דין יכיר

המילה "יַכִּיר" לקוחה בהקשר זה מהמקרא, בו נכתב ”כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם” (ספר דברים, פרק כ"א, פסוק י"ז). על מקרא זה דרשו חז"ל: ”"יַכִּיר", יכירנו לאחרים; מכאן אמר רבי יהודה: "נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה". וחכמים אומרים - אינו נאמן.”^[4] רבי יהודה טוען כי המקרא מוסיף ללא כל צורך נראה לעין את המילה "יַכִּיר", ולכן יש ללמוד מכאן כי אב נאמן לקבוע שבן מסוים הוא הבכור.^[5] למרות שדין זה שנוי במחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, ולשיטת חכמים האב אינו נאמן, בתלמוד נפסקה ההלכה כרבי יהודה המעניק נאמנות זו לאב.^[6]

רש"י בפירושו לתלמוד מסביר כי המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים האם לאב יש נאמנות, נסובה רק לגבי הקביעה של האב כי הילד הוא חלל או ממזר, אך שוררת הסכמה ביניהם לגבי הדין שהאב נאמן לקבוע שילד מסוים הוא הבכור בין הילדים.^[7] אולם ר��שונים אחרים, כדוגמת הרא"ש והרי"ד חלוקים וסבורים שהמחלוקת בין רבי יהודה לחכמים היא עקרונית, ונסובה על עצם נאמנותו של האב לקבוע את הסטטוס של בנו, ולשיטתם, דעת חכמים היא שהאב גם אינו נאמן לקבוע שאחד הילדים הוא הבכור בין הבנים.^[8]

כאמור, האב נאמן לקבו�� שבן מסוים הוא הבכור מבין בניו, אף אם הדבר עומד נגד חזקה.^[9] נאמנות זו מורחבת גם לתחומים נוספים, וכך לדוגמה קובע רבי יהודה כי נאמנותו של האב מתרחבת גם לקביעה שבנו הוא ממזר או חלל.^[4]

מגבלה מהותית שחלה על נאמנות זו, היא שהאב יכול לקבוע זאת רק לגבי בן שעדיין אין לו בנים.^[10] מגבלה נוספת היא שהאב נאמן רק כל עוד הבן בחיים, אך אם הוא מת האב אינו נאמן לקבוע שהמת היה בנו.^[11]

ישנן שתי גישות בסיסיות בנוגע להגדרת אופייה של נאמנות זו שב"דין יכיר". הגישה הפשוטה קובעת כי נאמנות זו מבוססת על עדות, והתורה קבעה כי במקרה כזה יש נאמנות לאב כמו לעדים. מסיבה זו גם האב אינו יכול לחזור בו לאחר שקבע פעם אחת, כי הרי גם עדים אינם יכולים לחזור בהם מעדותם.^[12] לפי שיטה זו, אם האב היה פסול לעדות בזמן שנולד הילד המדובר, אינו נאמן לעולם, כמו עדים שעליהם להיות כשרים לעדות בכל הזמן של נושא עדותם עד למשפט.^[13] הרמב"ן והרשב"א כותבים כי עקרונית, בדומה לכלל בהלכות עדות "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", אף כאן "כיוון שהכיר שוב אינו חוזר ומכיר"; כלומר, לאב נתונה נאמנות זו באופן חד-פעמי, ולאחר שפעם אחת זיהה את הילד כבכור, אינו יכול לחזור בו.^[14] נראה משיטתם, אם כן, שגם הם סבורים שמדובר בנאמנות שנובעת מדין עדות.

לעומת גישה זו, יש אחרונים שקבעו כי נאמנות זו של האב אינה נובעת מדיני עדות, אלא היא נאמנות שאופייה כשל נאמנות בעלים על רכושו; מעין זכות משפטית-ממונית שניתנה לאב. לפי גישה זו לא מדובר בנאמנות מוחלטת ואובייקטיבית, אלא בזכות פרטית של האב לקבוע מה יהא על בנו.^[15] לפי גישה זו האב יכול להחליט שהוא מאמין באופן סובייקטיבי לאדם מסוים, ועל כן להחליט שילד זה הוא הבכור מבין הבנים רק כי הוא סומך על אמירתו של אותו אדם זר. לפי גישה זו ההשלכות שהיו כתוצאה מהקביעה כי מדובר בעדות - אינן נכונות, וכך האב יכול להיות עד פסול, ואולי גם יכול לחזור בו מקביעתו. ככלל, לפי גישה זו כל דיני עדות הפורמליים לא יחולו על "דין יכיר".

ביסוסו המשפטי של דין נאמנות האב לעניין ירושה שנוי במחלוקת ראשונים. יש מן הראשונים שטוענים כי נאמנות זו אינה נובעת מ"דין יכיר" אלא מכך שלאב יש מיגו, כיוון שהוא יכול היה להעניק את נכסיו במתנה עוד בחייו לאחר, ולכן יש לו נאמנות לטעון כי הוא אינו בנו לעניין ירושה. הרשב"ם כותב, כהמשך לגישתו זו, כי לגבי נכסים שיבואו לאחר מכן, לגביהם אין לאב מיגו (שכן הוא לא יכול למסור אותם במתנה מעכשיו), הוא אכן לא נאמן לנשל את בנו מלרשת אותם; "דין יכיר" שחידשה התורה אינו נסוב על מצב כזה, אלא רק על מצב בו ידוע כי הילד הוא בנו, ורק לא ידוע האם הוא הבכור. רק במצב כזה חידשה התורה כי יש נאמנות לאב לקבוע כי אחד מהילדים הוא הבכור.^[16] נימוק נוסף שעולה בנוגע לעמדה זו, הוא כי יש חזקה לפיה לא ייתכן שאב יתכחש לבנו ויאמר שהוא אינו בנו, ולכן סביר להאמין לאב.^[17] גם מנימוק זה משמע כי נאמנות זו אינה נובעת מ"דין יכיר" אלא מסבירות פשוטה שהאב דובר אמת.

לעומת גישה זו של הרשב"ם, הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו להלכה כי נאמנותו של האב מתרחבת גם לעצם הקביעה שילד מסוים אינו בנו; כלומר, אדם נאמן לקבוע כי ילד מסוים, שהוחזק עד היום כבנו, אינו בנו ובכך לנשל אותו מהירושה,^[18] וכך גם בנוגע למקרה ההפוך, בו אדם קובע כי ילד מסוים, שלא הוחזק עד היום כבנו, הוא בנו.^[19]

הרמב"ם מסייג קביעה זו במצב בו לילד המדובר יש ילדים, אז ההשלכות של מה שיאמר האב נוגעות לא רק לבנו שלו אלא גם לבני בנו. הרמב"ם קובע שיש חילוק בנוגע לנאמנות האב, ולהלכה הוא נאמן לקבוע שזהו אינו בנו רק לגבי ירושה, כך שלא יירש אותו, אך אינו נאמן לקבוע שזה אינו בנו לעניין יוחסין לקבוע שהוא חלל או ממזר.^[20]

גישת ביניים היא זו של הר"י מיגש, לפיה האב נאמן לקבוע שמי שהוחזק עד היום כבנו, אינו בנו, אך לא ההפך; האב לא יכול לקבוע שאדם שלא הוחזק כבנו, הוא כן בנו. הסיבה לכך היא ש"דין יכיר" מתייחס לבן, ואילו ילד זה עוד לא מוחזק כבנו של האב ולכן אין לאב נאמנות לגבי ילד זה.^[21]

במקום אחר^[22] הוזכרה המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, אף לעניין דין ממזרות, וגם בשאלה זו הם נחלקו האם נאמן האב לומר על בנו שהוא ממזר "האומר זה בני - ממזר". נחלקו הראשונים בגדר הנאמנות. לפי תוספות^[23] המחלוקת היא גם לעניין ממזרות מכל סוג שהיא. הוכחתו היא מכך שאדם נאמן לומר איזה מבניו הוא הבכור, וממילא באופן עקיף הוא גורם לכך שבית הדין יקבע שהבן האחר שעד עתה היה מוחזק כבכור אינו בנו אלא ממזר. לעומת זאת התוספות רי"ד^[24] סבור וחולק שהאב נאמן לומר שהבן הוא ממזר, רק אם הוא מודה שהוא בנו, אלא שהוא סובר שנולד באיסור גילוי עריות (האם היא קרובתו או אשת איש), אבל אם הוא אומר שהבן השני הוא שלו (וממילא הראשון הוא של אחר) אינו נאמן.

• הערך "דין יכיר", באתר ויקיסוגיה
• הרב חיים כץ, שיטת הרמב"ם בדין 'יכיר', אתר ישיבת בית אל
• הרב נחום אליעזר רבינוביץ, דין יכיר, אתר ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים
• אושרי ורהפטיג, דין יכיר באתר ישיבת הה��דר ירוחם
• הרב יהודה זולדן, דין יכיר באתר פורטל דף היומי
• הרב מיכאל ויגודה, בירור חשדות לכשרות יוחסין בבתי הדין