הגוש המזרחי

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה נודעה המערכת העולמית כמערכת דו גושית. המדינות בגוש המזרחי נהגו להענות לתכתיבי ברית המועצות, שהשתלטה עליהן בשיטת הסלאמי. בשנת 1953 פרצה במזרח גרמניה התקוממות עובדים שדרשו רפורמות כלכליות. ההתקוממות דוכאה על ידי השטאזי, הפולקספוליציי והצבא האדום, ובעקבותיה הצטרפה מזרח גרמניה ב-1954 לברית ורשה. בשנת 1956 הצבא האדום דיכא בכוח את המרד ההונגרי נגד הקומוניזם. כשמנהיגיה הקומוניסטים של פולין ניסו לבחור מנהיג חדש למפלגתם, הם קיבלו אולטימטום מהצבא האדום, שדרש לבטל את הבחירה. הסובייטים פלשו גם לצ'כוסלובקיה לאחר שהחלו תהליכי דמוקרטיזציה במדינה בשנת 1968, במה שכונה "האביב של פראג". בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 הביעו מדינות הגוש המזרחי תמיכה מלאה בעמדות הפלסטינים במאבקם נגד ישראל^[1].

הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה לא הייתה חלק מהגוש המזרחי או מברית ורשה, אף על פי שהיא מדינה קומוניסטית, מנהיגה, יוסיפ ברוז טיטו, עלה לשלטון בזכות פועלו כפרטיזן במהלך מלחמת העולם השנייה. בניגוד לשאר המדינות הקומוניסטיות, טיטו, לא מונה על ידי ברית המועצות ולא הביע כל נאמנות אליה. יוגוסלביה הצטרפה מאוחר יותר לברית המדינות הבלתי-מזדהות. בדומה ליוגוסלביה, הממשלה הסטליניסטית באלבניה גם עלתה לשלטון בעצמה ולא כמינוי של הצבא האדום. אלבניה התרחקה מברית המועצות לאחר הפיצול הסיני-סובייטי, והביעה תמיכה בסין ולא בברית המועצות.

בסוף שנות ה-80, אחרי נפילת חומת ברלין, בנובמבר 1989 והתפוררות ברית המועצות, הגוש המזרחי קרס והביא לקץ המלחמה הקרה.

• הגוש המערבי

• אן אפלבאום, מסך הברזל – ריסוק מזרח אירופה, הוצאת עם עובד, 2014.