אשוחית סיטקה

לאשוחית סיטקה יש מערכת שורשים רדודה (ציצת שורשים) ולכן העץ פגיע לרוחות. בקרקעות עמוקות יכולה מערכת השורשים לחדור לעומק של עד 2 מטרים.^[4] לנבטים יש שורש שיפודי, אבל מערכת השורשים המתפתחת בהמשך היא מערכת רדודה. מערכת השורשים מתפרשת לרוחב עד לאורך של 23 מטרים. השורשים המתפרשים לרוחב גדלים בקצב של קרוב ל-42 עד 167 סנטימטרים בשנה, אם כי נתון זה משתנה בהתאם לתנאים. כך למשל, הגידול של השורשים נעצר לגמרי באדמה ספוגה במים. לאשוחית סיטקה יש מיקוריזה^[ב] עם מעל ל-100 מיני פטריות. השותפים הנפוצים ביותר הם: אמנית הארגמן (Amanita rubescens), ציצנית שטוחה (Hebeloma crustuliniforme)‏, Laccaria amethystea (באנגלית Amethyst deceiver), שורפית בשרית (Laccaria laccata)‏, Paxillus involutus (באנגלית Brown roll-rim), חריפית צהבהבה (Russula ochroleuca), חריפית ירקרקה (Russula aeruginea)‏, Cenococcum geophilum‏, Laccaria hepaticus‏, Laccaria tumidus‏, Laccaria turbos ו-Telephora terrestris.

קליפת הגזע דקה ובנויה מקשקשים, המתקלפים בלוחיות עגולות קטנות ברוחב בין 5 ל-20 סנטימטרים. בעצים צעירים גוון הגזע הוא אפור כהה, ככל שהעץ מתבגר הגוון הופך אדמדם. ענפים צעירים מכוסים בקליפה חומה מתולמת. העצה רכה וקלה יחסית, כאשר עצת הירך^[ג] צהובה-לבנבנה עד גוון שמנת ועצת הגלעין^[ד] חומה צהבהבה. טבעות העצים ברורות מאוד. העץ קל לעיבוד ומתייבש בקלות.

אשוחית סיטקה היא עץ ירוק-עד גדול הצומח לגובה שבין 50 ל-70 מטרים, ובמקרים יוצאי דופן עד 95 מטרים, כשקוטר הגזע מגיע עד 5 מטרים. זהו מין האשוחית הגדול ביותר. משך חייו של העץ עד 800 שנים. בשנים הראשונות העץ גדל באיטיות. אחרי 50 שנים הוא יכול להגיע לגובה של עד 27 מטרים. נוף של עצים צעירים הוא חרוט צר. בעצים מבוגרים יותר הנוף הוא חרוטי יותר, כאשר בעצים עתיקים הענפים מתחילים בגובה שבין 30 ל-40 מטרים מהקרקע. בעצים בודדים הנוף רחב. הענפים ניצבים במאוזן ומכוונים כלפי מעלה רק בחלק העליון של הצמרת. באמצעות יצירת גרים^[ה] מסוגלת אשוחית סיטקה לחדש את צמרת העץ שנפגעה בסופה. עצים הגדלים לאורך נתיבי מים או במישורי הצפה מייצרים שורשי מים.

הניצנים הם בגוון חום-צהבהב בצורת חרוט. אורכם בין ארבעה לחמישה מילימטרים, כשהם גדולים יותר בצמרת מאשר בחלק התחתון. הקשקשים של הניצנים הדוקים. העלים הם דמויי מחטים חדות ונוקשות, אורכם בין 15 ל-25 מילימטרים, רוחבם מילימטר אחד וצורתם שטוחה בחתך רוחב. תחתיתם דמוית שדרית כשיש בין חמישה לשמונה שורות של פיוניות בכל צד של השדרית. הם גדלים בצורה רדיאלית מהענפים, אבל בתחתית הענפים הם נפרדים. החלק העליון של המחט הוא ירוק בהיר ובו יש בין שורה לחמש שורות של פיוניות בשתי רצועות, והחלק התחתון הוא ירוק אפור כסוף. אורך החיים של המחטים הוא בין חמש לשש שנים.

אשוחית סיטקה הוא צמח חד-ביתי, כלומר בעל פרחים משני המינים על אותו עץ. העץ פורה החל מגיל 20 עד 40 שנים. הפריחה תלוית מיקום וטמפרטורה ומתחילה בסוף אפריל בחלק הדרומי של אזור התפוצה ומסתיימת בתחילת יוני בקצה הצפון-מערבי של אזור התפוצה. האצטרובל הזכרי הוא בגוון אדום כהה ומתפתח מניצנים קטנים שעל הנצרים הצדדים של ענפים צעירים באמצע הנוף או בחלקו התחתון. האצטרובל הנקבי הוא גליל צר מתנדנד שאורכו 6–10 סנטימטרים ורוחבו 2.5 עד 3 סנטימטרים. הקשקשים המכסים את האצטרובל מלבניים, הם דקים, גמישים, ומסתיימים בשוליים משוננים. צבעם צהוב-ירקרק, והוא משתנה כשהם מבשילים, 7-5 חודשים אחרי ההאבקה, לחום בהיר. הזרעים מופצים משלהי אוגוסט עד תחילת ספטמבר, שנה אחר-כך. הזרעים שחורים, באורך 3 מילימטרים, כשלזרע צמודה כנף צרה בגוון חום בהיר באורך 7–9 מילימטרים. אלף זרעים שוקלים 2.16 גרם.

תחום התפוצה הטבעי של אשוחית סיטקה הוא לאורך החוף המערבי של אמריקה הצפונית, מהאי קודיאק באלסקה דרך קולומביה הבריטית בקנדה והמדינות וושינגטון ואורגון ועד מחוז מנדוסינו בצפון קליפורניה בארצות הברית. העץ סביל למליחות ולכן אפשר למצוא אותו על קו החוף ממש. תחום התפוצה בתוך היבשה משתרע לעיתים קרובות ללא יותר מ-30 קילומטרים מהחוף ומקסימום 210 קילומטרים. תחום התפוצה משתרע ברצועה בת 2,500 קילומטרים, שבה העץ לא גדל בדרך כלל מעל לגובה של 300 מטרים. המקום הגבוה ביותר בו גדל העץ הוא בקו העצים בגובה 910 מטרים בדרום-מזרח אלסקה. יש חורשות מעטות שבהן צומחים עצי אשוחית סיטקה בלבד, חלקן באי ונקובר בקולומביה הבריטית, שבו עדיין ניתן למצוא חורשות מקוריות שבהן העץ משגשג.

אשוחית סיטקה היא מין עץ הגדל היטב באקלים חופי גשום וערפילי שבו הטמפרטורות נמוכות, החורפים נוחים והקיצים קצרים וקרירים. כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא בין 660 מילימטרים ל-3,100 מילימטרים כתלות במיקום. הערפל התדיר מחליף בחלקו את הגשמים באזורים שבהם כמות המשקעים נמוכה. הקרקע המיטבית לאשוחית היא קרקע עמוקה בעלת גרגרים גסים מנוקזת היטב. העץ מעדיף נהרות רדודים ומורדות שעליהם זורם מים. ה-pH של הקרקע צריך להיות בין 4.0 ל-5.7. לקרקע דחוסה או ספוגה במים יש השפעה שלילית על הגידול של השורשים. העץ תלוי בהספקת של סידן, מגנזיום וזרחן. עם זאת השקיה במים חשובה יותר מהספקה חומרי מזון.

העץ גדל בדרך כלל ביער גשם ממוזג, כשחורשות של אשוחית סיטקה בלבד נדירות. הוא גדל בצפון אזור התפוצה בדרך כלל בחברת צוגה מערבית (Tsuga heterophylla) ובדרום בחברת אשוח דאגלס, ברושית לאוסון (Chamaecyparis lawsoniana), אורן מפותל, אורן לבן מערבי (Pinus monticola), סקוויה נאה וארז אדום מערבי (Thuja plicata). צפונה משם הם מוחלפים על ידי ברוש נוטקה (Xanthocyparis nootkatensis), צוגה הררית ואשוח תת-אלפיני.

העץ נשתל בחלקים מאירלנד ובריטניה הגדולה, לאחר שהובאו לשם על ידי הבוטנאי דייוויד דאגלס ב-1831, ובניו זילנד, אף שלא בממדים המחייבים את הגדרתו כמין פולש. אשוחית סיטקה גם נשתלה בצורה נרחבת בדנמרק, נורווגיה ואיסלנד.^[5] בנורווגיה החלו לשתול אשוחית סיטקה בתחילת המאה ה-20. העץ נשתל על שטח של חצי מיליון דונם בעיקר לאורך החוף. העץ רגיש פחות לרוחות ואוויר מלוח מאשוחית נורווגית. מאמצים להיפטר ממין זה התחילו בנורווגיה כיוון שאשוחית סיטקה שולטת באקולוגיה המקומית שמינים מקומיים מעטים מצליחים להתחרות או לשגשג בצלו, ולכן הוא נחשב מין פולש.^[6]

העץ של אשוחית סיטקה קל ומוצק, נוח לעיבוד והוא סוג עץ מבוקש באמריקה הצפונית אף על פי שעמידותו נמוכה. עץ מאיכות טובה משמש לבניין כלי נגינה, בעיקר גיטרות אקוסטיות וקלאסיות, פסנתרים, כינורות ונבלים, ובעבר שימש גם לתרנים באניות מפרש. עץ באיכות נמוכה משמש לבנייה, או כמקור לנייר. ספיריט אוף סנט לואיס, המטוס שבו חצה צ'ארלס לינדברג את האוקיינוס האטלנטי, היה בנוי ברובו מעץ של אשוחית סיטקה.

האינדיאנים ששכנו לחוף האוקיינוס השקט דוגמת שבטי הסאליש (Coast Salish), הנו-צ'ה-נולת (Nuu-chah-nulth) והקוואקוואקאואקו (Kwakwaka'wakw) נהגו להשתמש בשורשונים של העץ על מנת לקלוע סלים וכובעים.^[4] בנוסף, הם השתמשו בסיבים מהעץ לארוג בדים, בייחוד גלימות חסינות לגשם. השרף של העץ שימש לאטום סירות קאנו. הענפים המכוסים בשרף שימשו כחומר דלק, אבל היו גם אביזר חשוב בטקסים ובריקודים. הקליפה הפנימית אכילה,^[4] הן טרייה או מבושלת כמו עוגייה, או כתוספת מסמיכה למרקים. בנוסף העץ שימש לריפוי פצעים, ונהגו ללעוס אותו כאמצעי לטפל בשיעול ובמחלות ריאה.

בשל הנוף הרחב וחסר הצורה כמעט שלא נוהגים לשתול אשוחית סיטקה כעץ נוי בגנים ובפארקים.

טיפוח מוצלח של אשוחית סיטקה קורה באזורי חוף לחים ובאזורים הררים גשומים. את העץ החלו לגדל בכמות קטנה במרכז אירופה בשנות ה-80 של המאה ה-19. מתוך ההנחה שהצרכים של העץ מבית הגידול מינימליים נהגו לגדל את העץ בקרקע רוויית מים. היבול מעצים אלו לא היה כלכליים ומנקודת המבט העכשווית הם היו פגיעה במערכת האקולוגית המקומית. עם זאת, באתרים טובים יותר העץ מייצר נפח מרשים.

הסיכון הגדול ביותר שאינו ממקור ביולוגי הוא נזק מסופות. עצים שנעקרו או נשברו בסערות נפוצים במיוחד בשולי החורשות בדרום-מערב. לעומת זאת, העץ עמיד לרוחות ים מלוחות, שיכולות לגרום עיוות לכיוון צמיחת העצים, אבל כמעט שאינן גורמות נזק. בשל קליפת הגזע הדקה, ומערכת השורשים הרדודה אשוחית סיטקה פגיעה מאוד לשרפות יער, הנדירות בתחום תפוצתה.^[7] הפטריות: Heterobasidion annosum‏, Armillaria mellea השייכת לסוג Armillaria‏, Phaeolus schweinitzii ו-Phellinus weirii גורמות לריקבון שורשים. ריקבון גזע ונוף יכולים להתרחש בעצים בני למעלה מ-200 שנים. מחלות מחוללות גם הפטריות Fomitopsis pinicola (באנגלית Red belt conk)‏, Phellinus pini (המחלה Red ring rot)‏, Neolentinus kauffmanii ו-Phaeolus schweinitzii (באנגלית Velvet-top fungus). מחטי העץ מותקפים לעיתים קרובות על ידי הפטריות מהסוג Chrysomyxa. החיפושית Pissodes sitchensis גורמת נזק רציני. היא מכרסמת את הקליפה של עצים צעירים.

עצים באזור החוף בוושינגטון ובאלסקה מפתחים לעיתים גידולים דמויי סרטן הקרויים באנגלים burl. הגורם לכך אינו ידוע, אבל נראה שגידולים אלו אינם מפריעים לעץ.

החוקר הראשון שאסף דגימות של העץ היה הבוטנאי הסקוטי ארצ'יבלד מנזיס (Archibald Menzies‏ 1842–1754) ב-1791, אבל הוא לא נתן שם למין. העץ היה אחד משישה מחטניים שתוארו על ידי מריווד'ר לואיס ב-1806, אבל גם הוא לא נתן שם למין. הראשון שנתן שם למין היה הבוטנאי הגרמני גוסטב היינריך פון בונגרד (Gustav Heinrich von Bongard‏; 1786–1839) שפעל בסנקט פטרבורג. בונגרד זיהה בטעות את העץ כשייך לסוג אורן. ב-1832 הוא העניק לאשוחית את השם המדעי הראשון Pinus sitchensis, ככל הנראה מדגימות שאסף הבוטנאי הגרמני קרל היינריך מרטנס (Karl Heinrich Mertens‏; 1796–1830) בסיטקה באלסקה במסגרת משלחת מחקר רוסית בשנים 1826–1829. הבוטנאי והגנן הצרפתי אלי-אבל קרייר (Élie-Abel Carrière‏; 1818–1896) תיקן את הטעות בזיהוי הסוג מאורן לאשוחית ב-1855 כשקבע את השם הנוכחי Picea sitchensis.^[8]

בחלק הצפוני של תחום התפוצה שלה יוצרת אשוחית אנגלמן כלאיים עם אשוחית לבנה (Picea glauca), מין הקרוי Picea × lutzii. בנוסף, יש כלאיים באופן טבעי עם אשוחית אנגלמן. ניסויים מוצלחים בהצלבות נערכו עם אשוחית נורווגית, אשוחית ג'זו (Picea jezoensis), אשוחית ליקיאנג (Picea likiangensis) ואשוחית סרבית (Picea omorika).

•  
  תמונת תקריב של המחטים
•  
  ניצנים משירים קשקשים
•  
  אצטרובל ירוק
•  
  אצטרובלים בשלים, צולם בסקוטלנד
•  
  נצרים גדלים בתת-היער של משתלה של אשוחית סיטקה בסקוטלנד

• אשוחית סיטקה, באתר ITIS (באנגלית)
• אשוחית סיטקה, באתר NCBI (באנגלית)
• אשוחית סיטקה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• אשוחית סיטקה, באתר GBIF (באנגלית)
• אשוחית סיטקה, באתר The Plant List (באנגלית)
• אשוחית סיטקה, באתר IPNI (באנגלית)