אוגור

אָוּגוּר (Augur או בלשון רבים אוגורים, Augures בתרגום: "חוזה"^[1]) היה תוארו של כהן דת ברומא העתיקה שתפקידו היה לפרש את כוונותיו של האל יופיטר על פי פירוש מעוף הציפורים, אופן תזונתן וסימני טבע אחרים (כגון ברק או רעם). האוגורים לא ניבאו את העתיד על פי האותות שעקבו אחריהם, אלא בדקו האם האלים מאשרים מעשה מתוכנן.

ישנם חילוקי דעות ביחס למקורם של האוגורים. על–פי חלק מהגישות, תפקיד האוגור מקורו בהשפעה אטרוסקית, שכן רומולוס מוצג במסורת הרומית כטוב שבאוגורים (augur optimus). קיקרו, שהיה אוגור בעצמו, אינו מזכיר מקור אטרוסקי לאוגורים במקומות בהם הוא מדבר על הנושא.^[2] אחרים, על–פי שורשי השם, סבורים כי לאמונה מקור סביני או לטיני.

על–פי תפישת עולמם של הרומים, הדרך היחידה להבין כיצד יעלו אירועים חשובים כמו הכרזת מלחמה, כריתת בריתות או פעולות חשובות אחרות הייתה באמצעות צפייה (auspicia) בסימנים מיוחדים או אירועים חריגים ופירושם על ידי אוגור. אמונה זו שררה ברומא ככל הנראה עוד לפני שכונן שלטון המלכים הרומים ונמשכה לכל אורך תקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית.

על–פי אמונה שרווחה במקומות רבים בעולם העתיק, מעופן של ציפורים כלל רמזים סמויים לרצונם של האלים, אך רק אצל הרומים התפתחה אמונה זו לכלל מערכת שלמה עם חוקים קבועים, שהאוגורים היו אנשים שלמדו אותה על בוריה והפכו אמונים על פירושה. על–פי אמונת הרומים, האל יופיטר השתמש בציפורים כשליחים לבטא את מסריו. המסרים לא כללו מידע ביחס לאירועים עתידיים אלא פשוט הורו על מה שיש לעשות או לא לעשות. האוגורים לא ביארו את הסיבות או ההיגיון שמאחרי החלטותיו של יופיטר, אלא רק הכריזו מה הן.

היו מספר סוגים של סימנים שניתנו להם פירושים על–ידי האוגורים:

• אקס קאילו (ex caelo): פירוש ברקים ורעמים ותופעות טבע אחרות. נחשב לסימן החשוב מכולם. אם רעמים או ברקים פורשו באופן מסוים לפני קיום אספת עם, לא ניתן היה לכנסה.^[3] צורות עננים, סוגי משקעים, קשת בענן, כוכבים נופלים, כוכבי שביט, וכו' נחשבו אף הם לסימנים.
• אקס אויבוס (ex avibus): פירוש אותות ציפורים. האותות חולקו לשני סוגים: אותות שירה (oscines) וצורת מעוף (alites). קולו של עורב השחור שהופיע מימין (הכיוון ממנו הופיעה הציפור היה הסימן החשוב ביותר) נחשב אות לטובה ובמהופך, משמאל, ביחס לעורב האפור. צורת מעופו של העיט, שנחשב לציפורו של יופיטר, וכן הנשר והנץ היו ציפורי המעוף החשובות ביותר. ציפורים כמו נקר שחור נחשבו לסימן גם במעופן וגם בשירתן. האוח נחשב בדרך כלל מבשר רעה, אלא אם קרא משמאל. הפירוש, מכל מקום, היה נתון תמיד להקשר מסוים ויכול היה להתפרש לטובה או לרעה בהתאם לאוגור.
• אקס טריפודיס (ex tripudiis): סימנים על–פי האכלת תרנגולות. תרנגולות נלקחו בכלובים למסעות צבאיים והסימנים נקראו על–פי התנהגותן כאשר הושלך להן אוכל: אם הן הסתערו עליו, הדבר נחשב סימן לטובה. אם סירבו לבוא לאכול, קרקרו, הכו בכנפיהן או עפו, הדבר נחשב לסימן רע.
• אקס קואדרופדיבוס (ex quadropedibus): סימנים על–פי בעלי חיים ארבע רגליים. קריאה זו נחשבה עיסוק שאינו חלק מאמנות האוגורים ולא בוצעה במשימות קריאה למען המדינה. כאשר שועל, זאב, סוס או כלב רצו וחצו את שביל ההליכה של אדם במקום חריג, הדבר היווה סימן אוגורי (בדומה להגדרת חז"ל את איסור הניחוש ביהדות - "...צבי הפסיקו בדרך", סנהדרין סח).
• אקס דיריס (ex diris): סימנים אחרים שהיו יכולים להיות כל התרחשות חריגה או מקרית שאינה מגדר הרגיל.

ביצוע האוגוריה נעשה באמצעות התוויית שטח בשמים (templum) בו יצפה האוגור, כשבזמן הצפייה בסימנים נדרש שלא תהיה הפרעה (silentium). הפרעה כזו, כאשר התרחשה, כונתה ויטיו (vitio) והיא ביטלה את תוקף הניבוי. זמן הצפייה בסימנים היה בדרך כלל משחר עד חצות היום, מחצות היום עד השקיעה או משחר עד שקיעה. האוגור היה צופה בסימנים וככלות הצפייה היה נותן תשובה חיובית (nuntiatio) או שלילית (obnuntiatio) לשאלה שנשאלה. כאשר התשובה הייתה חיובית, היה האוגור מכריז "הציפורים מתירות זאת" (aves admittunt). תשובה שלילית באה בנוסח "ביום אחר" (alio die)

מלכתחילה, לכל בן משפחה פטריקית הייתה יכולת לבצע את מלאכת האוגור. לכל משפחת-אב (pater familias) היה ספר סימנים מיוחד למשפחה, שאותו יכול היה כל מי שהיה מיומן בקריאת הסימנים לפרש. לרוב, לא נדרש חבר (קולגיום) האוגורים לעסוק בענייני סימנים אישיים. בענייני מדינה, לעומת זאת, ניתנה סמכות האוגור רק לפטריקי בעל מגיסטרט, וכאשר לא היה כזה או כאשר הייתה סברה כי היה פגם בקריאת הסימנים, הושבה סמכות האוגוריה לכלל הפטריקים, שהיו בוחרים נציג מתוכם שיבצע את ��קריאה.

עם הזמן נפתחה האפשרות לבצע קריאה גם לפלבאים ובהדרגה נוצרה הפרדה בין מגיסטרטים לאוגורים. עבור האוגורים נוצר קולגיום שמטרתו הייתה גם לסייע למגיסטרטים בביצוע תפקידם באמצעות קריאת הסימנים, וגם לשמר את הידע בקריאת הסימנים.

מספר האוגורים בקולגיום הלך וגדל בהדרגה. בתקופת המלוכה היה מספרם שלושה, כייצוג של שלושת השבטים (רמנס, טיטיאס ולוקרנסס) שהרכיבו את העם הרומי בתקופה המוקדמת, ומינויים בוצע על–ידי המלכים. למספר זה נוסף עוד אוגור ועם חוק אוגולניה בשנת 300 לפנה"ס הורחב הקולגיום האוגורי לתשעה חברים באמצעות הוספת חמישה חברים חדשים מן הפלבאים.

לאוגורים לא היה מעמד עצמאי בקריאת הסימנים. היינו, הסימנים נחשבו לעולם ככאלו שנשלחו אל המגיסטרט, כך שהאוגור לא היה יכול לבצע קריאת סימנים ציבורית מטעם עצמו וקריאתו הייתה תמיד נלווית לשאלת מגיסטרט. עם זאת, לאוגורים הייתה סמכות להכריז כי קריאת הסימנים בנסיבות מסוימות על–ידי המגיסטרט שגויה ולהכריז על תשובה שלילית לשאלה (obnuntiatio). זכות וטו זו הפכה את התפקיד לנחשק במיוחד ברומא.

האוגורים נבחרו לאורך השנים על–ידי אוגורים אחרים (cooptati), עוד מן התקופה בה מונו על–ידי המלך, שהיה אף הוא אוגור. חוק דומיטיאנוס שחוקק גנאוס דומיטיוס אהנוברבוס בשנת 103 לפנה"ס שינה זאת וקבע כי את המקומות החסרים בקולגיומים הכוהניים (כלומר, גם הפונטיפים) ימולאו בבחירה על ידי אספת השבטים. במהלך הרפורמה החוקתית של לוקיוס קורנליוס סולה בשנת 81 לפנה"ס בוטלה זכות זו והוגדל מספר האוגורים ל-15, אך תקנות הבחירה הושבו על כנן בשנת 63 לפנה"ס, השנה בה היה קיקרו קונסול ובתמיכת יוליוס קיסר, שהגדיל את מספרם ל-16. הזכות לבחירה על–ידי האספה בוטלה שוב על ידי מרקוס אנטוניוס אחרי רצח קיסר בשנת 44 לפנה"ס. ייתכן והתקנה בוטלה פעם נוספת כאשר בוטלו שאר תקנות אנטוניוס, אך מכל מקום הסמכות לבחור את האוגורים עברה בתקופת הקיסרות הרומית לשיקול דעתם של הקיסרים, ותפקיד האוגור איבד את חשיבותו כמשרה בעלת כוח וטו.