אקיטה (מחוז)

בשל היותו מבודד ממרכזי המסחר, הפוליטיקה והאכולוסיה הגדולים של המדינה על ידי רכסי אוֹאוּ (Ōu) ודווה (Dewa) נותר מחוז אקיטה מנותק מהאוכלוסייה היפנית ביפן עד שנת 600. האזכור הראשון של המחוז מופיע ב-658, כשמושל מחוז קוֹשי, אבה נו היראפו, כבש את השבטים המקומיים, בשטחן של הערים אקיטה ונושירו כיום. לאחר מכן הקים היראפו מצודה על נהר מוגאמי, וזו הייתה ראשיתה של ההתיישבות היפנית באזור.

המחוז החליף בעלות מספר פעמים. בתקופת אדו היה המחוז שייך לשבט סטאקה, ששלט באזור במשך 260 שנה, ופיתח את החקלאות ואת תעשיות כרייה הפעילות עד ימינו. לאורך ההיסטוריה נחשב המחוז כחלק מפרובינציית דווה. ב-1871, לאחר תחילתה של תקופת מייג'י, בוטלה שיטת הנחלות ופרובינציית דווה התפרקה ובמקומה קם מחוז אקיטה של ימינו.

מחוז אקיטה פונה לים יפן במערב, וגובל בארבעה מחוזות אחרים: אאומורי מצפון, איווטה במזרח, מיאגי בדרום-מזרח ויאמאגטה בדרום.

צורתו של המחוז היא משולשת, כ-181 קילומטרים מצפון לדרום ו-111 קילומטרים ממערב למזרח. רכס הרי אואו מסמן את גבולו המזרחי של המחוז, והרי דווה, המקבילים להרי אואו, חוצים את מרכז המחוז.

במחוז אקיטה ישנן שלוש-עשרה ערים:

כמו ברוב אזור טוהוקו, כלכלתו של מחוז אקיטה מתבססת בעיקר על תעשיות מסורתיות כגון חקלאות, דייג ויערנות. עובדה זו גרמה לרבים מצעירי המחוז להגר לטוקיו ולערים גדולות אחרות. זהו המחוז בעל שיעור הילדים הנמוך ביותר ביפן - 11.2% מאוכלוסיית המחוז. נכון ל-2010 עומדת אוכלוסיית המחוז על מעט מעל מיליון תושבים.

מחוז אקיטה ידוע בחקלאות האורז שלו ובמזקקות הסאקה שבו. המחוז ידוע גם כמקום מוצאם של כלבי האקיטה. נשות המחוז, הנקראות אקיטה ביג'ין (秋田美人 "יפיפיות אקיטה"), ידועות בעורן הלבן, פניהן המעוגלות וקולן הגבוה.

בסמוך לאגם טזאווה ישנם מספר בתי מרחץ טבעיים (אונסן), המהווים מוקד משיכה לתיירים מכל יפן. בנוסף, במחוז מתקיימים פסטיבלים עונתיים (מאטסורי) המציעים מבט לחקלאות היפנית המסורתית.

• מחוזות יפן

•   אתר האינטרנט הרשמי של אקיטה (ביפנית, באנגלית, בקוריאנית, בסינית מפושטת, בסינית מסורתית ובתאית)

•   אקיטה, ברשת החברתית פייסבוק
•   אקיטה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• אקיטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• האתר הרשמי של המחוז
• מדריך תיירות לעיר אקיטה