות מפסקיו.

מאז ימי הרי"ף ועד ימינו, כל מנהגי יהדות צפון אפריקה נובעים מפסקי הרי"ף^[14]. חכמי יהדות זו הגדירו ככלל את הפסיקה על פי הרי"ף, כשההבדל בינם לבין שאר הספרדים הפוסקים גם הם כרי"ף, יהדות צפון אפריקה המשיכה לפסוק כרי"ף גם במרוצת הדורות, בעוד ששאר הספרדים "מעדכנת" את פסיקותיה לפי הפוסקים האחרונים שבכל דור. לדוגמה, רוב יהודי צפון אפריקה אינם אומרים לשם ייחוד לפני התפילות, מאחר שהדבר לא נזכר בפסקי הרי"ף, על אף שפוסקים מאוחרים יותר הוסיפו זאת לסדר התפילה. כך גם פסק ר' שלום משאש^[15], שבמקום שפסקו יהדות מרוקו כרי"ף ולא כפוסק אחר "יש להם להשען על עץ ארז".

מאחר שרוב הספר הוא תמצות התלמוד, כל הפירושים עוסקים ממש בפירוש התלמוד, אך מתעמקים בענייני ההלכה הכתובה והדיון ההלכתי הנוסף על התלמוד. בנוסף, הרבה מפרשני התלמוד העדיפו לפרש את ה"תלמוד הקטן", מאחר שהוא יותר מרוכז מהתלמוד.

מפאת חשיבותו של החיבור נכתבו עליו מספר פירושים:

• פירושו של רבנו נסים על 12 מסכתות.
• פירוש של אבא מרי בן יוסף.
• נמוקי יוסף פירושו של רבי יוסף בן חביבא תלמידו של רבינו נסים^[16], אליו מיוחסת משפחת אבן חביב^[17], נכתב על 7 מסכתות.
• פירושו של רבנו יהונתן בן דוד הכהן מלוניל, המודפס במהדורת ש"ס וילנא על מסכת עירובין, והודפס מכת"י על מסכתות נוספות.
• פירוש תר"י - תלמידי רבינו יונה, למסכת ברכות.
• קיים גם "פירוש רש"י" שהוא פירוש רש"י לתלמוד על ציטוטי הרי"ף מהתלמוד עם כמה עריכות והוספות. יש חוקרים הסבורים שחברו ר' ישראל בן ר' יואל זוסלין^[18], אך העניין שנוי במחלוקת.

מאחר שהרי"ף לא דן בהרחבה בדברי הגאונים שפסק כנגד דעתם, ומאחר שבתקופת הראשונים יצאו עוד ספרי הלכה פרטניים שחולקים על הרי"ף, נכתבו ספרי "הרחבה" העוסקים בדברי הגאונים והראשונים, אליהם מתייחסות פסיקות הרי"ף.

• "מרדכי" לר' מרדכי בר הלל, שדן בכל הלכה של הרי"ף ומבאר ומעמיק את דבריו. בימינו, מודפס בספרים לאחר פירוש הרי"ף.
• "ספר העתים" לר' יהודה בר ברזילי הברצלוני הנשיא, הוא השלמה והרחבה בדברי הגאונים שמתייחס אליהם הרי"ף.
• "ספר האשכול" שחובר בידי הראב"ד השני. גם ספר זה עוסק בהרחבה בדברי הגאונים ובייחוד בספר הלכות גדולות. הראב"ד השני היה תלמיד של ר' יהודה הברצלוני וספר האשכול מהווה בעיקרו קיצור מחיבורו של רבו. ספר זה שימש כמקור פסיקה לכל יהדות פרובנס.
• "תשובות רב שרירא ורב האי בנו", הרחבה על ספר ההלכות בדברי חכמים אלו.
• פירוש "מאה שערים" לר' יצחק בר אבא מרי ממרישלא בעל ה"עטור".
• "אלפסי זוטא" שחובר בידי ר' עזריה מנחם מפאנו, קיצור ספר ההלכות והוספת דינים שהשמיטם הרי"ף.
• "שערי דרב אלפס" או "שערי שבועות" יש מהראשונים שייחסוהו לרי"ף ויש שייחסוהו לנכדו, אך ככל הנראה שני הייחוסים מוטעים, ואף אין קשר חיבור זה ובין הלכות הרי"ף. נדפס אחרי הרי"ף בש"ס וילנא במסכת שבועות.
• "חידושי אנשי שם", הרחבה וחידושים.

כמו בתלמוד, גם על הרי"ף חוברו חיבורי עזר:

• הגהות הגר"א.
• הגהות הב"ח.
• הגהות "מצפה איתן".
• הגהות "חוות יאיר".
• תורה אור, הפניה למקורות מהמקרא.
• מסורת הש"ס, הפניות לדיון הלכתי או לציטוט מהתלמוד המופיע בפירוש למסכת אחרת או לדף אחר במסכת.
• עין משפט נר מצווה, הפניות להלכה המקבילה במשנה תורה, סמ"ג, טור או שולחן ערוך.
• שלטי הגיבורים, מביא את דברי הרא"ש והריא"ז העוסקים באותו נושא.

את ארבעת האחרונים כתב מהר"י בועז.

• ספר המאור ש��כתב על ידי רבי זרחיה הלוי, הוא קובץ השגות על הספר ובנוי משני חלקים: "המאור הגדול" על סדר נשים ונזיקין ו"המאור הקטן" על סדר מועד
• השגות הראב"ד על השגות המאור ופעמים שהשיג על הרי"ף עצמו
• ספר מלחמות השם שכתב הרמב"ן כתשובות להשגות ספר המאור. כמו כן כתב את ספר ה"זכות" כתשובות להשגות הראב"ד
• שמן המאור של ר' עזרא המלאכי שהצדיק את דברי הרב זרחיה הלוי מפני השגות הראב"ד
• שיטת ריב"ב של רבי יהודה בן ברכיה, אחיין הרז"ה

• שאול שפר^[19], הרי"ף ומשנתו: תולדות רבינו יצחק אלפסי וספריו, ירושלים תשכ"ז
• אברהם ווייס, הרי"ף והירושלמי: עיון בדרכו של הרי"ף בהבאת הירושלמי

• כתב יד, הלכות הרי"ף, מאה 13, לונדון, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• מידע על הלכות רב אלפס בקטלוג הספרייה הלאומית
• הלכות הרי"ף, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
•   יצחק בן יעקב (1013-1103.), אלפסי, הלכות רב אלפס, דף שער בספרייה הלאומית